ברית משה, מצות עשה מב:ז

1וע"כ נ"ל בס"ד לומר בדעת רבינו והרמב"ם דסברו שהמצוה היא התקיעה וגם השמיעה וכמו שבאמת הי' רוצה לומר אליבא דהרמב"ם היום תרועה הנ"ל אלא שהקשה ע"ז ממ"ש הרמב"ם דיוצא בשופר הגזול כהנ"ל ומחמת קושי' זו חזר לומר אליבא דהרמב"ם דתרווייהו מצוה אבל אליבא דרבינו דל"ק עליו קושיית היום תרועה [כיון שלא הביא את מ"ש הרמב"ם דיוצא בשופר הגזול] באמת גם היום תרועה מודה דסובר דתרווייהו המצוה ול"נ בס"ד שגם אליבא דהרמב"ם י"ל כן ועל קושיית היום תרועה נ"ל לתרץ כך דבירושלמי סוכה פ"ג הלכה א' פליגי אמוראי בטעמא דשופר הגזול דיצא חד אמר משום דאין גזל בקול וחד אמר משום דכתיב יום תרועה יהי' לכם מ"מ מובא הירושלמי זה גם בהרהמ"ג הל' שופר פ"א הל"ג ולכאו' צריך להבין במאי פליגי הני אמוראי וי"ל דבזה פליגי דהאי מ"ד דקא' דאין גזל בקול סובר שהמצוה היא רק השמיעה וע"כ סגיא ליה בהאי' טעמא אבל אידך מ"ד סובר שהתקיע' ג"כ מצוה וע"כ לא סגיא לי' בטעמא דאין גזל בקול כקושיית היום תרועה וע"כ קאמר הטעם יום תרועה יהי' לכם מכל מקום, ועי' בהראב"ד ז"ל הל' שופר שם שהשיג על הרמב"ם בהא דינא דשופר הגזול וז"ל א"א ואפי' יהי' בו דין גזל יום תרועה יהי' לכם מ"מ הכי אי' בירושלמי עכ"ל ולכאורה להשגה זו אין לה שום הבנה דכיון דהרמב"ם פסק כהאי מ"ד דאין גזל בקול ע"כ לא הביא כאידך מ"ד ועוד היאך כתב הראב"ד ואפי' יהי' בו דין גזל כו' היאך כתב א"ז אליבא דהרמב"ם דסובר בפירש דאין גזל בקול וגם הרהמ"ג שם כתב על הראב"ד וז"ל ומ"מ אין כאן מקום להשגה אחר שהדין והטעם שהזכיר רבינו אמת עכ"ל ואפשר שהרהמ"ג ג"כ כיוון למה שכתבנו וא"כ באמת דברי הראב"ד צריכים ביאור, אבל בהנ"ל י"ל בכוונת הראב"ד כך דכיון דעכצ"ל מחמת הראיות הנ"ל שהבאתי לשיטת רבינו שגם הרמב"ם סובר דגם התקיעה מצוה וא"כ נשאר עדיין על הטעם דאין גזל בקול שכ' הרמב"ם קושיית היום תרועה הנ"ל דמה יענה על חלק מצות תקיעה וזה היא שהשיג עליו הראב"ד דיותר טוב הי' לו להרמב"ם לומר את הטעם של אידך מ"ד דירושלמי יום תרועה יהי' לכם מ"מ כיון דלטעם זה ל"ק קושיית היום תרועה כמובן כן י"ל בכוונת השגת הראב"ד, אבל על הרמב"ם י"ל דכיון דל"כ בחיבורו בפי' רק ממצות שמיעה כמ"ש בפ"א שם מ"ע של תורה לשמוע תרועת השופר [והטעם דמדוע באמת כתב הרמב"ם כן ול"כ גם ממצות תקיעה אכתוב לקמן בס"ד] ע"כ ל"כ בפירוש אלא את הטעם דאין גזל בקול כדי שלא יהא נראה סתירה בדבריו מניה וביה [כוונתינו דאי הוה כתב הרמב"ם את הטעם של אידך מ"ד שהביא הראב"ד אז הי' נר' סתירה בדבריו מניה וביה כיון דמריש הפרק נראה דסובר דרק השמיעה המצוה ומהלכה ג' הי' נר' שגם התקיעה מצוה כמובן] אבל באמת סובר הרמב"ם גם כאידך מ"ד וא"כ ממילא שפיר יש גם לחלק מצות תקיעה טעם לשבח דמדוע יצא בשופר של גזול משום דכתיב יום תרועה יהיה לכם מ"מ ול"ק על הרמב"ם קושיית היום תרועה הנ"ל ולא השגתו של הראב"ד כמובן, וא"כ ממילא שפיר י"ל כהנ"ל דרבינו והרמב"ם באמת סברו דתרווייהו המצוה התקיעה וגם השמיעה וממילא תו ל"ק על רבינו קושיית המגלת ספר הנ"ל שהניח בצ"ע ודו"ק:

2אלא עדיין נשאר לברר דמדוע כתב רבינו את המ"ע זו רק על התקיעה והרמב"ם כתב להיפך ונ"ל בס"ד ליתן טעם לשבח גם לזה דהרמב"ם הל' שופר פ"ג הל"י פסק דצריך לברך לשמוע קול שופר אבל רבינו פסק דיש לברך על תקיעת שופר ולכאורה במה פליגי ובפרט על הרמב"ם קשה דכיון דאיתא בהבריי' הכל חייבין בתקיעת שופר וגם מכל הראיות הנ"ל ג"כ מוכח דהתקיעה עיקר המצוה וא"כ בודאי צריך לברך על. התקיעה אלא הרא"ש ז"ל פ"ד דר"ה סוף סי' י' כתב בשם הראבי"ה ז"ל שהביא בשם הירושלמי דצריך לברך לשמוע בקול שופר מובא בב"י סי' תקפ"ה אלא הקרבן נתנאל שם כתב דלא מצא את הירושלמי זה וגם טעות דמוכח הוא כיון דהרמב"ן ובעל המאור מחולקים אם ברכת שופר מתקנת הגאונים עי"ש אבל מצאתי בא"ז ז"ל הלכות ר"ה אות רע"א שכ' וז"ל ומברך לשמוע בקול שופר כדאי' בירושלמי דמכילתין ס"פ ראוהו ב"ד התוקע בשופר צריך לברך לשמוע בקול שופר ושהחיינו ואח"כ תוקע עכ"ל ובאמת בירושלמי שלפנינו ליתא מזה ונ"ל דכך הי' גירסתם בהירושלמי, וא"כ לפי"ז שפיר י"ל דלהרמב"ם באמת ג"כ היה הגירסא בהירושלמי כן וא"כ מוכח מהירו' דעיקר המצוה היא השמיעה [והגמרא דילן דנקט תקיעה בכ"מ כדי שלא נא' שחולק עם הירושלמי צ"ל דלא משום דסובר דעיקר מצוה היא אלא משום דגם זה מצוה היא כמובן] וע"כ מייחס הרמב"ם את המ"ע זו על השמיעה כיון דפסק כהירושלמי דצריך לברך על השמיעה אבל רבינו י"ל דלא הי' לו הגירסא בירושלמי כן וא"כ ממילא מוכח מהגמ' דעיקר מצוה היא התקיעה כיון דליכא הכרח מהירושלמי לומר כהנ"ל וע"כ פסק דצריך לברך על התקיעה ומשום טעם זה מייחס את המ"ע זו על התקיעה ודו"ק ולהל' פסקינן בש"ע סי' הנ"ל כהרמב"ם דצריך לברך על השמיעה:

3וגם מה מאד נ"ל בס"ד ליישב דמדוע נקט רבא בר"ה דף כ"ח תרווייהו המודר הנאה מחבירו והמודר הנאה משופר עי' בהר"ן שם שג"כ הרגיש בזה אבל בהנ"ל שהמצוה היא השמיעה וגם התקיעה י"ל דרבא באמת את זה גופא אתא לאשמעינן דבהמודר הנאה מחבירו מותר לתקוע לו תקיעה של מצוה אתא לאשמעינן שהשמיעה היא המצוה ובהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה אתא לאשמעינן שהתקיעה ג"כ מצוה דאל"כ הי' קשה קושייתינו הנ"ל מחודש ג' דהיאך שרי לתקוע בעצמו כמובן ועי' בהרמב"ם פ"א הל"ג שם שלא הביא מהא דרבא אלא חד בבא המודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה ולכאו' קשה דמדוע לא הביא גם את הא דהמודר הנאה מחבירו כו' עי' בהרהמ"ג ובלח"מ שם שג"כ הרגישו בזה אבל בהנ"ל דלא נקט רבא המודר הנאה מחבירו כו' אלא כדי לאשמעינן שהשמיעה ג"כ מצוה י"ל כיון דכבר הביא הרמב"ם את זה במד"כ בהלכה א' שם מ"ע לשמוע השופר ע"כ השמיט את החלק הא' של רבא ולא נקט אלא החלק הב' לאשמעינן ברמז שגם התקיעה מצוה ודו"ק. ודע שכל המוני מצות ז"ל מנאו את המ"ע זו הבה"ג סי' הנ"ל מ"ע ג' היראים סי' קי"ז הסמ"ק סי' צ"ב החינוך ואה"מ מצ' ת"ה הזוה"ר מ"ע צ"ד אות מ"ב הפוע"צ מ"ע קס"ח הכ"ת מ"ע ק"ע העי"מ מצ' ת"ב הדה"מ שער ד' פי"ב המעיי"ח דף קל"ח ע"א אות ק"ח המצה"ש ומהר"ש מצ' ת"ו, והפרטי דינים שכ' רבינו רובם תמצא בהרמב"ם הלכות ר"ה ולהלכה עי' טוש"ע או"ח סי' תקפ"א עד סי'