ברית משה, מצות עשה כה:ג

1ומ"ש רבינו בסוף מ"ע זו גרסינן במרובה עשרה תקנות תיקן עזרא כו' הנה כבר כתבנו בענין זה אריכות בתשובה אחת לידנ"פ הרב הגאון מו' נתנאל הכהן נ"י אב"ד דק"ק אויוואראש ואעתיק אותה כאן, מה שהקשה כמע"ת דבב"ק דף פ"ב ע"א קאמר הגמרא עשרה תקנות תיקן עזרא וחד מנהון ושתהא אשה חוגרת בסינר משום צניעותא דמדוע השמיט הרמב"ם את זה, באמת לא על הרמב"ם קשה אלא על העין משפט יש מקום להקשות דמדוע לא מציין מ"ש הרמב"ם הל' אישות פכ"ד הלי"ג עזרא תיקן שתהי' אשה חוגרת בסינר תמיד בתוך ביתה משום צניעות וגם מצאתי באחד מהגהות ש"ס ווילנא בב"ק שם שכבר עמד על העין משפט בזה אבל לפענ"ד לא יפה עשה כיון דבעין משפט על הרי"ף באמת מציין את הרמב"ם זה א"כ נר' בפי' דט"ס יש בעין משפט על הש"ס יהי' איך שיהי' עכ"פ על הרמב"ם ל"ק מידי אלא על הטוש"ע ק"ל כיון דהרמב"ם והרי"ף והרא"ש בב"ק שם וגם הסמ"ג עשין כ"ה הביאו את הא דאשה חוגרת בסינר א"כ מדוע השמיט הטוש"ע א"ז דבאה"ע סי' קט"ו הי' מקומו ושם ליכא שום רמז וגם בשאר מקומות לא ראיתי מזה וזה באמת צ"ע. ועי' בהגהות הנ"ל שכ' על הא דהוסיף הרמב"ם מלת בביתה שלא נזכר בגמ' דסמך על הירושלמי דמגילה פ"ד הלכ' א' שאמר דעזרא תיקן שתהא אשה חוגרת כו' משום מעשה שהי' שרבעה קוף מאחורה דאי לטעם הגמרא דילן משום צניעות תיקן עזרא א"כ בביתה לא שייך צניעות כדאיתא בכתובות דף ע"ב ע"א לעניין פריעת הראש דבביתה שרי כ"כ הגהות הנ"ל אבל לכאורה ק"ל עליו חדא דמאן לימא לן דלהירושלמי אף בביתה אסור דז"ל הירושלמי התקין שתהא אשה חוגרת בסינר בין מלפני' בין מלאחרי' א"ר תנחום בר חייא מפני מעשה שאירע מעשה באשה שבעלה קוף מכדרכה ושלא כדרכה עכ"ל וא"כ דילמא מעשה זה הי' בחצר או בשוק במקום שלא הי' אדם ואז יכול לסבור הירושלמי כהגמ' דילן דבביתה לא תיקן עזרא ותו ק"ל אי הרמב"ם סובר כהירושלמי אמאי ל"ק שתהא חוגרת בסינר בין מלפני' בין מלאחרי' כמו שאיתא בירושלמי ועוד הא הרמב"ם כתב בפי' בתוך ביתה משום צניעות אלמא דסובר דהטעם של התקנה משום צניעות כהגמ' דילן וצ"ע. אלא לפי הגהות הנ"ל דבביתה לא שייך צניעות לכאו' קשה היכי כתב הרמב"ם בתוך ביתה משום צניעות כיון דהראי' של הגהות הנ"ל מגמרא דכתובות היא ראי' אלימתא, וע"כ נ"ל בס"ד דלהרמב"ם היה הגירסא בירושלמי כמו שאיתא בהסמ"ג עשין כ"ה דז"ל תקנה שביעית שתהא אשה חוגרת בסינר פי' רבינו שלמה כעין מכנסיים קטנים ללבוש משום צניעות כעין שעושין בארץ ישמעאל להתרחק מן העבירה ומפרש בירושלמי מעשה באשה אחת שהיה מכבדת את הבית ורבעה קוף מלאחרי' אותה שעה התקינו שתהא אשה חוגרת בסינר עכ"ל מובא גם ביש"ש בב"ק שם נמצא לפי גירסת הסמ"ג בהירושלמי באמת הי' המעשה בבית וגם בהגמ' דילן י"ל דלא פליג עם הירושלמי כיון דפירושא דצניעותא דקא' הגמר' היא להתרחק מהעבירה כמ"ש רש"י שם וא"כ י"ל דגם הגמרא על המעשה דירושלמי כיון וע"כ שפיר קאמר הרמב"ם בתוך ביתה משום צניעות כיון דפירושא דצניעות להתרחק מהעבירה משום מעשה דהירושלמי, והא דל"כ הרמב"ם שתהא חוגרת בסינר בין מלפניה בין מלאחרי' ע"ז י"ל דסובר דבפירוש' דסינר פליג הגמ' עם הירושלמי דהירושלמי סובר דפירושא דסינר הוא חגור וע"כ קאמר הירושלמי בין מלפני' בין מלאחרי' אבל הגמ' סובר דפירושו כמ"ש רש"י בשבת דף צ"ד ע"ב מכנסיים וע"כ ל"ק הגמרא בין מלפני' בין מלאחרי' והרמב"ם אף דבפי' המשניות בשבת שם כתב דפירושא דסינר חגור אבל בחיבורו י"ל דסובר דפירושו מכנסיים כמ"ש רש"י וע"כ לא הביא את הא דלפניה ולאחרי' ועי' בסמ"ג עשין מ"ח שכ' עזרא תקן שתהא אשה חוגרת בסינר בתוך ביתה משום צניעות ולכאורה על הסמ"ג בודאי קשה דאמאי ל"כ כהירושלמי בין מלפני' ובין מלאחרי' כיון שהביא בעשין כ"ה את הירושלמי אעכצ"ל כיון דהסמ"ג מפרש סינר כרש"י כהנ"ל ע"כ לא איצטריך להביא את הא דלפני' ולאחרי' א"כ כמ"כ נמי שפיר י"ל אליבא דהרמב"ם כמובן:

2ובהרמב"ם בהקדמתו בסדר זרעים ראיתי שכ' האשה חוגרת בסינר בין מלפני' בין מלאחרי' הל"מ ובהשקפה ראשונה היה לפלא בעיני דהיכי כתב הל"מ הלא עזרא תקן כמ"ש הגמ' וכמ"ש בחיבורו בפכ"ד מהל' אישות הנ"ל, אבל אח"כ ראיתי שהרמב"ם בהקדמתו קאי על מה שאיתא במתניתין דשבת דף הנ"ל באמת אמרו האשה החוגרת בסינר בין מלפני' בין מלאחרי' חייבת וקאמר הגמ' תנא כל באמת הלכה הוא וסובר הרמב"ם דכל היכא דאיתא באמת הל"מ היא וכ"כ הרמב"ם בהקדמתו שם החזן רואה מהיכן התינוקות קורין הל"מ וע"כ גם בזה הטעם כיון דאיתא במשנה דשבת דף י"א באמת אמרו כו' ובירושלמי שבתפ"א הלכה ג' קאמר ע"ז א"ר אלעזר כ"מ ששנינו באמת הל"מ וא"כ ק"ל על הברטנורה תרומות פ"ב מ"א שכ' וז"ל דכל היכא דתנינן באמת אמרו כאלו הוא הלכה שהרי בשבת שנינו באמת אמרו החזן רואה ומדרבנן היא עכ"ל וק"ל הא הרמב"ם בהקדמתו כתב בפי' דהא דחזן רואה הל"מ היא ועל המשנה דתרומות גופא גכ"כ הרמב"ם בפי' המשניות שם בפי' שהל"מ היא וכ"כ בחיבורו הל' תרומות פ"ה הל"ז ועי' בכ"מ שם, וגם על הגליון הש"ס בירושלמי דשבת שם ק"ל בתרתי חדא דהיכי כתב דהברטנורה דתרומות הנ"ל נתעורר על הירושלמי דשבת הא הברטנורה לא הביא את הירושלמי זה כלל ועוד היכי יכול לומר דהברטנורה נתעורר על הירושלמי הלא הברטנורה בעצמו כתב בפ"ד דידים מ"ג ד"ה הל"מ וז"ל מיהא בתוספתא משמע דהל"מ ממש קאמר עכ"ל וכוונתו על התוספתא דידים פ"ב דאיתא שם והזוגות מן הנביאים ממשה הל"מ עי"ש [והא דל"כ הברטנורה דמהגמ' חגיג' משמע דהל"מ היא דבדף ג' ע"ב שם ג"כ קאמר הגמ' הל"מ היא כהתוספתא אפשר כיון דמקור של הגמ' ג"כ מהתוספתא זו היא עכ"כ הברטנורה מתוספתא] אלמא דסובר הברטנורה דהיכא דאיתא הל"מ שם באמת הל"מ היא וכיון דגם בהירושלמי דשבת הנ"ל קאמר ר' אלעזר בפי' דהל"מ היא א"כ ע"ז בודאי לא נתעורר הברטנורה והיכי כתב הגליון דהברטנורה נתעורר על הירושלמי דשבת ועוד ק"ל אמאי ל"כ הגליון שם שום רמז מהרמב"ם בהקדמתו הנ"ל, וגם על הט"א בחגיגה שם שכ' על הא דקאמר הגמ' הל"מ עמון ומואב מעשרין מעשר שני בשביעית וז"ל האי הל"מ לאו דוקא דהא מדרבנן היא ובכה"ג מצינו כל באמת שאמר הל"מ ותנן בפ"ק דשבת באמת החזן רואה והא מדרבנן היא מי"ח דבר עכ"ל וק"ל עליו מהרמב"ם בהקדמתו הנ"ל שחשיב שם גם את הא דעמון ומואב מעשרין מעשר עני בשביעית הל"מ היא הן אמת שהרא"ש הל' מקואות סוף נדה סי' א' כתב ג"כ דהא דחגיגה לאו הל"מ היא אלא דבר ברור כהל"מ וכ"כ הרא"ש על כל באמת הלכה היא שאיתא בש"ס עי"ש וצ"ל שהרא"ש באמת חולק על הרמב"ם בהקדמתו אבל על הט"א קשה חדא דאמאי לא הביא את הרא"ש דנדה וזה באמת גם על הגליון הנ"ל קשה כיון שהרא"ש קוטב גדול בדבר זה [וגם על הברטנורה דידים הנ"ל קשה דבתחלת דבריו שם אזיל בשיטת הר"ש ופי' הרא"ש שם שג"כ כתבו שהל"מ לאו דוקא וא"כ מדוע לא הביא את הרא"ש דנדה כיון דלפי הרא"ש דנדה באמת גם מהתוספתא לא מוכח דהל"מ ממש היא דהא בגמ' חגיגה ג"כ איתא הל"מ ואפ"ה כתב הרא"ש דפירושו שדבר ברור כהל"מ א"כ כמ"כ נמי י"ל להרא"ש בהתוספת' ג"כ וצ"ע] ותו ק"ל על הט"א הא איהו כתב את פירושו משמיה דנפשיה א"כ היכי חולק על הרמב"ם בהקדמתו ובפרט שכ"כ גם גם בחיבורו פ"ו מהל' מתנות עניים הל"ה והל"מ שיהו מפרשים בארץ עמון ומואב מעשר עני בשביעית עי"ש:

3אבל אח"כ ראיתי בכ"מ שם שכ' וז"ל ומ"ש רבינו והל"מ שיהו מפרישין בארץ עמון ומואב כו' דלאו דוקא הל"מ ממש קאמר דהא קתני התם דעמון ומואב הוא מעשר זקנים וכן בדין דהא ח"ל מה"ת אין נוהגים בה לא תרומה ולא מעשרות כו' וכן פי' הל"מ לאו דוקא אלא כהל"מ כו' וצ"ל שהעתיק לשון המשנה והרואה דבריו בתחלת הל' תרומות ידע דלאו דוקא עכ"ל הנה מ"ש הכ"מ שהרמב"ם העתיק לשון המשנה זה לכאורה צ"ע כיון דעל לשון המשנ' כתב הברטנורה שהוא לאו דוקא כיון דבמשנה איתא עד הל"מ ועל לשון התוספתא שלא כתב עד אלא הל"מ כתב הברטנורה שהוא ממש הל"מ כהנ"ל וא"כ לפי"ז מדכ' הרמב"ם והל"מ ע"כ שהוא לשון התוספתא ולא לשון המשנה כמובן, ומה שהקשה הכ"מ שהוא מעשר זקנים עי' בתי"ט ידים שם מ"ש ע"ז ולי קשה על הכ"מ דמה יענה על הרמב"ם בהקדמתו הנ"ל שכ' בפי' דעמון ומואב מעשרין בשביעית הל"מ היא ושם ל"ל דסמך על הל' תרומות וצ"ל שהכ"מ סובר דהרמב"ם חזר בחיבורו ממ"ש בהקדמתו וכן באמת כתב החות יאיר סי' קצ"ב. אבל כשאני לעצמי ק"ל לומר כן דאף דמצינו הרבה פעמים גם בשאר אחרונים שכ"כ גם על מ"ש הרמב"ם בסה"מ או בפי' המשניות אבל נ"ל דל"ל כן אלא היכא שכ' הרמב"ם איזה דבר בהקדמתו [או בסה"מ או בפי' המשניות] ולהדבר זה מצד עצמו לית ליה פירכא אלא מחיבורו אז שפיר י"ל דבחיבורו חזר ממ"ש בהקדמתו כיון דכשנאמר דחזר אז גם בהקדמתו דבריו עולים יפה אבל כשכתב בהקדמתו איזה דבר שמצד עצמו אית ליה פירכא אז ל"ל שחזר בחיבורו כיון דנהי שבחזרה זו י"ל שדבריו בחיבורו עולים יפה אבל אכתי קשה הפירכא על הקדמתו וצ"ל דבהקדמתו כתב דבר שאין לו שחר וזה דבר שאין הדעת סובלתו אע"כ צריכינן למשכנינו עד שנפרש את דבריו בהקדמתו וכשבאמת מפורשים דבריו בהקדמתו אז בודאי מסתבר טפי לפרש גם בחיבורו כן מלומר שחזר כמובן וא"כ גם כאן אף כשנאמר שחזר בחיבורו אכתי קשה על הקדמתו קושית הכ"מ דהיכי יכול לומר שהל"מ דעמון ומואב מעשרין בשביעית הא בח"ל התרומה ומעשר אינו אלא מדרבנן וגם קשה היכי כתב דהחזן רואה היכן התינוקות קורין הל"מ הא לא יקרא לאור הנר אינו אלא מדרבנן גזירה שמא יטה כמו שהביאו ראי' מזה הרא"ש והברטנורה והט"א הנ"ל וכמ"ש הרמב"ם בעצמו הל' שבת פ"ה הלי"ד וע"כ נ"ל בס"ד דלא חזר בחיבורו מהקדמתו אלא גם בחיבורו סובר דכל הני דברים שכ' בהקדמתו באמת הל"מ הם ועל הקושיות הנ"ל י"ל כמ"ש המרש"ל בח"ש בעירובין דף ה' ע"ב ד"ה דגמירי לה מסיני וז"ל ויש מתמיהין הלא מבוי וחצר מה"ת שריין ומדרבנן הוא דאסירי וא"כ איך שייך לומר בכאן הל"מ [וגם החו"י סי' הנ"ל הקשה את זה] וצ"ל דהכי גמירי להו מסיני היכא שיבאו לגזור ולאסור המבוי והחצר אזי יתקנו המבוי בלחי וקורה והחצר בעומד מרובה עכ"ל וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דהכי גמירי להו מסיני דהיכא שיבאו לגזור על ארץ עמון ומואב שיתנו תרומה ומעשר יהיו חייבין ליתן גם בשביעית וכן כשיגזרו שלא יקרא לאור הנר גמירי להו מסיני שאפ"ה החזן רואה וגם על השאר דברים שכ' בהקדמתו שהל"מ הם שהקשה עליו החו"י הנ"ל הלא דרבנן הם עי"ש באמת לפי דברי המרש"ל ל"ק מידי ודו"ק:

4ומה שהקשה כמע"ת על הרמב"ם דמדוע השמיט את התקנה שתקן עזרא שיאכל שום בע"ש כבר קדמו בזה החיד"א בפי' אזולאי על ספר חסידים סי' ש"צ וצוה לעי' בספרו מחזיק ברכה סי' ר"מ אבל אין לי ספר זה, ונ"ל דבכאן יש מקום להקשות גם על העין משפט שהשמיט לציין את הטור שהביא את התקנה זו ביו"ד סי' ר"כ ועל הרמב"ם נ"ל בס"ד לומר כך דלכאורה ק"ל על הפי' המשניות בנדרים דף ס"ג ע"ב דעל הא דאיתא במתני' קונם שום שאני טועם עד שתהא שבת כתב וז"ל והי' מנהגם לאכול השום בלילי שבתות בתחלת הלילה לפי שהי' מסייע להם על התשמיש לפי מאכלם וארצם כו' עכ"ל אמאי כתב והי' מנהגם הלא מתקנת עזרא היא ובאמת הר"ן שם על מ"ש במתני' שדרך בני אדם לאכול שום כתב מתקנת עזרא וכ"כ התו' והנמ"י על הרי"ף שם וא"כ מדוע ל"כ גם הפי' המשניות כן, וע"כ מחמת חומר הקושי' לולי דמסתפינא הייתי אומר דלהרמב"ם לא הי' הגירסא בגמ' שאכילת שום מתקנות עזרא ועכ"כ והי' מנהגם ואי קשיא א"כ חסר אחת מעשר תקנות בב"ק שם ע"ז י"ל דלהרמב"ם הי' הגירסא בגמ' דהא שיהו נשים מספרות זו עם זו בבהכ"ס ג"כ מתקנות עזרא דהירושלמי במגילה הנ"ל ג"כ חשיב את זה בין התקנות עזרא וא"כ איתא עשר תקנות בלאו שום ואי קשיא היכי יכלינן למימר להגמ' דילן כן הלא בגמ' סנהדרין דף י"ט ע"א איתא בפי' דהא דנשים מספרות בבהכ"ס תקנת ר' יוסי בציפורי היא ע"ז י"ל דרמי בר אבא בסנהדרין שם באמת סובר דלאו תקנת עזרא היא אלא תקנת ר' יוסי [דבלא"ה עכצ"ל דרמי בר אבא חולק בזה עם הירושלמי דמגילה] ורמי בר אבא באמת י"ל דסובר דלא תקן עזרא עשר תקנות וכמו דליתא בירושלמי דמגילה מסכום התקנות כלום והגמ' דב"ק דסובר דעשר תקנות תקן באמת י"ל דסובר בזה כהירושלמי דהא דנשים מספרות מתקנת עזרא היא והרמב"ם פסק כרמי בר אבא עכ"כ בהל' איסורי ביאה פכ"ב הלי"ד תקנו חכמים שתהיינה הנשים מספרות כו' וע"כ לא הביא את הא דשום כל זה כתבנו בדרך אפשר מחמת חומר הקושיא וגם כי לשון הפי' המשניות והי' מנהגם מורה קצת לזה וד' יורנו בדרך אמת:

5ובאופן ב' נ"ל בס"ד דלעולם הרמב"ם בפי' המשניות גכ"ס כהר"ן והתו' והנמ"י דתקנת עזרא היא ומ"ש והי' מנהגם י"ל לפי שדרך הרמב"ם שלפעמים מפרש דבר זה תקנה ופעמים השמיט א"ז כ"כ הי"מ בכללי הרמב"ם כלל ל' והא דל"כ בחיבורו את הא דשום י"ל כך דכשנדייק בלשון הפי' המשניות שכ' מסייע להם על התשמיש לפי מאכלם וארצם נראה מזה דסובר דלא בכל מקום מסייע אכילת שום להתשמיש אלא תליא במאכלם אי מאכלם דברים חריפים או מתוקים או דברים שטבעם לחמם או לקרר וגם תליא לפי טבע הארץ אי קר או חם שבודאי לזה כיוון הרמב"ם במ"ש לפי מאכלם וארצם וכן באמת נראה מספר החסידים סי' הנ"ל דלא בכל גוונא מועיל השום להרבות זרע דשום שאינו צלוי אדרבא מבטל התאוה והרמב"ם אפשר דסובר דכשאוכל שום במקום דליכא סיוע ממאכלם וארצם ג"כ מבטל התאוה אבל זה עכ"פ נראה בפי' דסובר דלא בכ"מ מרבה זרע וא"כ י"ל דמשו"ה השמיט התקנה זו כיון דלא בכל הארצות מועיל, וזה ל"ק היכי יכול לחלוק על תקנת עזרא די"ל כמ"ש התו' בב"ק שם ד"ה אתי וכמ"ש האשכול ריש הל' תפלה בשם הירושלמי דיומא פ"ח הלכה א' דמתחלה לא נתפשט' גזירתו בכל ישראל כמ"כ נמי י"ל על תקנת שום שמתחלה לא נתפשטה בכל הארצות עי"ש ותבין, או י"ל כיון דהגמ' בב"ק שם מפרש הטעם של תקנת אכילת שום משום עונה ע"כ כוונת הגמ' במה שנדע הטעם של התקנה להורות שבמקומות שאין טבעו של שום להרבות זרע ל"צ לאכול דבשלמא אי הי' התקנה בלי טעם אז בודאי לא הי' יכלינן לחלוק ע"ז אבל כיון דהגמ' קאמר הטעם עכ"מ שכיוון בזה להורות שלא נאמר דתקנה בלא טעם היא ושלא יכלינן לחלוק ע"ז אלא אדרבא כמו שכתבנו וא"כ י"ל דהרמב"ם סובר דברוב העולם אין מועיל אכילת שום וע"כ השמיט א"ז:

6או י"ל דמשו"ה קאמר הגמ' הטעם של התקנה משום עונה להורות דהתקנה לא הי' על שום דוקא אלא ה"ה שאר מאכלים המרבים זרע וא"כ י"ל כיון שהרמב"ם בהל' שבת פ"ל הל"ז פסק שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם לשבת דלכאורה ק"ל על הרמב"ם הא הגמ' שבת דף קי"ח ע"ב קאמר תבשיל של תרדין ודגים גדולי' וראשי שומין וכן איתא ברי"ף והרא"ש שם ובטור סי' רמ"ב וא"כ מדוע לא הביא הרמב"ם א"ז ועוד מנ"ל א"ז הלא בגמ' ליתא לא תבשיל שמן ולא משקה מבושם וגם על הסמ"ג ק"ל דבעשין ל' כתב וז"ל עונג שבת היא אכילת בשר ודגים ושתיית יין נקט חד מהני תלת שאיתא בגמ' דגים ותבשיל של תרדין וראשי שומין לא נקט ומנ"ל בשר ויין בשלמא על בשר י"ל שלמד משמאי הזקן ביצה דף ט"ז ע"א דכל ימיו הי' אוכל לכבוד שבת מצא בהמה נאה אומר זו לשבת וממעשה דקצב שבת דף קי"ט ע"א שאמר קצב הייתי ומכל בהמה שהי' נאה אמרתי זו תהא לשבת וע"כ שפיר כתב הסמ"ג דאכילת בשר בשבת עונג אבל שתיית יין מנ"ל דמשבת דף כ"ג ע"ב אין ראי' כיון דשם איירי הגמ' מקידוש היום ואפשר שגם זה למד ממעשה דקצב דקאמר הגמ' ועליו כל מיני מאכל וכל מיני מגדים ובשמים וי"ל דהי' הגירסא להסמ"ג כמו שאיתא בהרא"ש שם ועליו כל מיני מאכל ומשתה וסתם שתיה היא יין כמ"ש ושתיה כדת וכ"מ בחולין דף ד' ע"ב ואחר שכתבנו א"ז ראיתי בהרהמ"ג הל' שבת שם שכ' עמ"ש הרמב"ם בהל' י' שם אכילת בשר ושתיית יין בשבת עונג דמקורו משבת דף קי"ט דקאמר הגמ' אנן דשכיחא לן בישרא וחמרא ולי"נ דמה שכתבנו על הסמ"ג י"ל גם על הרמב"ם אבל עמ"ש הרמב"ם תבשיל שמן ומשקה מבושם באמת קשה דמנ"ל הא ולא ראיתי מי שהרגיש בזה. אבל בהנ"ל י"ל דהרמב"ם למד א"ז מגמ' דב"ק דמדקאמר הגמ' הטעם של אכילת שום עכ"מ דשום לאו דוקא אלא שצריך לאכול מאכל שמרבה זרע כהנ"ל וסובר הרמב"ם דכמו דקאמר הגמ' יומא דף י"ח דבשר שמן מביא לידי חימום ומרבה זרע כמ"כ נמי תבשיל שמן ועי' בפי' המשניות ביומא שם שכ' והבצים המתובלין בתבלין ובירושלמי ביומא פ"ק איתא ולא קנדוטין ומפר' הקה"ע יין מעורב בדבש ופלפלין וא"כ י"ל דמשם למד הרמב"ם דמשקה מבושם ג"כ מרבה זרע ונכלל במ"ש הרמב"ם פ"א מהל' עבודת יוה"כ הל"י כגון ביצים וחלב חם וכיוצא בהן דלכאורה הלא בגמ' ליתא חלב חם אלא חלב סתם וצ"ל דהרמב"ם לפי חכמתו ידע דאינו מרבה זרע אלא חלב חם וכמ"ש בפי' המשניות ביומא שם וז"ל וכן כל מה שיש בו נפח כמ"כ נמי י"ל דידע הרמב"ם דתבשיל שמן ומשקה מבושם מרבה זרע בכ"מ לא כהשום שאינו מרבה אלא לפי מאכלם וארצם וא"כ לפי"ז מלבד מה שיש עונג אכילה מתבשיל שמן ומשקה מבושם יש בו ג"כ עונג שמרבה זרע ומסייע לתשמיש שהוא ג"כ עונג שבת כמ"ש הרמב"ם בהל"ש שם הלי"ד ובפי' המשניות בנדרים שם ועי' גם בתי"ט שם, וא"כ י"ל דנכלל תקנת עזרא במה שפסק הרמב"ם שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם כיון דלמד א"ז מתקנת עזרא כהנ"ל וע"כ ל"צ להביא את הא דשום כמובן, וגם מיושב בזה מה שדקדקנו בהרמב"ם הל"ש שם דבהלכה ז' כתב שצריך לתקן תבשיל ול"כ שצריך לאכול ובהלכה י' כתב אכילת בשר כו' עונג היא אבל בהנ"ל מיושב בס"ד שפיר דבהלכה ז' כיון דאכילה ושתיה זו מרבה זרע ע"כ לא יכול לכתוב שצריך לאכול כיון דלאכול באמת אינו צריך אלא דוקא כשיכול לקיים את העונה ועכ"כ שצריך לתקן דדילמא יוכל לקיים דלשאלה מבעוד יום אין זה דרך התורה ודו"ק. ובאופן ב' נ"ל ליישב דמנ"ל להרמב"ם שצריך לתקן תבשיל שמן ביותר ומשקה מבושם דכיון דהרמב"ם כתב בהל' יו"ט פ"ו הל' ט"ז כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים כו' ובביצה דף ט"ו איתא במעשה דר"א אמר להן לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים נראה משם דביו"ט צריך לאכול משמנים ולשתות ממתקים א"כ ממילא מוכח משם דגם בשבת הדין כן וגם סובר הרמב"ם דפירושא של משמנים תבשיל שמן ביותר ופירושו של ממתקים משקה מבושם כמובן:

7ומה שהקשה כמע"ת על הרמב"ם דאמאי לא הביא את הא דחייב אדם בכבוד חמיו דמכילתא מפורשת היא פ' יתרו דז"ל וישתחו וישק לו איני יודע מי השתחוה למי או מי נשק למי כשהוא אומר וישאלו איש לרעהו לשלום מי קרוי איש הלא משה שנ' והאיש משה הוי אומר לא השתחוה ולא נשק אלא משה לחמיו מכאן אמרו שיהא אדם מוכן לכבוד חמיו עכ"ל, גם בזה כבר קדמו הברכי יוסף יו"ד סי' ר"מ אלא הברכ"י לא על הרמב"ם דייקא הקשה אלא על כל הפוסקים וממילא גם הרמב"ם נכלל בהם וגם כתב שבאמת זה הטעם של הטור שפסק שחייב אדם בכבוד חמיו אבל לכאורה ק"ל עליו דהיאך כתב שהטעם של הטור משום דסובר כהמכילתא הלא הטור כתב בסי' ר"מ בפי' את טעמו משום דכתיב בדוד שאמר לשאול אבי ראה גם ראה, ונ"ל בס"ד דהברכ"י למד ממקום אחר בהטור דסובר כהמכילתא דביו"ד סי' שע"ד כתב הטור דאינו מתאבל עם אשתו אלא כשמת אבי' או אמה משום כבוד חמיו וחמותו משם למד הברכ"י דצ"ל דהטור סובר כהמכילתא דאי משום טעם אבי ראה גם ראה אינו חייב לכבדם אלא כמו את שאר זקנים כמ"ש הב"ח שם סי' ר"מ וממילא מטעם זה לא הי' צריך לכבדם ולהתאבל אחר מותם ומדכ' הטור דחייב לכבדם ולהתאבל אחר מותם עכ"מ דסובר כהמכילתא, וא"כ ממילא מיושב בס"ד גם הרמב"ם שפיר דלא הביא את הא דמכילתא דבמוע"ק דף כ' ע"ב קאמר הגמ' לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו וכן איתא לקמן שם תנ"ה לא אמרו לכבוד אשתו אלא חמיו וחמותו ומדק' הגמ' דל"צ להתאבל על חמיו וחמותו אלא משום כבוד אשתו עכ"מ דהגמ' ל"ס כהמכילתא וכיון דהרמב"ם פסק בפ"ב מהל' אבל הל"ה כהגמ' דאינו מתאבל עמה אלא על אבי' ועל אמה משום כבוד אשתו ע"כ לא פסק כהמכילתא ואפשר שזה באמת ג"כ הטעם של כל השאר פוסקים שלא פסקו כהמכילתא והטור דל"כ משום כבוד אשתו אלא כתב בסי' שע"ד משום כבוד חמיו וחמותו [דחמותו ג"כ בכלל חמיו כמ"ש הב"ח סי' ר"מ בשם בעל צדה לדרך] דלא כהרי"ף והרא"ש שכתבו במוע"ק שם משום כבוד אשתו עכצ"ל דפסק כהמכילת' וגם זה צ"ל דגם להמכילתא אינו חייב לקרוע על חמיו וחמותו אלא משום כבוד אשתו כמו שאיתא במוע"ק דף כ"ו ע"ב מקרעין על חמיו ועל חמותו מפני כבוד אשתו דאלת"ה הי' קשה על הטור דהיכי כתב בסי' ש"מ הטעם בזה כהגמ' אלא עכצ"ל דלענין קריעה גם להמכילת' הטעם משום כבוד אשתו כמו שאיתא בגמ' ובאמת בש"ע סי' ש"מ סעיף ד' ליכא שום טעם על הקריעה ואפשר שהב"י מסופק הי' בהמכילתא אי משום כבוד חמיו חייב גם לקרוע או סוברת כהגמ' בזה כמו שכתבנו וכיון דפסק בש"ע סי' שע"ד ס"ו משום כבוד חמיו וחמותו א"כ עכ"מ דסובר בש"ע ג"כ כהמכילתא וע"כ סתם בש"ע סי' ש"מ את הטעם הנ"ל ודו"ק:

8ואגב לא אמנע מלכתוב לכמע"ת מה דק"ל על היש"ש בב"ק שם במה שהוכיח שמצוה זו של אכילת שום היא בליל שבת וק"ל דאמאי לא הביא ראי' מהתו' דנדרים הנ"ל כיון דמהתוס' איכא ראי' טפי מהראי' שהביא מהפי' המשניות הנ"ל כיון דעל הפי' המשניות י"ל דל"כ בליל שבת אלא על לשון המשנה שם שכתב עד ליל שבת ולא קאי הפי' המשניות על תקנת עזרא לאכול שום בע"ש כהנ"ל אבל מהתו' איכא ראי' אלימתא דערב שבת פירושו ליל שבת כיון דהתו' כתב בפי' דהיינו ליל שבת שהיא מתקנת עזרא שיאכלו שום בע"ש ועוד אמאי לא הביא ראי' מהנמ"י הנ"ל שכ' דהיינו בע"ש מתקנת עזרא דלכאורה צריך להבין הא בתני' איתא עד ליל שבת וא"כ היכי כתב הנמ"י בע"ש אעכצ"ל דהנמ"י גכ"ס דפירושא דע"ש היינו ליל שבת, ותו ק"ל אמאי לא הביא היש"ש ראי' מהירושלמי דמגילה הנ"ל דקאמר בפירוש התקין שיהו אוכלין שום בלילי שבתות שהוא מכניס אהבה ומוציא תאוה ואי"ל דהיש"ש לא רצה להביא ראי' אלא דע"ש נקרא ליל שבת כיון דהיש"ש מפלפל שם לדינא אי חייב לאכול שום בע"ש או בליל שבת וא"כ הי' לו להביא ראי' גם מהירושלמי שצריך לאכול בליל שבת וצ"ע: