ברית משה, מצות לא עשה ט:ב

1ואע"פ (ב) שאין לוקין על לאו זה כו'. ולא כתב רבינו הטעם דמדוע אין לוקין וצ"ל דמשום דהוי לאו שאב"מ דהא הרמב"ם בהל' דעות ג"כ כתב ולאו זה אע"פ שאין לוקין עליו כו' ובהרמב"ם עכצ"ל הטעם משום דהוי לאו שאב"מ דבפ' י"ח מהל' סנהדרין הל' א' כתב וז"ל אבל לאו שאין בו מעשה כגון הולך רכיל וגם החינוך כתב בפירוש כן א"כ בודאי דגם ברבינו משום טעם זה הוא וכ"כ הדד"ח על מ"ש רבינו ואע"פ שאין לוקין וז"ל שאין בו מעשה, וא"כ לפי"ז נראה לכאורה מכאן בפירוש דרבינו סובר דעקימת פיו לא הוי מעשה וממילא קשה מכאן על מה שכתבנו לעיל מל"ת ה' מחודש ב' בשם הביאור מר' יוסף מקרעמניץ ז"ל דרבינו סובר דעקימת פיו הוי מעשה וגם הבאתי שם ראי' לדבריו וגם במל"ת ו' מחודש ה' חזקתי את דבריו אבל מכאן נראה בפירוש דלא סובר כן, אבל אחר עיון קצת ראיתי שגם מכאן ליכא הוכחה דלא כהביאור והטעם שכתב כאן דאין לוקין י"ל משום דהוי לאו שבכללות דלאו זה כולל שלשה ענינים נפרדים חדא רכילות שטוען דברים מזה לזה כמ"ש הרמב"ם או כמ"ש רבינו מנין לדיין שלא יאמר אני מזכה כו' והשני לשון הרע שמספר בגנות חבירו אע"פ שאמר אמת והשלישי מוציא ש"ר כמ"ש רבינו במ"ע נ"ה דאזהרת מש"ר דלא מצא לבתך בתולים מלא תלך רכיל וכיון דגמרינן מלאו זה שלשה ענינים נפרדים הוי לאו שבכללות וע"כ סובר רבינו דאין לוקין עליו דל"ל דהני ג' ענינים הכל שם חד דא"כ קשה היכי אמר הגמר' כתובות הנ"ל דר' נתן לא יליף אזהרת מש"ר דלא מצאתי לבתך בתולים מלא תלך רכיל כהנ"ל מחודש א' הלא שם חד הוא אעכצ"ל דלאו שם חד הוא מש"ר דלא מצאתי לבתך בתולים עם רכילות אלא ר"א יליף גם מש"ר מלא תלך רכיל אף דלא הוי שם חד וא"כ הוי לאו שבכללות או י"ל דהביאור סובר דרבינו באמת ג"כ סובר כהספרא הנ"ל וסובר הפשט בספרא כמ"ש הקרבן אהרן הנ"ל דקאי על דיינים והא דלא הביא רבינו את הספרא י"ל דנכלל במד"כ מנין לדיין כו' ועי' בביאור כאן ותראה שבאמת סובר בדעת רבינו דסובר כהספרא וגם עי' במהר"ם שיק ז"ל מצוה רל"ז מחודש ב' ותראה דגם הוא סובר דכשאמרינן דלא תלך רכיל קאי גם להזהיר על דיינים שלא יהא רך לזה וקשה לזה אז באמת הוי לאו שבכללות וא"כ ממילא דברי הביאור עולים יפה במ"ש דרבינו סובר דעקימת פיו הוי מעשה כמובן:

2והואיל דאתא לידן אדבר עוד הפעם בענין זה לברר בס"ד לאמיתה דלכאורה ק"ל על הביאור דבתמורה ג' ע"א על הא דאמר ר' יוחנן משמיה דריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה בו מעשה לוקה לא עשה בו מעשה פטור חוץ מנשבע ומומר ומקלל חבירו בשם איתא א"ל ר' יוחנן לתנא לא תתני ומימר משום דבדיבורו עשה מעשה ולכאורה קשה הא ר' יורזכן לשיטתו דסובר דחסמה בקול חייב משום דעקימת פיו הוי מעשה כמ"ש הגמ' ב"מ צ' ע"ב א"כ אמאי אמר ר"י לתנא לא תתני מימר דוקא אמאי לא אמר גם על נשבע ומקלל לא תתני כיון דגם בנשבע ומקלל איכא עקימת פיו אעכצ"ל כמו שכתב התוס' בב"מ שם ד"ה ר' יוחנן דדוקא גבי חסמה בקול וממיר סובר ר"י דעקימת פיו הוי מעשה כיון דבחסמה בקול נתעביד ע"י דיבורו מעשה שהולכת ודשה בלא אכילה וכן במימר נתעביד ע"י דיבורו מעשה כמ"ש רש"י בתמורה שם שעושה מחולין קדשים אבל בנשבע ומקלל הלא לא נתעביד בדיבוריה שום מעשה וליכא אלא עקימת פיו גרידא ועקימת פיו גרידא באמת גם ר' יוחנן מודה דלא הוי מעשה עי"ש בתוס' היטב וע"כ לא אמר ר"י לתנא אלא לא תתני מימר אבל לפי הביאור הנ"ל דרבינו סובר דעקימת פיו גרידא הוי ג"כ מעשה א"כ צ"ל דל"ס רבינו כהתוס' דב"מ אלא סובר בדעת ר' יוחנן דעקימת פיו הוי מעשה אפילו כשלא נתעביד מעשה ע"י דיבורו ופסק כר' יוחנן א"כ נשאר קושי' הנ"ל דמדוע לא אמר ר"י לתנא לא תתני נשבע ומקלל ג"כ אלא עכ"מ דלא כהביאור. אבל אח"כ ראיתי שגם לקושי' זו עדיין יש תרופה די"ל דהביאור סובר בדעת רבינו כמו שכתבנו בספרינו פני משה הל' עכו"ם פ"ב הל' ז' דר' יוחנן בתמורה לא אמר לא תתני מימר אלא לפום שיטת התנא דסובר דעקימת פיו לא הוי מעשה וע"כ אמר לי' דאפילו לשיטתו לא תתני מימר משום דבדיבורו עביד מעשה שעושה מחולין קדשים עי"ש שכתבנו בס"ד בזה דבר נאה ומתקבל אבל עכשיו ראיתי בשט"מ ז"ל בב"מ שם שהביא בשם הראב"ד ז"ל וז"ל אלא הא קשיא לי הא דא"ר יוחנן משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה לאו שאב"מ אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל חבירו בשם וכיון דא"ר יוחנן עקימת שפתיו הוי מעשה נשבע ומימר נמי הרי יש בהן עקימת שפתים וי"ל דההיא משום ריה"ג הוא דאמר לה ר"י דס"ל דעקימת שפתים לא הוי מעשה אבל לר"י גופיה הנך נמי לאו שיש בו מעשה נינהו עכ"ל הראב"ד וכתב הרשב"א דאין תירוצו מחוור דא"כ אמאי א"ל לתנא לא תתני מימר הל"ל לא תתני חדא מהני דהא אית בהו מעשה דעקימת פה ואם אפילו לריה"ג ???? א"כ מ"ש מימר ואי משום דמימר דאתי מיניה מעשה וכמו שכתבו בתוס' א"כ אין עוד קושי' לר' יוחנן מהנך דר"י עקימת פה דאית בי' מעשה קאמר בחסימה והנהגה וכל בעקימת פה דאתי מיניה מעשה כמימר וחוסם ומנהיג קאמר משא"כ בנשבע ומקלל וכמ"ש בתוס' ומעתה מה שאמרו במס' שבועות בגמר' דבני מערבא בענין המקלל את עצמו ואת חבירו בכולן עובר בל"ת הא ללקות אינו לוקה משום דה"ל לאו שאב"מ כך הלכה דכל לאו שאב"מ ואין מעשה בא ממנו אין לוקין עליו והראב"ד הלך בזו לשיטתו וכתב דלר' יוחנן דאמר דעקימת שפתים חשיב מעשה אף ללקות לוקה ואינו מחוור וכמו שכתבנו עכ"ל השט"מ, נר' דפלוגתא ישנה הוא זה בין הראב"ד להרשב"א אי ר' יוחנן סובר דעקימת פיו גרידא הוי מעשה או דוקא היכא דמעשה בא בפיו כגון בחסימה ומימר שם סובר דהוי מעש' דהרשב"א סובר כהתוס' דב"מ הנ"ל והראב"ד סובר דאפילו בעקימת פיו גרידא סובר ר"י דהוי מעשה ופסק כוותיה ועל קושיות הרשב"א מגמ' דתמורה צ"ל דהראב"ד באמת סובר כמו שכתבנו בפ"מ הנ"ל דר"י להתנא לשיטתו קאמר דעכ"פ מימר לא תתני דגבי מימר מעשה בא ממנו אבל ר"י לדידי' באמת סובר דאין חילוק בין מימר למקלל וממילא ל"ק קושיות הרשב"א על הראב"ד כמובן, ואחר שראיתי את השט"מ זה שמחתי מאד שכוונתי בס"ד לדעת קדושת הראב"ד וכתבתי תיכף בגליון פ"מ שלי שמצאתי את זה בשם הראב"ד וא"כ ממילא יש מקום להביאור הנ"ל די"ל דרבינו ג"ם סובר כהראב"ד ול"ק מתמורה כהנ"ל:

3אבל אחר שכתבנו את זה עיינתי עוד הפעם ברבינו בכל המקומות שרשמתי במל"ת ה' וראיתי דיש מקום להקשות עוד על הביאור גם מהני מקומות שרשמתי והבאתי שם ראיה לדבריו דבמל"ת קפ"ד כתב רבינו וז"ל חסמה בקול ר' יוחנן אמר חייב כו' והלכה כר"י והטעם מפני שבדיבורו נעשה מעשה וכן מצינו בתמורה כו' אמר ר"י לתנא אל תשנה מימר מפני שבדיבורו נעשה מעשה ואי נא' דרבינו סובר כמ"ש הביאור וכהראב"ד הנ"ל דבעקימת פיו גרידא ג"כ הוי מעשה א"כ קשה למה שינה רבינו מלשון הגמ' דב"מ דבגמ' איתא ר"י אמר חייב עקימת פיו הוי מעשה ורבינו כתב מפני שבדיבורו נעשה מעשה וגם במל"ת רפ"ב כתב וז"ל הנהיגה בקול ר"י אמר לוקה פי' משום דבדיבורי' מתעביד מעשה כדאמר לי' ר' יוחנן לתנא לא תתני מימר משום דבדיבורי' מתעביד מעשה גם שם שינה מלשון הגמ' אעכ"מ דמשום דסובר כהתוס' דב"מ וכהרשב"א הנ"ל דדוקא היכא דבדיבורי' מתעביד מעשה דומיא דחסמה והנהיגה בקול ומימר שם עקימת פיו הוי מעשה אבל היכא דליכא אלא עקימת פיו גרידא שם באמת לא הוי מעשה ומשום דסובר כן ע"כ שינה מלשון הגמ' ולא קאמר עקימת פיו הוי מעשה, ותו יש להקשות על הביאור ממל"ת שמ"ה דמדוע הביא שם רבינו את מה דאמר ר' יוחנן משום ריה"ג כל ל"ת שבתורה עשה מעשה לוקה לא עשה מעשה פטור חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חבירו כו' הלא אי נאמר דרבינו סובר כהראב"ד הנ"ל אז באמת גם נשבע ומקלל ג"כ הוי לאו שיש בו מעשה וא"כ היכי הביא את הא דריה"ג ואי קשיא הלא אפילו כשנאמר דסובר כהתוס' וכהרשב"א הנ"ל ג"כ קשה ממימר ע"ז י"ל הא באמת הביא אח"כ את מה דאמר ר"י לתנא לא תתני מימר עי"ש אבל אי נא' דסובר כמ"ש הביאור אז קשה היכי הביא את הא דריה"ג הגם דיש לדחוק דמש"ה הביא משום דרצה להביא אח"כ את מה דאר"י לא תתני מימר וגם על הקושי' הראשונה י"ל דמש"ה שינה וקאמר מפני שבדיבורי' נעשה מעשה משום שהביא אח"כ את הא דר"י דתמורה שאמר כן אבל כל זה יש לדחוק כדי להעמיד את דברי הביאור על תילו שלא יהא נראה כטועה לגמרי אבל האמת יורה דרכו דמלשון רבינו מוכח דסובר כתוס' ורשב"א הנ"ל וגם ממל"ת זו כאן מוכה טפי לומר דל"ס כהראב"ד הנ"ל כיון דדוחק גדול לומר דסובר שהלאו זה הוא לאו שבכללות ובפרט לפי הכלל שבידינו מובא במלא הרועים בכלל לאו שבכללות אות ז' דז"ל אבל היכא שכולל ענינים שאוסרין משם אחד אע"פ שהם פרטים משונים מ"מ לא הוי לאו שבכללות כו' עי"ש ונאמר דרבינו סובר כהספרא וכמו שכתבנו בשם המר"ם שיק הנ"ל גם זה דוחק גדול כמו שהוכחנו לעיל מחודש א' דרבינו לא יוכל לסבור כהספרא ותו דאפילו כשנאמר כן אכתי קשה דהיכי קאמר רבינו שאין לוקין על לאו זה דמשמע מלשון זה דבשום פעם אין לוקין ואי נאמר דמשום לאו שבכללות אין לוקין קשה הלא כשעובר על הג' עניינים על רכילות ולה"ר ומוציא ש"ר בבת אחת בודאי דחדא מיהא לקי כדין כל לאו שבכללות עי' בסה"מ שורש ט' וא"כ היכי קאמר לחלוטין דאין לוקין אעכ"מ דל"ס רבינו כמ"ש הביאור וגם על עיקר ראיתו של הביאור שהכריחו לומר ברבינו דסובר כן הבאתי לעיל מל"ת ד' מחודש ד' דמדכתב רבינו במל"ת ה' ואין לוקין על לאו זה הוכיח הביאור מלשון זה דבלאו דנסיון סובר רבינו דלוקין באמת גם לראי' זו אית ט' פירכא ממל"ת זו כיון דגם כאן כתב רבינו אין לוקין על לאו זה אלמא דרהיטת לישנא של רבינו לומר כן וגם במל"ת י"א כ"כ וע"כ נ"ל דבאמת סובר רבינו כהתוס' וכהרשב"א דב"מ הנ"ל וא"כ יפה כתב הדינא דחיי כאן וגם במל"ת ד' ובמל"ת ו' בטעמא דרבינו דאינו לוקין משום דהוי לאו שאב"מ ודו"ק: