ברית משה, מצות עשה קלב:א
ברית משה · Brit Moshe, Positive Commandments 132:1
Open in the reader →1לדון (א) בדין מחרים נכסיו כו'. הפסוק פרשת בחוקותי פכ"ו פכ"ח וכן מנאו ז"ל הבה"ג סי' הנ"ל מ"ע ג' הסה"מ מ"ע קמ"ה היראים סי' שנ"ח החינוך האה"מ מצ' שנ"ז העי"מ מצ' שנ"ג הזה"ר מ"ע קצ"ב אות ס"ו הפוע"צ מ"ע קמ"א הכ"ת מ"ע ק"י הדה"מ שער א' פקי"ט המעיי"ח דף קט"ז ע"ב אות ע"ט המצה"ש ומהר"ש מצ' שנ"ח, והפרטי דינים שכ' רבינו עי' רמב"ם הל' ערכין פ"ו ח':
2ומ"ש רבינו ז"ל תניא בקידושין כיצד אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט האומר שור זה הקדש בית זה הקדש ואפי' בסוף העולם קנה ובהדיוט לא קנה כו' כן אי' בגמ' שם דף כ"ח ע"ב על מה דאיתא במשנה שם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא בגמ' איתא שור זה עולה ורבינו שכ' הקדש באמת טעמא בעי ואפשר שהוא ט"ס, ודע דלדין זה דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט יש גם מקור אחר במשנה ערכין דף כ"ז ע"א אמר אחד הרי הוא שלי בעשר סלעים כו' והרמב"ם ז"ל הל' מכירה פ"ט הל"א באמת הביא את הדין זה מהמקור דמשנה דערכין עי' ברהמ"ג ולח"מ שם וגם בהל' ערכין פ"ח הל"ג הביא את המשנה זו וא"כ צריך טעם דמדוע לא נקט גם רבינו את הדין זה בלשון שיהא מקורו ממשנה דערכין בפרט שרבינו דיבר כאן מהלכות חרמים בודאי היה שייך טפי להביא את המקור מהמס' דשייך לזה, ואי"ל כיון דהר"ן ז"ל בקידושין אם סובר דלא אמרינן אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט אלא היכא דאיכא רווחא להקדש וכיון דרבינו ג"כ רצה לגלות את דעתו הטהורה דסובר כהר"ן בזה ע"כ נקט את המקור לזה מהכיצד דגמ' קידושין דאיירי בגוונא דאיכא רווחא להקדש, הלא גם מהמשנה דערכין ג"כ ליכא להוכיח אלא כמ"ש הר"ן כיון דג"כ לא איירי בגוונא דליכא רווחא להקדש עי"ש, וע"כ נ"ל בס"ד דרבינו סובר כהיש מפרשים שהביא התוס' ר"י הזקן ש"ס ווילנא בקידושין שם דלא אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט אלא במה שהוא נותן לגבוה כגון שור זה עולה או בית זה הקדש אבל מה שהוא אומר ליתן לא שייך ביה אמירתו לגבוה שהרי לא אמר שהוא נותן אלא יתן עי"ש וכיון דממשנה דערכין יש להוכיח דלא כהיש מפרשי' אבל מהכיצד דגמ' קידושין באמת מוכח כהיש מפרשים ע"כ הביא רבינו את המקור לדין זה משם כמובן. אבל לכאו' ק"ל על הר"ן מהירו' קידושין פרק א' סוף הלכה ו' דאיתא שם אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כיצד לקח פרה מן ההקדש במאתים לא הספיק להביא מאתי' עד שעמד במנה מביא מאתי' הדא הוא אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט עכ"ל ומדאמר הירושלמי עד שעמד במנה עכצ"ל דכשלקח היה שוה מאתים וא"כ מוכח מהירו' דאפי' כשליכא רווחא להקדש ג"כ אמרי' אמירה לגבוה כמסירה להדיוט ואי"ל כיון דהר"ן למד את הדין זה ממה דאמרה הבריי' בקידושין שם כיצד רשות הגבוה בכסף גזבר שנתן מעות בבהמה קנה והי' קשה להר"ן דמדוע קתני שנתן מעות הלא אפי' בלא מעות ג"כ קנה באמירה וע"כ הוכיח הר"ן מחמת קושיא זו דהיכא דליכא רווחא להקדש סוברת הבריי' דלא אמרינן דקנה באמירה וכיון דהבריי' סוברת כן ע"כ לא השגיח הר"ן תו על מה דאיתא בירושלמי להיפוך, דזה באמת ליכא למימר כיון דעל זה גופא קשה דמנ"ל הכרח לומר דהברייתא זו חולקת עם הירושלמי ואי משום קושייתו הלא שערי התירוצים לא ננעלו דילמא באמת איירי הבריי' כמ"ש התוספות ר"י הזקן שם על משכו במנה דגמרא שם וז"ל איכא מאן דמפרש שלא דיבר כלום אלא ששאל לגזבר בכמה כסף תתן לי זה החפץ ואמר לו הגזבר במאתים ועמד ומשכו כו' עי"ש כמ"כ נמי י"ל על קושיית הר"ן דהברייתא איירי דהמוכר לא אמר להגזבר כלום אלא הגזבר שמע שהמוכר אמר לאדם אחר שנותן בהמה זו בכך וכך ועמד הגזבר ונתן המעות וגם לישנא דברייתא מורה דאיירי כן מדאמר גזבר שנתן מעות ולא אמר גזבר שלקח בהמה וכיון דלפי תירוץ זה ל"צ למימר דברייתא זו דלא כהירושלמי בודאי מסתבר טפי למימר כן וא"כ קשה על הר"ן מהירושלמי. וע"כ נ"ל בס"ד כיון דלהר"ן הי' דוחק לתרץ כמו שכתבנו ולא הי' ניחא ליה אלא כמו שהוא תירץ ע"כ מפרש גם את הירושלמי באופן שלא יהא סתירה לדבריו כיון דמקודם הנ"ל איתא בירושלמי שם רשות הגבוה בכסף כו' כיצד גזבר שנתן מעות הקדש במטלטלין קנה הקדש והיה קשה להר"ן גם על הירושלמי זה דמדוע קא' שנתן מעות הלא גם באמירה קנה אעכצ"ל גם אליבא דהירושלמי זה כתירוצו דאיירי בגוונא דליכא רווחא להקדש וא"כ איכא סתירה בהירושלמי כיון דממ"ש אח"כ אמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט כילד כו' מוכח דאפי' היכא דליכא רווחא להקדש קנה באמירה כהנ"ל אעכצ"ל דמה דאמר הירו' אח"כ לקח פרה מן ההקדש במאתי' לא הספיק להביא מאתים עד שעמד במנה כו' באמת איירי בגוונא דאיכא רווחא להקדש דהיינו כשלקח את הפרה מן ההקדש במאתים לא היה שוה מאתים אלא מנה וחמישים ולא הספיק להביא מאתים עד שעמד במנה וכיון דאיירי הירו' בהסיפא בגוונא דאיכא רווחא להקדש ע"כ קאמר שפיר דקנה באמירה אבל ברישא כיון דאיירי דליכא רווחא להקדש ע"כ קא' שם שנתן מעות וא"כ ליכא סתירה מהירושלמי להר"ן אלא אדרבא גם מהירושלמי ראי' לדבריו דאל"כ הי' קשה על הרישא דירושלמי קושייתו שהקשה על הברייתא דגמרא דמדוע קאמר שנתן מעות ודו"ק ובאמת להלכה פסק הש"ע יו"ד סי' רנ"ח סעיף י"ג כהר"ן עי"ש: