חתם סופר על התורה, פסח

1ליל התקדש חג הרבה פירושים וחידושים על הגדה כבר נדפסו זה שנים רבות בירושלים ובפני כמה שנים בוויען הבירה בהגדה הנקראת חתן סופר ולא רציתי להדפיס עוד הפעם קחנו משם:

2הא לחמא עני' וכו' במצרים חשב פרעה כי הוא מפרנס ישראל משלו, ולא הבין כי כל עשרו וגדלו ושני שובע וליקוט כל הכסף של יוסף הכל בשביל ישראל ולבסוף נטלו ישראל את שלהם ויצאו וינצלו את מצרים, וכן בכל מקום מושבותם הרעבי' ניזונים בשביל כדי שעי"ז ניזונו ישראל מתמציתם, והרעבים הללו חושבי' שישראל ניזונים משלהם עד שלבסוף נעלה למקום קדשנו והיינו כלחם עוני שאכלנו במצרים משל מצרים כל דכפין מהעולם ייתי וייכול משפע של ישראל, וישראל הנצרכים לפסח ורגלי' ייתי ויאכל מהרעבים הללו וחושבם הרעבים הללו שאנו ניכול פסח וכו' משלהם השתא הכא וכו' ואין להאריך במובן:

3כל דכפין ייתי וייכול וכו' השתא הכא ר"ל כי לעתיד לבוא כתיב לא יהי' עוד כנעני בבית ה' ודרשו חז"ל (פסחים דף קי"ו) לא יהי' כאן עני (זכרי' סימן י"ד פסוק י"א וברש"י שם ד"א אין כאן עני) א"כ בטל מצות צדקה ועוד כתיב כולם יודעים את ה' למקטנם ועד גדולם ומלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים ובטל מצות ללמד לאחרים ע"כ כתיב וזכור את בוראך וגו' עד אשר לא יבואו ימי הרעה והגיעו ימים אשר תאמר אין חפץ בהם ודרשו חז"ל (שבת דף קנ"א ע"ב) היינו ימות המשיח שאין בהם לא זכות ולא חובה ופי' רמב"ן שאין בהם חפץ ורצון ובחירה כי כולם מעצמם ומאליהם יעבדו את ה' ע"כ כל דכפין ייתי וייכול כי לשנה הבאה בארעא דישראל ולא נוכל לקיים מצוה לפרנס עניים כי לא יהי' עוד כנעני פי' עני וכל דצריך ייתי ויפסח פי' שצריך שנודיע לו עבודת ה' ופרסום האמונה ייתי ויפסח ונשמיע לו נפלאות ה' לחזק בו יסודי האמונה כי לשנה הבאה כולנו בני חורין העוסקים בתורה (כדתנן באבות אין לך בן חורין אלא שעוסק בתלמוד תורה) וא"א עוד לקיים מצות ללמד לאחרים ע"כ נמהר לעשות בעוד ידינו לעשות:

4מה נשתנה כתיב והי' כי ישאלך בנך מחר לאמר מה זאת טעם למה אנו עושים הרבה שינוים לעשות היכרא לתנוקות כדי שיראו התנוקות וישאלו (כדאיתא בגמ' פסחים דף קי"ד ע"ב וקט"ו ע"א ובשו"ע או"ח) י"ל משום דכתיב בקרא כמה פעמים והי' כי ישאלך לכן אנו מקפידים שיהא דווקא דרך שאלה ותשובה דכתיב והי' כי ישאלך וכו' ואמרת וכו' אך הקרא גופא טעמא בעי למה הקפיד שיהא דרך שאלה ותשובה דווקא וי"ל כי ידוע שליל הפסח הוא מסוגל לנטוע בלב הבן אמונה הטהורה וקבלת התורה הקדושה ויסוד לזה היא יציאת מצרים והנה דבר שאדם חושק ומתאוה לידע טעמו אז הענין והטעם נכנס וקיים וחרות על לוח לבו יותר משמועת שאר ספורי מעשיות לנן אנו עושים פעולות שיתמיה הבן וישאל ויהא חושק ותואב לידע התשובה ויהא חרות על לוח לבו לעולם לטוב לו כל הימים וק"ל (מש"מ):

5שבכל הלילות אנו אוכלים חמץ ומצה הנה אין יוצאים בפסח לשם מצות מצה רק בדבר הבא לידי חימוץ וקשה אדרבא כיון דהזהירה התורה לאכול דוקא מצה יותר טוב הי' לאכול ממין שאינו יכול לבוא בשום אפשרות לידי חימוץ וי"ל ע"פ רמז הנה עבודת המלאכים אינה כמו עבודתינו שאין בהם יצה"ר רק מי שיש בו יצה"ר ומתאוה לכל הדברים ובמה שכובש יצרו לכבודו יתברך שמו לנצח זה הוא העובד השלם והנה חמץ מרמז על יצה"ר כידוע ומצה על יצה"ט כידוע וזה מה שיכול לבוא לידי חימוץ בזה יוצא ידי מצה דוקא היינו במה ששייך בו יצה"ר החמץ שצריך לזהר ולכבוש שלא יבוא לידי חמוץ ורק יהא מצה בקדושה וזהו עבודה תמה ועבודה חביבה לפני הקב"ה משא"כ אם בטבע ותולדתו כך הוא (מש"מ):

6הלילה הזה כולו מרור במדרש איכה רבתי איתא השביעני במרורים בליל פסח הרוני לענה בליל ט"ב פי' כי ירמי' מקונן כי גלות מצרים היתה בפרך ודרשו חז"ל (סוטה דף י"א ע"ב) בפה רך תחילתו מתוק ואח"כ מר כעין מרור שתחלתו מתוק ואח"כ מר (כדאיתא פסחים דף ל' ע"א) מה שאין כן בחרבן בית ראשון הי' מר גם בתחלתו כלענה כי פתאום נלכדה העיר ונחרבה וזה לא עלה על דעתו של ירמי':

7הלילה הזה כולו מרור איתא במד"ר איכה על פסוק השבעני במרורים הרוני לענה וז"ל השבעני במרורים זה יו"ט הראשון של פסח דכתיב על מצות ומרורים יאכלהו הרוני לענהבט"ב מה שהשבעני בליל יו"ט הראשון של פסח הרוני בליל ט' באב לענה הוי ליל יו"ט הראשון של פסח הוא ליל ת"ב עכ"ל והנה גם בהג"ה שו"ע או"ח סימן תע"ו איתא שאוכלין ביצים זכר לאבילות שליל ת"ב חל בליל פסח והוא תמוה מה בכך שחל ליל ת"ב בליל פסח וכי מפני זה צריך אבילות וי"ל הנה ידוע מה דאיתא בספרים ששעבוד מלכיות משלים לגלות מצרים יען שלא היו ישראל שם בגולה כל הארבע מאות שנים וזה נקרא חוזק יד כי בחוזק יד הוציא הקב"ה אותנו שלא הי' עדיין בזמנו ובעתו הראוי ואילו הי' נשלם הגלות מצרים כל הד' מאות שנה ולא יצאו קודם זמנם אז היתה גאולת מצרים גאולת עולם ולא היו גולים עוד לפ"ז יש להסביר טעם דלכן אנו עושים זכר לאבילות ת"ב בליל פסח כי החוזק יד שהוציאנו הקב"ה ממצרים בלילה הזה קודם זמנו הקצוב גרם לנו חורבן הבית הראשון ושני ששניהם היו בת"ב ושהלכנו עוד בגולה אחר גולה ואולי מפני כוונה זו נתקן החשבון שיחול ליל ת"ב דוקא בליל פסח וזה י"ל כוונת המדרש מה שהשבעני בליל פסח שיצאנו אז קודם זמנו הרוני לענה בליל ת"ב הוי ליל יו"ט הראשון של פסח הוא ת"ב וק"ל ויש להמתיק הדבר יותר מה שהשבעני במרורים שמרור מורה על קושי השיעבוד שעי"ז הקושי יצאו קודם זמנם הרוני לענה בת"ב שחזרו לגלות הגם שמהעבודה לא חסר להם מ"מ הי' נחסר להם מהזמן ד' מאות שנה שהיו צריכין להיות עבדים וגרים בארץ לא להם (מש"מ):

8עוד יש לפרש הנה ידוע מי שלא ראה מאורות טובה ונחת רוח ועושר מימיו אינו מרגיש צער והעדר של כל אלו כמו מי שהיו לו כל טוב ומוטב וחסר לו מכל אלה עניו וצערו גדול עד מאוד והנה אלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים ששמה התחילו לפרות ולרבות ולהיות לגוי גדול והיו נשארים שמה לא היו מרגישים הגלות כ"כ כי מרחם אמם לא ידעו דבר אחר רק עוני ושיעבוד אבל עתה שיצאנו כבר ממצרים ומשה רוענו ואהרן ינחינו הי' לנו כל הטובות והגדולות וגם גלוי שכינה והלכנו אחרי כן בגולה וחסרנו כל אלה הצער והיגון גדולה מאוד בכפלים והנה מרור מר הוא אבל לענה מר מר יותר הרבה ממרור וזה פירוש המדרש מה שהשבעני במרורים דקאי אליל פסח שעושין זכר לשעבוד והוציאנו הקב"ה לחירות לגאולה ולגדולה עי"ז אנו מרגישין יותר גלות חורבן בת"ב וזה הרוני לענה שמר לנו מר מאוד בלילי ת"ב הקב"ה יגאלנו עוד הפעם בליל שמורים ליל פסח בעתו שיבא גואל צדק במהרה בימינו אמן (מש"מ):

9עבדים היינו לפרעה במצרים מה שמקשין הראשונים למה לא תיקנו ברכה שציונו לספר ביציאת מצרים ויש מתרצין שנכלל בברכת דאשר גאלנו ואינו מובן לכאורה דלמה לא מברכין עובר לעשייתו קודם שמתחילין לספר ההגדה וי"ל דאיתא בפרק ערבי פסחים מתחיל בגנות ומסיים בשבח עבדים היינו מתחלה עע"ז היו אבותינו וכו' והנה כמו שחייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים כמו כן חייב אדם לראות עצמו כאלו הוא הי' עע"ז ועכשיו קרבו המקום לעבודתו והיום בלילה הזה שיצאנו ממצרים התחיל לעבוד את השם בתחלה בהמצות הנוהגות אותן לילה והנה מצינו בטבילת נרים שמברכין לאחר טבילה מפני שקודם טבילה אינו יכול לומר וצונו (פסחים דף ו' ע"ב) הכא נמי קודם ספור יציאת מצרים אינו יוכל לומר וציונו מפני שעדיין אנו בבחינה כאלו הי' מעובדי ע"ז ולאחר הספור שיוכל לומר וציונו אז הוא נכלל בברכת אשר גאלנו ודו"ק וזה הוא כונת המסדר הגדה כהא לחמא עניא די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים יען דאנו פורסין מצה שלימה קודם ספור יציא"מ בלי ברכת המוציא מה שאין אנו עושין כן בשאר ימות השנה (שמברכין תחלה ואח"כ בוצעין כדי שיברך על השלימה) שגם זה מורה על כוונת ענין הנ"ל שאנו רואין עצמינו כאלו היינו עכשיו עע"ז לכך אנו פורסין אותו בלי ברכה כמו שאכלו אבהתנא בארעא דמצרים שהיו פורסין בלא ברכה שלא היו מצווין על כך עדיין (שהיו חנם ממצות) עד לאחר גאולתן שקבלו התורה:

10עבדים היינו לפרעה במצרים ויוציאנו ה' אלקינו משם ביד חזקה ובזרוע נטוי' ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים הרי אנו ובנינו ובני בנינו וכו' ויל"ד דמתחיל עבדים היינו ויוציאנו וחזר ואמר ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו תלה באבותינו הול"ל אלו לא הוציאנו וחזר ואמר הרי אנו הול"ל הרי הם ובניהם ר"ל אבותינו הנזכרים ובניהם אחריהם וי"ל דהרי ידוע דעיקר גלות מצרים הי' רק לברר ולהוציא הניצוצות הקדושות שהיו נטמעים שמה בעמקי הקליפות מצרים ערות הארץ ולא די לאבותינו שהם לא פעלו כן אלא שהקב"ה ברחמיו הוציא הוא בכבודו ובעצמו כל הניצוצות הקדושות כדכתיב יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים ולא די להם זה אלא שכ"כ נשתקעו בני ישראל שמה במ"ט שערי טומאה שאלו לא הוציא הקב"ה אותם ביד חזקה אז היו הם גורמים להחזיר למצרים ולהשתעבד אותם ניצוצות במצרים שכבר הוציאם הי"ת וזה שאמר עבדים היינו ר"ל אנחנו בעצמינו שהיינו בבחינת נשמתינו שהיינו אז בגלות והיינו עבדים לפרעה והקב"ה ברוב רחמיו הוציאנו משם ר"ל נשמתינו שהוא צבאות ה' הנ"ל ואחר כ"ז אלו לא הוציא גם את אבותינו הגופים המשועבדים שם אז לא הי' די להם שהם לא היו יוצאים אלא הרי אנו ובנינו וגו' ר"ל הם מושכים גם את נשמתינו עמהם עם כל הניצוצות גם לדורות הבאים באופן שהיינו נשארים שם אנחנו עבדים לעולם ח"ו אבל הוציא אותנו ואבותינו משם ע"כ מצוה עלינו לספר ביציאת מצרים:

11והנה בתשובה לבן החכם הכתובה בפ' ואתחנן מסיים ויצוינו ה' אלקינו לעשות את כל החוקים האלו ליראה את ה' אלקינו לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלקינו כאשר צונו והנה כל המצות נותנים אורך ימים ושנות חיים ושלום וברכה בכל מעשה ידינו והצלה מכל רע אמנם המעיקים מבחוץ המה הקליפות המונעים קרבת אלוקינו אותם יפרידם ע"י צדקה כי מתן בסתר יכפה אף ושוחד בחיק חמה עזה וזהו עשר תעשר למען תלמד ליראה את ה' אלוקיך ר"ל כי הלומד לשמה וירא את ה' זוכה לדברים הרבה ומתעשר נמי ממילא דאורך ימים מימינה מכ"ש עושר וכבוד (כדאית במס' שבת דף ס"ג ע"א למיימינים בה אורך ימים איכא וכש"כ עושר וכבוד) אמנם שיזכה ללמוד וללמד ולא יבלבלהו המעיקים הנ"ל צריך לזה לעשות צדקה וזהו עשר תעשר למען תלמד ליראה את ד' כדי שתוכל ללמוד לשמה וממילא תתעשר וה"נ אמר ויצוינו ה' אלוקינו לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותינו כיום הזה לומר שהמצות והחוקים נותנים לנו חיים ארוכים וטובים כל הימים אעפ"כ וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות את כל החוקים האלה כאשר צונו ר"ל מצות עשה של צדקה נתן לנו לפעולה טובה שתועיל להיות לנו למשמרת מהקליפות המבלבלים שע"י הצדקה נזכה לעשות המצות וחוקים לפני אלקינו כאשר ציונו היינו לשמה וק"ל:

12עבדים היינו לפרעה במצרים כתיב זכור את היום הזה אשר יצאתם מארץ מצרים ואיתא במדרש שני זכירות לזכור את יום השבת זכור את יום השבת לקדשו כך היו זוכרים הניסים שעשיתי להם במצרים וזכרו ליום שיצאתם משם שנאמר זכור וכו' ולמה כי בחוזק יד הוציא ה' אתכם ע"כ עיין במג"א סימן ס"ז סעק"א בסופו שאם קורא שירת הים שמזכיר בזה קריעת ים סוף יוצא בזה מצות זכירת יציאת מצרים ורבותינו האחרונים ז"ל חולקים עליו שיציאת מצרים לחוד וקריעת י"ס לחוד ודווקא על זכירת יציאת מצרים קפיד קרא כדכתיב למען תזכור את יום "צאתך" והנה זכור דשבת תכליתו יען ששבת הוא זכר למעשה בראשית להאמין שהקב"ה חידש עולמו אבל צריך ג"כ להאמין שאין הקב"ה מניח הכל על דרך הטבע של סדר ששת ימי בראשית אלא שפעמים משנה הטבע כרצונו הטוב והנה בקריעת י"ס תנאי התנה הקב"ה מששת ימי בראשית שיהפך הים ליבשה כדאיתא ברש"י על פסוק לפנות בוקר לאיתנו אבל על עשר מכות ויציאת מצרים לא הי' תנאי מששת ימי בראשית רק הי' שינוי טבע ממש בכח שם הויה ב"ה וזה כונת בחוזק יד דבר שבחזקה בא לשנות הטבע בע"כ לכן צריך ג"כ לזכור יציאת מצרים דוקא שבחוזק יד הוציאנו משם ושני זכירות אלו כאחד טובים לזכור להאמין שהטבע וסידור ששת ימי בראשית הוא מהקב"ה ולזכור ולהאמין שבכל עת ועונה כפי הצורך הקב"ה משנה הטבע ועושה ניסים תמיד לנו לטוב ובזה עולה פירוש המדרש כהוגן שני זכירות אחד השבת שני' היו זוכרים הניסים שעשיתי להם במצרים וליום שיצאתם משם שנא' זכור ולמה יזכור יציאת מצרים עם הנסים שנעשו שמה כי בחוזק יד יען שהמה הי' בחוזק יד בשינוי הטבע ויזכר שניהם שבת ויצי"מ תמיד יחד לטובה (מש"מ):

13ארב"ע הרי אני כבן שבעים שנה ולא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא מקשין העולם מה מהני הא דדרשה בן זומא הא פליגי רבנן עלי' ואמרי דלא כוותי' ויחיד ורבים הלכה כרבים וי"ל לכאורה מוכרח דכל ימי חייך לרבות לילה ולא לימות המשיח דהרי כשאמר לו הקב"ה למרע"ה אהי' אשר אהי' אהי' עמהם בשארי גליות התפלל מרע"ה די' לצרה בשעתה והקב"ה חזר ואמר אהי' שלחני אליכם פ"א וא"כ היו סבורים ישראל שזו גאולה אחרונה עד אחר מרגלים שאז נגזר עליהם בעו"ה גלות וא"כ איך יאמר להם כל ימי חייך לרבות ימות המשיח להזכיר להם גאולה אחרונה דאע"ג דהאי קרא כתיב בפ' ראה אחר מרגלים מ"מ הא קיי"ל כר"ע פ"ק דחגיגה כללות ופרטות נאמרו בסיני ונשנו באוהל מועד ונשתלשו בערבות מואב וא"כ כבר נאמר להם זה בסיני ואיך יזכיר להם ריבוי לימות המשיח ומיהו רבנן דבן זומא מצי סברי כר' ישמעאל דפרטות נאמרו כל אחד במקומו ולא נאמרה פ' זו אלא אחר מרגלים, וא"כ למאי דקיי"ל הלכה כר"ע מחבירו (וא"כ קיי"ל כוותי' דכללות ופרטות נאמרו בסיני) א"כ הלכה כבן זומא דכל ימי לרבות הלילות:

14והנה סיומא דפ' ציצית אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים להיות לכם לחלקים אני ה' אלקיכם ולא כתיב תמן אמת ואנו מוסיפין אמת דכתיב וה' אלקים אמת (גמרא ברכות דף י"ד ע"ב) וקשה מ"ט לא אמרה הקב"ה בתורה אלא משום דאמת רומז על הנ"ל אהי' פעמים אהי גמטריא אמת והיינו אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ועוד אני ה' אלקיכם אמת לגאולה העתידה אהי' אשר אהי' והקב"ה כשאמר פ' זו בסיני בכלל כללות ופרטות לא רצה להזכיר להם את זה כי די' לצרה בשעתה ע"כ לא נכתב בתורה (אמת בפירוש סמוך לאני ה' אלקיכם):

15למכה מצרים בבכוריהם כתיב כי אני ידעתי כי גדול ה' מכל אלקים וכו' מעלה נשיאים מקצה הארץ וכו' שהכה בכורי מצרים ולעיל בפרשה קי"ב כתב הללו את ה' כל גוים וכו' כי גבר עלינו חסדו וכו' יאמר נא ישראל כי לעולם חסדו, יש לפרש כי היודע את ה' ויודע שהבורא כל ית"ש משגיח על כל דרכינו לא יתפלא על קריעת ים סוף ומכת בכורות יותר ממה שיתפלא על כל הטבעיים כגון ירידת גשמים ע"י האידים העולים מן הארץ שהוא בטבע אך מי חקק הטבע כי הוא אמר ויהי א"כ מי שאמר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק (גמרא תענית כ"ה ע"א) ואחז"ל קשים מזונותיו של אדם כקריעת י"ס שנאמר לגוזר ים סוף לגזרים כי לעולם חסדו נותן לחם לכל בשר כי לעולם חסדו (פסחים דף קי"ח ע"א) וי"ל גם בהיפוך כמו שנותן לחם לכל בשר בכל שעה ורגע וקל בידו דבר זה כן קל בידו להיות גוזר ים סוף לגזרים ע"כ אמר כי אני ידעתי כי גדול ה' ואדונינו מכל אלקים ע"כ אני אומר המעלה נשיאים מקצה הארץ וברקים למטר עשה הוא שהכה בכורי מצרים וכו' והכל חד ואין בין זה לזה כלום וכל זה בישראל אך באוה"ע שאינם מכירים את הבורא ית"ש הם מודים ומהללים רק על הניסים ואומרים כי גבר עלינו חסדו אבל יאמר נא ישראל המכירים את ה' הם אומרים אין זה גבורה כי הרי לעולם חסדו בכל מעשיו ועולם חסד יבנה והאומר לשמן וידליק יאמר לחומץ וידליק:

16כנגד ארבעה בנים וכו' הנה תנן במתניתן סוף פסחים לפי דעתו של בן אביו מלמדו עיין מ"ש מהרי"ו אשכנזי בס' מעשי ה' בפי' הגדה שחלק ד' שאלות נגד ד' בנים שדברה התורה ולפ"ז א"ש טפי לפי דעתו של בן מאיזה מדריגה שהוא מהארבעה בנים כך מלמדו אביו (השאלה):

17חכם מה הוא אומר מה העדות והחוקים והמשפטים אשר צוה יראה דהחכמים מבקשים שילמדו דיני התורה כדי שאח"כ יפטור ממנה וילמד חכמת יוני ושארי חכמות עיי' פי' רש"י בפסוק כי לא דבר ריק הוא מכם שלא יאמר אדם למדתי תורה אלמד חכמת אחרת אלא והגית בו יומם ולילה ועיין בפ' ואתחנן בתשובתו של בן החכם תראה שרמז תשובה זו שנעסוק בתורה כל הימים ולא נפטר ממנה לעולם וזו היא תשובת המגיד אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן גם אחר שלמד כל התורה כולה לא פטור ממנה לאפיקומן שהוא נאכל אחר הסעודה לקינוח סעודה (שזה פירושו הפשוט של תיבת אפיקומן כדאיתא להדיא בפסחים דף ע"ב יעוין שם):

18חכם מה הוא אומר וכו' רשע מה הוא אומר ההפרש בין שאלת החכם להרשע כי כללא הוא אעפ"י שמצוה לחקור ולידע שרשי המצות וטעמם אבל לא שיהי' זה מעכב ושום שיהוי במעשה המצוה כי נעשה כאשר ציונו ה' אלקינו ולא מפני שכלנו והבנתנו ובשרירות לבנו נומר דין הניין לנו כי זה הוא אפיקורסת ע"כ החכם אינו שואל בשעת עבודה כלל כי הוא עובד כאשר רואה אבותיו אך שלא בזמנו שואל וחוקר מה העדות והחקים והמשפטים משא"כ הרשע שואל בשעת מעשה מה העבודה "הזאת" דייקא שאתם עוסקין בה עכשיו מה היא לכם ואם יישר בעיניו יעשה ואם לא יניחנה ע"כ הוא כופר בעיקר כי הוא מוציא עצמו מעשיית כלל המצות כ"א מה שיישר עיניו מהמצות יעשנה:

19והנה בפ' ואתחנן בתשובת לבן החכם עבדים היינו וגו' ויצונו ה' לשמור את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים ולחיותנו כיום הזה וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות כל החקים האלה כאשר ציונו ר"ל מה שאתה מחלק בין החוקים עדות ומשפטים דע כי כל אלו חוקים המה כי מה ניתן לה' אם מעידים אנחנו עדותו ועושים משפטיו, והכל כחקים המה ורק נחת רוח לפניו שאמר ונעשה רצונו והכל רק לטוב לנו כהיום הזה מה היום מאפיל ואח"כ מאיר (כדרשת חז"ל סנהדרין על פסוק כיום הזה מה היום מאפיל ואח"כ מאיר וכו') כך לטוב לנו בעה"ב וכל העה"ז כאופל וחשך ואח"כ מאיר אמנם וצדקה תהי' לנו כי נשמור לעשות רק כאשר ציונו ולא על מנת להאיר אחר אפילה כי טוב ויפה שעה אחת בתורה ומע"ט בעה"ז מכל חיי העה"ב:

20מה העבודה הזאת לכם ואמרת אליו זבח פסח וכו' ובעל הגדה קבע מה העבודה לשאלת הרשע וכן במכילתא ותשובתו עשה ה' לי ולא לו ולא ואמרתם זבח פסח ככתוב בתורה הנה שם נאמר בתחלת פרשה זו משכו וברש"י שם משכו ידכם מן ע"ז וקחו לכם והי' עיקר הפסח לשלול דעת העע"ז הקדמונים ומסיים לחק לך ולבניך פי' שתחזק האמונה בלבכם ולא תצטרך לשלילות דעות ע"ז ואז יהי' עשיית הפסח חק בלי טעם, ומ"מ איננו חק בלי טעם, כי עכ"פ יהי' קרבן תודה על הנס שפסח על בתי אבותינו במצרים והיינו שבשר להם לישראל כי ישאלך בנך (מחר לאחר זמן לעתיד לבא) לאמור מה העבודה הזאת לכם כי למה לנו לשלול דעה נפסדה הלא לא יעלה עוד על דעת להרהר בע"ז חלילה ואמרתם לו אשר פסח על בתי בני ישראל בנגפו את מצרים וא"כ הוא קרבן תודה עכ"פ ואמנם יען לא נתקן העולם במלכות שדי עדיין וצריכים פסח לשלול דעות נפסדות ואם אפ"ה שואל מה העבודה הזאת לכם לאיזה צורך א"כ מורה על רוע לבו ורשעתו והוא שאלת הרשע וכתב של"ה דבהגדותינו לשאינו יודע לשאול מרומז תשובת הרשע בעבור זה עשה ה' לי ולא לו וכדאיתא ברש"י פ' בא דאין להשיב לרשע אפיקורס ישראל ואל תענה כסיל באולתו אלא כששואל הרשע מה העבודה הזאת לכם ולא לו תסיב פניך לשאינו יודע לשאול היושב בצדו ואמור להקטן שמע בני בעבור זה עשה ה' לי ולא לרשע כזה והיינו והגדת לבנך לאמור פי' לאמור עי"ז תשובה להרשע ודפח"ח ובזה ניחא דאמר יכול מר"ח ומסיים לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך לפמ"ש לעיל דהרשע אינו שואל אלא בשעת מעשה ובזה ניכר רשעתו שאינו רוצה לקיים המצוה עד שתהי' ישרה בעיני שכלו וא"כ ממילא לא שייך הגדה לשאינו יודע לשאול כדי לרמז תשובתו לרשע אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניו:

21ואחרי כן יצאו ברכוש גדול איתא בברכות פ"ק אמר הקב"ה למשה בבקשה ממך אמור להם לישראל בבקשה מכם וישאלו כלי כסף וכו' שלא יאמר אותו הצדיק וכו' ואחרי כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם והוא תמוה וכי צריך לזאת בקשה שישאלו כסף וזהב שיהא אח"כ שלהם ויעשירו עושר רב ועוד קשה הלא רכוש גדול נתקיים רק בביזת הים כדאיתא במדרש בפסוק תורי זהב זהו ביזת הים נקודות הכסף ביזת מצרים וי"ל ישראל פחדו לצאת משם כי יראו לנפשותם אחר שירגיש פרעה וכל עמו כמה טובה הי' להם בעבוד להם ששים רבוא עבודת פרך כל עבודה בשדה בחנם אין כסף ועתה חסר להם כל אלו אז ירדפו אחריהם להשיבם אבל יוכל להיות שישקוט דעתם כאשר יחשובו שכל המדינות וכל הממלכות קיימות ויתנהגו כהוגן הגם שאין להם ששים רבוא עבדים בעבודת חנם ואין עושים נבלה כזאת לעבוד בהם חנם רק כאשר יצטרכו שוכרים ומשלמים מהכנסות המדינה ממסים וכדומה אבל אם בני ישראל יקחו כל כספם וזהבם וינצלם אותם כמצודה שאין בה דגים ודגן וישארו המצרים חוסר מכל זה אז בלי ספק ירגישו ויתחרטו על יציאת בני ישראל עם כספם וזהבם בכפלי כפלים וגם יחרה עליהם שרימו אותם בשאלתם להוציא משם כספם וזהבם לשם ה' וירדפו אחריהם באפם בכל חילם וכוחם כדי להשיבם ומזה יראו ישראל מאוד כאשר אחז"ל שבאמת השיבו למשה "הלואי שנצא בעצמינו" לכן הי' צריך בקשה גדולה שישאלו כלי כסף וזהב ובאמת כן הי' פרעה רדף אחריהם אבל באמת זאת בעצם היינו שאילת כלי כסף וזהב היתה הסבה מהקב"ה כדי שירדפו מצרים אחריהם ועי"ז ימשיכם לים לשקעם בתוכם ויבוזו בנ"י ביזת הים ויקוים בהם רכוש גדול ומובן הכל בנקל וק"ל (מש"מ):

22ואחרי כן יצאו ברכוש גדול הנה בפסחים תנן ולא יפחתו לו מארבע כוסות של יין ואפילו מן התמחוי ומוקמינן בגמרא (פסחים דף קי"ב ע"א) דלא נצרכא אלא לר"ע דאמר עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות הכא משום פרסומי ניסא מודה תנא דבי אליהו אעפ"י שאמר רבי עקיבא עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות אבל עושה הוא דבר מועט לכבוד שבת ומאי ננהו אמר רב פפא כסא דהרסנא כדתנן יודא בן תימא אומר הוי עז כנמר וקל כנשר רץ כצבי וגבור כארי לעשות רצון אביך שבשמים והנה במתניתן פי' רשב"ם שאם לא יתן לו הגבאי ישכיר עצמו או ימכור מלבושיו וזה אינו במשמעות ש"ס דשמעתין דמייתי עלה הא דר"ע עשה שבתך חול ומפורש בגמרא פ' כל כתבי דמיירי ר"ע במי שיש לו מזון שתי סעודות ואינו צריך לתמחוי לא יפיל עצמו ליד גבאי משום סעודה שלישית דשבת עיי"ש וה"נ דכוותי' מי שיש לו מזון לפסח רק משום ד' כוסות צריך הוא לגבאי והוה סד"א שלא יפיל עצמו ליד גבאי קמ"ל משום פרסומי ניסא מחוייב ליקח מהתמחוי וכבר הרגישו בזה גדולי האחרונים והי' נלע"ד דנשים לב מ"ט דר"ע הא אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה' ואין גבהות לפני המקום וגם ר"ע לא אמרו אלא לענין שבת ולא לשארי מ"ע וגם על זה פליג ר' יודא בן תימא כמ"ש הרב בעל הטורים באו"ח ריש הלכות שבת (סימן רמ"ב דתנא דבי אליהו ורבי יודא בן תימא פליגי ומחמירין בזה דצריך לזרז עצמו ביותר וכדמשמע מלשון תנא דבי אליהו אעפ"י שאמר רבי עקיבא וכו') וא"כ מ"ט דרבי עקיבא ומנ"ל הא מילתא וי"ל לכאורה דבכל מ"ע שבתורה מודה ר' עקיבא שיצטרך לבריות לעשות רצון אביו שבשמים אבל סעודה שלישית דשבת מעיקרא לא נצטוינו אלא משום זכר למן שהאכילנו במדבר (וכדאיתא במרדכי ר"פ קמא דמגילה בשם ר"ת דנשים חייבות בסעודה שלישית שגם הם היו באותו הנס דמן וכדפסקינן גם כן בשו"ע או"ח סימן רצ"א סעיף וי"ו) ולעומת זה כתיב ג' היום ועיקר זה הדבר הוא לקבוע אמונת הבטחון בלבנו כמו שנאמר למען יראו את הלחם אשר האכלתי אתכם במדבר (וכדאיתא במדרש שירמי' הוציא צנצנת המן והוכיח לישראל ואמר להם הדור אתם ראו למה אינם אתם עוסקין בתורה ואם מפני פרנסה ראו את הלחם מזה נתפרנסו אבותיכם במדבר) וא"כ תינח כי אית לי' מדידי' אבל להיות נצרך לבריות בשביל זה הרי זה סותר הבטחון בה' והרי שם בשר זרועו ע"כ יעשה שבתו חול ואל יצטרך לבריות כנלע"ד וא"כ הדרי לדוכתי' קושית הש"ס מאי קמ"ל דיקח מן התמחוי ד' כוסות פשיטא אפילו לא הוה פרסומי ניסא נמי דמ"ש משארי מ"ע ולא דמי לשבת דהתם אם יקח מן התמחוי יהי' סיתר כוונת המצוה אלא ע"כ פי' רשב"ם דה"נ הכי קאמר שישכיר עצמו והו"א שזה הוא סתירה לכוונת החירות להיות עבד לבני אדם כדי לעשות זכר לחירות וכן למכור מלבושיו וכלי תשמישו הוא היפוך ושאלה אשה מחברתה וגו' וינצלו את מצרים והו"א כי היכי דאר"ע שאין להצטרך לגבאי כדי לעשות זכר למן משום שהוא ההיפוך ה"נ לא ישכיר עצמו ולא ימכור את מלבושיו לעשות זכר לחירות כי הוא ההיפוך קמ"ל משום פרסומי ניסא צריך להשכיר וכו':

23ארמי אבד אבי ואמר רבא בר מחסיא אמר רב חמא בר גוריא אמר רב לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף נתגלגל הדבד וירדו אבותינו למצרים בן בין הבנים מדקדוק לשון זה משמע דוקא כששניהם שוים ממש והיינו בן בין הבנים אבל כשיש לו יתרון עליהם בתורה וחכמה וכולם חייבים בכבודו לא שייך קנאה והיינו טעמי' דיעקב אבינו ע"ה שעשה לו כתונת פסים כי בן זקונים הוא לו שמסר לו כל דרכי החכמה וכולם חייבים בכבודו ואין כאן קנאה אך הפסוק מדייק בן זקונים הוא לו דייקא לו ולא להם כי בעיניהם לא הי' חשוב לחכם וסופר ואך והוא נער את בני בלהה וכו' שחשבוהו לנער ולא לבן זקונים:

24ונתגלגל הדבר וכו' עמ"ש ונדחקו תוס' ועיין מהרש"ל ועיין של"ה ולולי דבריהם הייתי אומר דעכ"פ למצרים לא היו יורדים שהרי נגזר סתם בארץ לא להם ואפשר בארץ כנען גופי' היו יושבים כגרים ומתגוררים עד שתמלא סאה של כנענים ואמורים ואז ישמידם ה' וישבו ישראל תחתם וע"י ב' סלעים מילת ירדו למצרים ערות הארץ וי"ל היינו וישב יעקב ואחז"ל בקש לישב בשלוה רוצה לומר כי הוא דאג מאוד מפריעת שטר חוב של כי גר יהי' זרעך ע"כ לא קנה שם אחוזה ולא נחלה במאה קשיטה רק התגורר בארץ מגורי אביו דייקא "בארץ כנען" שלא יקרא ארץ העבריים רק יקרא ארץ כנען כדי שיהי' מתגורר בארץ לא להם וזה הגירות הוא השלוה שבקש לישב בה שיהי' שלו ושקט מדאגת גלות ומכ"ש גלות מצרים וע"י קנאת איש מרעהו נתגלגל וקפץ עליו רוגזו של יוסף וירדו למצרים ושוב הי' ארץ מגוריהם נקרא ארץ העבריים ולא ארץ כנען כמו שאמר יוסף גנוב גנבתי מארץ העבריים ועיין לקמן אי"ה:

25א"נ י"ל נתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים כי גם האבות נצטערו בגלות מצרים כדפירש"י בפסוק וירעו המצרים לנו ולאבותינו ובשעת יציאתם נגאלו עמהם כדאחז"ל על פסוק נגד אבותם עשה פלא בארץ מצרים שדה צוען ובמד"ר וירא ישראל את היד היינו ישראל סבא יעקב אבינו ע"ה (וכן הוא במדרש ילקוט שיר השירים) נמצא גם האבות סבלו צער יען שבגרמו של יעקב אבינו ע"ה היתה סבה זו והיינו ירדו "אבותינו" דייקא למצרים ואולי הואיל וצער זה הוא כעין גלגול נשמה במלבוש הידוע ליודעים ונאחזת בעה"ז והיתה מצטערת עמהם ע"כ דקדקו נתגלגל הדבר רמז לגלגול כנ"ל:

26איתא עוד שם ואמר רבא בר מחסיא א"ר חמא בר גוריא אמר רב לעולם יחזור אדם וישב בעיר שישיבתה קרובה שמתוך שישיבתה קרובה עוונותיה מועטים שנא' הנה וכו' אפשר משו"ה רצה יעקב להתגורר בארץ כנען ולא במצרים אעפ"י שמעשי ארץ מצרים וכנען שוים בתועבות מ"מ כנען ישיבתה קרובה ממצרים כפירש"י בפסוק וחברון שבע שנים נבנתה לפני צוען מצרים שהי' בהיפוך מצרים נבנה לפני ארץ כנען ומשו"ה נתמלא סאה של מצרים מ' שנם קודם מילוי ושלם עון האמורי עיין רמב"ם בשמנה פרקים ועד"ז יש להמשיך המאמרים אחר שאמר ר' חמא בר גוריא שמו של הקב"ה שלום סמך לזה שמשום דרכי שלום הנותן מתנה לחבירו צריך להודיעו משום ריבוי אהבה ושלום ועי"ז מייתי הא דמילתא אלבשייהו יקירא דכלי מילת יקרים על הרגיל ללובשם וסמך לו כשם שהם חשובים למי שראוי ללובשם ה"ה בהיפוך גנאי הוא למי שאינו ראוי ללובשם דלדעת האחים לא הי' יוסף ראוי לאותו איצטלא ובשביל משקל שני סלעים מי לת נתגלגל וכו' ומדאמר ירדו אבותינו למצרים ופירשתי שהי' ראוי להיות גרים בארץ מגוריהם בארץ כנען סמך לו דעיר שישיבתה קרובה עוונתיה מועטים והי' נוח להם להתגורר בארץ כנען שישיבתה קרובה מישיבת ארץ מצרים:

27ארמי אובד אבי נלאו כל המפרשים לפרשו ונלע"ד לבאר הנה הבן שואל שבכל הלילות אנו אוכלין חמץ ומצה פי' אברבנא"ל היינו לחמי תודה שבאים חמץ ומצה ופסח נמי קרבן תודה הוא על שפסח הקב"ה על בתי בני ישראל ואינו מביא עליו חמץ רק מצה כדכתיב על מצות ומרורים יאכלהו והנה הבן שואל בזה קושיא חמורה ולא נמצא תי' על זה והנה יל"ד משאחז"ל מתחיל בגנות עבדים היינו ומתחלה עע"ז היו אבותינו (פסחים דף קט"ז ע"א מתחיל בגנות רב אמר מתחלה היו עע"ז ושמואל אמר עבדים היינו) וי"ל כך הנה הכובס המכבס בגד המלוכלך קצת הוא מלכלך אותו יותר במים ואפר ובורית ולבסוף מסיר כל אלה והוא מלובן ומנוקה ומיופה והנה אין שכרו על ההסרה של האפר והבורית כי מי בקש זאת מידו למלאותו אפר ובורית כדי שיסירנו אח"כ אבל שכרו על שלכלך אותו על מנת לכבסו וללבנו לגמרי כן אין עיקר שבחנו והודאתינו על ההצלה ממצרים כי אלו לא הגלינו לשם לא היינו צריכים לגאולה אך ידוע כי הי' זוהמא בהם מארם עבר תרח נחור ובתואל ולבן והי' צריכים לזכך ולנקות מצואת טומאתם ע"כ הגלנו למצרים לזכך מכל זוהמא ואין לנו להאריך בדברים הידועים בספרים והיינו ארמי אובד אבי פי' זוהמת ארמים איבד קדושת אבי וירד מצרימה כדי להזדכך וגו' והנה קרבן תודה בא עם לחמי מצה וגם עם לחמי חמץ והקרבנות של ימי המילואים באים מצה ולא חמץ ועתה אי הי' קרבן פסח תודה על גאולתינו הי' צריך לחם חמץ עם המצה אך אינינו תודה על גאולה מצרה אלא על תחלת הלכלוך שהגלינו עוד לערות מצרים ארץ טומאה והוא כהוספת אפר ובורית כי מתחלה עע"ז הי' אבותינו וברוב חסדיו עבדים היינו לפרעה כמלכלך באפר כדי לכבסו וללבנו (ולזכך אותנו) כקרבן מילואים שמילא ידינו לעבודתינו ואין כאן מקום ללחם חמץ:

28ובני ישראל פרו וישרצו כתיב בפ' שמות וייטב אלקים למילדות וכו' וירב העם מאד וכו' ויהי כי יראו המילדות את האלקים ויעש להם בתים יש לדקדק למה כפל ואמר ויהי כי יראו וכו' וי"ל דבא הכתוב להודיענו צדקתן וזכותן של המילדות דהי' אפשר לומר שמה שלא עשו כדבר פרעה לא הי' מיראת ה' ופחדו רק מאשר בושו לעשות כן בפני העולם שיחזיקו אותן למרצחות ועוד שלא יקראו אותן עוד ליולדות כאשר יתוודע הדבר שהן ממיתות הילדים ויפסידו שכרן לכן מעיד וייטב אלקים למילדות וההטבה היתה ויירב העם מאד ובריבוי עם היו יכולין לעשות מעשיהן באיזה ילדים ולא יתוודע הדבר להמון עם ואעפ"כ יוכלו להתפאר בזה אל המלך שמקיימות ציוויו ובכל זאת לא עשו כאשר דבר אליהן מלך מצרים והעיד הכתוב כי רק יראו המילדות את האלקים וכו' ויעש להם בתים (מש"מ):

29וירעו אותנו המצרים כתיב והנה עבדיך מכים וחטאת עמך י"ל כשבאו בני ישראל למשפט שהכו אותם על מגן היו השופטים משיבים להם קשות בל"ס לא בחנם הכו אתכם ומי יודע מה עשיתם ומה גדול חטאתכם וזה והנה עבדיך מכים משיבים להם זה הוכחה וחטאת עמך (מש"מ):

30והכתי כל בכור בארץ מצרים אני ולא השליח מקשים העולם הא כתיב ולא יתן "המשחית" לבא אל בתיכם לנגוף וגם לעיל מיני' כתיב ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר ופרש"י (והוא בבבא קמא ובמכילתן) מכאן שמאחר שניתן רשות למשחית לחבל אינו מבחין בין טוב לרע ומוכח שהקב"ה לא המית אותם בעצמו אלא המשחית והכא אמרינן אני ולא השליח אני ולא מלאך אני ולא שרף אלא הקב"ה בכבודו בעצמו ונ"ל לפרש הכי כפשוטו דודאי היאך שייך לומר שהקב"ה בעצמו המית את המצריים והרג את בכוריהם הלא מיתה שנהיתה ע"י הקב"ה בעצמו הוא הוא עצמו החיות דהלא מצינו גבי מרע"ה וימת שם משה עבד ה' על "פי" ה' דמת בנשיקה ובודאי זה לא הי' בחינת מיתה והריגה סתם זה היא חיות עצמו וכן מצינו מפורש בקרא (אני אמית ואחי' מחצתי ואני ארפא בין מחצתי לארפא נפסק בתיבת ואני בין אמית ואחי' אינינו נפסק בו לא כלום) מחצתי ואני ארפא דהיינו אם מחצתי בלשון עבר ואח"כ ואני ארפא תבוא הרפואה אחר המחצה אני אמית ואחי' אז ליכא הפסק בין אמות ואחי' דמה שאני ממית עי"ז הוא החיות עצמו אלא ע"כ דהקב"ה בעצמו לא הרג אלא החרב שלקח הוא המשחית כלומר דבמקום אחר הקב"ה שולח החרב ביד שליח המשחית אבל כאן לא ניתנה החרב ביד השליח המשחית אלא הקב"ה בעצמו הי' מעביר החרב ועיין במה שכ' המג"א (סימן) חרבו של הקב"ה נקרא יוה"ך והוא החרב הוא המשחית ועל הקושיא היאך יזכו שימותו ע"י הקב"ה בעצמו י"ל ע"פ מה דאיתא באבות דרבי נתן הובא לעיל שהיו מפרפרים עד הבוקר ולא הומתו מיד ע"י שכינה רק הוכו ואח"כ יצאה נשמתם בבקר ע"י המשחית:

31בשבעים נפש כתיב לשון יחיד שכל ישראל כנפש אחד חשובים הגם שהגופים רחוקים זה בסוף העולם וזה בסוף העולם מ"מ הנפשות קרובות דומה לאילן אחד שכל הנשמות נאחזות ותלויות בו ובזה יש לפרש הפסוק בפ' לך לך ויפרדו איש מעל אחיו דתמוה הוא פשיטא כיון שלוט הלך לככר הירדן כדכתיב ויבחר לו לוט את כל ככר הירדן ויסע לוט מקדם ממילא נדע שנפרד מעל אחיו ובספורנו איתא וז"ל לא במרעה לבד אלא גם בדירתם עכ"ל וי"ל דהנה אם מחשבת אדם נדבקת בחבירו הגם שהוא בארץ אחרת והגופים רחוקים מ"מ הנשמות קרובות ובפרט נשמת ישראל שכולם אחד חלק אלוקה ממעל אבל אם גם במחשבותם ובאמונתם המה נפרדים זה גם פרידת הנפש וזה ויסע לוט מקדם וברש"י שם מקדמונו של עולם אמר אי אפשי באברהם ובאלוקיו ונפרד מהשורש מלמעלה ועי"ז ויפרדו איש מעל אחיו לגמרי גם הנשמות וק"ל (מש"מ):

32ובאותות זה המטה כתיב ויבלע מטה אהרן את מטותם א"ר אלעזר נס בתוך נס (שבת דף צ"ו ע"ב) פי' לפי' הנ"ל שמדה טובה ממהרת לבוא הי' ראוי שמיד בעודו תנין יבלע מטותם ולא עד אחר שנעשה מטה אלא שרצה לעשות נס בתוך נס והטעם כי הקב"ה הראה לפרעה שהחזיק עצמו לתנין הגדול הרובץ ואינינו אלא מטה של הקב"ה כדכתיב בסנחרב הוי אשור שבט אפו והוא מתגאה שהוא בעצמו התנין ואמנם מעכשיו ימסור הקב"ה מטה שלו לישראל והם אינים מתגאים אלא יחזיקו א"ע מטהו של הקב"ה ולא תנין ע"ד לא מרובכם מכל העמים עיין בסוף פרק כיסוי הדם משו"ה נעשה תחלה מטה וק"ל:

33ושלחתי את ידי והכיתי את מצרים בכל נפלאותי אשר אעשה בקרבו תיבת בקרבו מיותר י"ל ידוע כי יציאת מצרים מקור והתגלות כל הנסים אשר יעשו מאז עד כל ימות העולם וזה כל נפלאותי אשר אעשה תמיד כל ימות עולם בקרבו בקרב ובכח ניסי יציאת מצרים המה וע"י ניסי מצרים יצא הדבר מכח אל הפועל ויסוד נוסד להעשות אח"כ נסים תמיד בנקל כמו מעיין שנפתח ואח"כ נובע ונקל לשאוב ממנו המים ורק התגלות ופתיחת המעיין הי' קשה מאוד ועי"ז יתפרש כמין חומר מדרש ילקוט במגילת אסתר שהמן הי' לו שס"ה יועצים ולא הוטב בעיניו כי אם עצת אשתו שהיא אמרה לו שלא יכול לעשות למרדכי שום דבר כי אם לתלותו על העץ כי בחרב לא יכול לו שכבר ניצל משה מחרב פרעה במים לא יכול שהרי כבר הי' לישראל קריעת ים סוף באריות לא שכבר ניצול דניאל מפי אריות באש כבר ניצולו חמ"ו מכבשן האש ולא תוכל לו כי אם ע"י התליי' על עץ שעוד לא ניצול מזה שום אחד מהם ולכאורה יש לתמוה למה הוטב בעיניו עצת זרש כ"כ מה חכמה יש בזה שהוטב כ"כ בעיניו אדרבא טפשות גדול הוא הלא אם הי' יכול הקב"ה לעשות צואר משה כשיש והי' יכול להציל לדניאל מפי האריות וחמ"ו מכבשן האש מי פתי שלא יאמין שיכול ג"כ להציל מתליי' על העץ ויתבאר עפ"מ שפירשתי מה שאמר השי"ת למשה וארא באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם דלכאורה יש להבין מה לנו אם נגלה להם בשם זה או בשם זה וכי השם יגרום שיהרהר אחר מדות הקב"ה או שלא יהרהר אלא כוונת הכתוב כן הוא דהנה שם שדי הוא מורה על ההתנהגות עפ"י הטבע ושם ה' מורה על שידוד המערכה והטבע וזהו שקובל הקב"ה על משה ואמר דהנה הבטחתי אל האבות הבטחות גדולות ורבות ואח"כ בא להם הרעב ושאר ענינים ולא הי' לו מעט קרקע לקבור את שרה ומניעת הבנים מאברהם והם עדיין לא ידעו רק משם שדי שהוא ההתנהגות עפ"י הטבע אשר קשה מאד עפ"י הטבע להפך כ"כ מרע לטוב בשעה קטנה ומועטת וא"כ הי' מקום לאברהם להרהר אחר שהבטחתיו כ"כ הבטחות ולא נתקיים עדיין כלום מהם אדרבא הי' לו ההיפך והי' לו מקום להרהר אחרי ואעפ"כ לא הרהר אחר מדותי ואתה כבר ידעת משם ה' שהוא שידוד הטבע והי' לך לידע שאעפ"י שעוד נתחזק עליהם השיעבוד וקשה עפ"י הטבע לפדותם משיעבודם מ"מ יש כח ביד הקב"ה לשדד הטבע ובתוך רגע להפוך הרע לטוב ואתה מהרהר אחרי והנה אז ביציאת מצרים הי' התחלת הניסים לשדד הטבע אשר מאז והי' כמו מקור נפתח לשידוד הטבע כמו שמצינו שגם לר' פנחס בן יאיר נחלק נהר גינאי ועוד הרבה ניסים שנעשו אח"כ והוא כדמיון כורה באר אשר עד שלא יבוא אל המים יכרה הרבה מאוד ואך כשיבוא אל המים אם אך מעט מים יבוא שמה הנה כבר נפתח המקור וע"י שישאבו משם יבואו ויתרבו המים ונקל לשאוב מים אח"כ כן הוא ג"כ אצל הניסים שכל דבר שנפתח כבר בו מקור הניסים אינו כ"כ קשה אח"כ לשדד בדבר זה המערכה אף באין זכות גדול כ"כ וזו שאמרה לו זרש להמן הנה בכל דבר שתרצה לבוא עליו כבר נפתח בו המקור ושידוד הטבע אך בתליי' עוד לא מצינו שנעשה בו נס שיהא פתוח בו מקור הנס ויצטרך לזה זכות גדול ומי יודע אם יש לו למרדכי זכות גדול כל כך להפתח לו מעיקרא שערי ישועה ובזה יש לומר כוונת הגמרא מה שחר סוף הלילה אף אסתר סוף כל הנסים דלכאורה קשה הא לאחר השחר הוה יום והכא באסתר הוא להיפוך שאין עוד לנו נסים שנכתבו והוה באסתר כמו סוף היום אך יש לומר דהנה אף שאין לנו עתה נסים נגלים לעין כל מ"מ נסים נסתרים יש לנו שהם מלובשים בכח הטבע משום כך תקנו לומר מזמור לתודה בכל יום מפני הנסים הנסתרים שנעשים מלובשים בטבע ולנסים כאלו נסתרים היא מקור נפתח להם נס אסתר שהי' ג"כ נס נסתר בבחינת ואנכי הסתר אסתר וכל נס המגילה הכל מוסתר בדרך הטבע הי' ועד אסתר הי' הנסים תמיד נגלים וזה כונת הגמרא שכמו שחר סוף הלילה אך תחלת היום הוא כמו כן נס אסתר סוף נסים נגלים ומ"מ היא תחלת ומקור הנסים נסתרים (ובזה יש ליתן טעם על מה שנתנה מגילת אסתר להכתב ברוח הקודש כי כיון שהוא מקור נפתח לכל הנסים נסתרים והוי כעין יצי"מ שהיא מקור הנסים נגלים ע"כ ניתן להכתב שיהי' לו אחיזה בתורה שבכתב דומיא דיצי"מ שנכתב הרבה פעמים בתורה) (מש"מ):

34ויש לומר עוד בכוונת הגמרא ואנכי הסתר אסתיר דהנה אם ירגז אדם על רעהו ויתקצף עליו מוכח שעדיין נחשב לו האדם הזה יען שהוא מתקצף עליו אבל באם ימאס אדם באדם ואינו מחשיבו לכלום אין כדאי לו לרגוז עליו וזה שייך באדם אמנם בהקב"ה לא שייך לומר שהוא ח"ו ממאס בישראל כי כל העולם לא נברא כ"א בשביל ישראל כמאמרם בשביל ישראל שנקראו ראשית וזהו כוונת הכתוב כי אם מאס מאסתנו קצפת עלינו עד מאד היינו שלא שייך לומר שאתה ממאס אותנו ח"ו כ"א שקצפך עלינו הוא גדול עד מאד והנה ההסתר גם זהו בהשגחה פרטיית למען אשר יתנו ישראל אל לבם וישובו כשיראו שח"ו אין להם עוזר וסומך והכל הוא בהסתר פנים אך גם זאת ההסתר גופא צריך להיות בהסתר שלא ידעו ישראל שהם רק בהסתר כ"א יחשבו שהם נעזבים לגמרי וזהו ואנכי הסתר היינו ההסתר עצמו ג"כ אסתיר שלא ידעו שזהו רק הסתר פנים כ"א לעזיבה לגמרי יחשובו וזה הי' בימי אסתר שחשבו שח"ו הם נעזבים לגמרי ביד האויב והקב"ה ברחמיו האל המושיע נפרע להם מכל צריהם לטובה:

35אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים איתא בהגהות מיימוני אשר כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק לישראל ברית עולם כתיב את גביע הכסף תשים באמתחת בנימין דוקא גביע ולא כוס כמ"ש כוס פרעה כי כתב רמב"ן בס' אמונה ובטחון כי ע"י ג' אבות וי"ב שבטים וע' נפשות הבאות למצרים נתיסדו ישראל ונלע"ד היינו גביע ג' י"ב ע', והכא בפסוק זה כתוב ג' אבות ומסיים "ישראל ברית עולם" ר"ת י"ב ע' כנ"ל והזכיר "כרת" אצל אברהם "שבועה" ליצחק "חק" ליעקב ר"ת "כש"ח" היינו אלו ג' מכות כנים שחין חשך ששמשו עם כל מכה ומכה כמ"ש הגה"מיי ונראה כנים כנגד כרת את אברהם כי זכותו אנכי עפר ואפר ע"כ עפר הארץ כנים (כדכתיב עפר הארץ הי' כנים) שחין כנגד שבועתו ליצחק שהי' ע"י פיח הכבשן (שהוא בא מדבר שנשרף) נגד אפרו של יצחק וחשך נגד חק ליעקב כי בזכותו לכל ישראל הי' אור במושבותם כי שמש היא יעקב שמש וירח משתחוים לי (כמו שאמר יעקב ליוסף על חלומו שראה השמש והירח משתחוים הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה) שהשמש מרמז נגדו (יעויין בב"ח או"ח סימן תכ"ו) הוא יעקב וכן ויזרח לו השמש:

36אלו עשר מכות שהביא הקב"ה על המצריים במצרים ואלו הן דם וכו' ערוב הנה במכות ערוב כתיב לכו זבחו לאלוקיכם בארץ יש להתבונן למה אמר פרעה עצה זו אצל מכות ערוב ולא קודם וי"ל עפי"מ דביאר הרמב"ן באריכות בענין מעשה העגל דהכונה היתה ע"י שראו במעשה המרכבה פני שור מהשמאל לארבעתן ומן השמאל תבא מדת הדין לעולם וישראל היו במדבר חורב ושממה ולכן חשבו כי המחריב יורה דרך מקום החורבן כי שם כוחו גדול ע"ש והנה אפשר לומר דגם פרעה מלך מצרים חשב מדנצטוו לילך במדבר לעבוד את ה' כמו שאמר לו משה דרך שלשת ימים נלך במדבר וזבחנו לה' וכו' ע"כ אותו אלוקי ישראל הלא השוכן במקום החורבן ושממה ולכך הקפיד לעבדו דוקא במדבר במקום חורבן אשר כוחו גדול שמה ולא הי' יכול פרעה מלך מצרים לומר להם לעבוד בארץ אבל אחר שהביא הקב"ה עליהם מכת הערוב ותשחת הארץ מפני הערוב א"כ גם הארץ הזאת נעשה מקום חרבן ולכן אמר להם עכשיו תוכלו לזבוח בארץ הזאת:

37אך באמת כונת השי"ת היתה מחמת שהארץ הזאת מליאה היא מטומאת מצרים מגילוליהם ומעובדיהם וגם מקניהם היו מטומאים ומוקצים לע"ז ומצינו ג"כ במס' ע"ז (דף ב' ע"א לפני אידיהם אסור לשאת ולתת עמהם להשאילן ולפרוע וכו' ובגמרא דף ו' תניא ר' ישמעאל אומר שלשה ימים לפניהם ושלשה ימים לאחריהם אסור) דע"ז מושכת ג' ימים לפניהם וג' ימים לאחריהם וכן משמע קצת מלשון משכו וקחו לכם אמרו חז"ל משכו ידיכם מע"ז (כדאיתא במדרש וברש"י שם) והי' מקחו בעשור דהיינו שלשה ימים קודם שחיטה ולכן ציוה הקב"ה לילך במדבר ג' ימים שיהיו מפורשים מע"ז שלשה ימים ואח"כ לעבוד את ה' ולכן השיב מרע"ה אל פרעה לא כאשר דמית בדעתך דהשי"ת הקפיד דוקא לזבוח במקום חורבן ושממה אלא דרך שלשת ימים נלך במדבר כדי לפרוש מארץ הזאת ג' ימים כדין לפרוש מע"ז ואח"כ וזבחנו לאלוקינו כאשר יאמר אלקינו ודו"ק:

38ברד הנה במכת ברד כתיב בפעם הזאת הנני שולח את כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך ורבו המפרשים למה אמר במכה זו כל מגפותי אל לבך ורש"י פי' מכאן שמכת בכורות שקולה נגד כל המכות דכיון דהי' כתוב על מטה משה כל המכות דצ"ך עד"ש באח"ב (כדאיתא במד"ר שמות פרשה ה' כל המופתים אשר שמתי בידך זה המטה שהיו כתובין בו עשר מכות שהי' כתוב עליו דצך עדש באחב) והנה עתה במכת ברד התחיל הסדר של באח"ב שיש בסדר הזה מכות בכורות ולכן אמר בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי אל לבך כלומר בסדר הזה ועוד י"ל בסדר הזה הנני שולח את כל מגפותי שישלימו עם סדר זה כל המכות:

39כתיב כי בפעם הזאת אני שולח את כל מגפותי אל לבך ובך ובעבדיך ובעמיך הנה לכאורה אנו צריכים להבין הלא לא אמרו משה ואהרון לפרעה לשלחם לחירות רק שילכו לזבוח לה' דרך שלשת ימים במדבר ואיתא שכל זה הי' כדי שישאלו להם רכושם ולכאורה קשה האיך יטעה פרעה וכל עמו בדבר הזה ולהאמינם שישובו אליהם ולשאול להם רכוש גדול הלא ראו כבר כל המכות וכל המופתים שנעשה בהם ואם לא ישובו הלא לא יוכלו לעמוד נגדם ולמה שאלו להם רכושם וסמכו על דיבורם שבודאי ישיבו להם הרכוש ויש לומר יען דלאחר מכת ברד ומכת ארבה לא הי' במצרים שום דבר לאכול שיוכלו להספיק מזה כדי מזונותיהם דמה שנשאר מהברד אכל הארבה ולא נותר כל ירק בעץ ובעשב השדה בכל ארץ מצרים ומאין הי' להם לאכול אלא וודאי ממה שהי' מארץ גושן דשם לא ירד הברד כדכתיב רק בארץ גשן אשר שם בני ישראל לא הי' ברד וישראל הלכו להם ממצרים למדבר וגם צדה לא עשו להם רק עוגות מצות שהוציאו ממצרים והניחו ארץ גושן בכל תבואותיו ומזה הי' מחית מצרים לכן האמינו לישראל שודאי ישובו למצרים דאם הי' דעת השי"ת שלא ישובו עוד א"כ למה לא הי' מכת ברד גם בארץ גושן מה הי' איכפת לישראל אם גם שמה הכה הברד ושיבר כל עץ השדה בל"ס לכך הציל השי"ת ארץ גושן כדי שיהי' לישראל במקום אשר יגורו שם מה לאכול ומכאן הי' להם מקום לטעות בדבריהם ולהאמינם שישובו אליהם ועי"ז השאילום כל רכושם ולכן אמר ה' למשה שיאמר לפרעה מלך מצרים בפעם הזאת אני שולח כל מגפותי אל לבך ובעבדיך ובעמך דהיינו שממכה זו יבא נגף בלבבך ולבב כל עבדיך דע"י אותה מכה שהיתה בכל ארץ מצרים רק בארץ גושן לא הי' ברד יבא בלבם להאמינם שבודאי ישובו למצרים מהמדבר וישאילו להם כל רכושם ועי"ז יתנו לב אח"כ לרדוף אחריהם בשביל הממון ויטבעו בים מדה כנגד מדה וב"ה כי כוונתי בזה לדעת מורי הגאון זצ"ל:

40וי"ל שזה היתה כונת השי"ת בזה שלא ירד ברד בארץ גושן כדי שיהא מחי' למצרים אחר שיצאו ישראל משם כדי שלא לקפח שכר כל בריה דכיון שפרעה זן אותם בימי רעב ולכן ניזונים הם אח"כ ע"י ישראל וגם שעי"ז לא הי' לפרעה טענה ותביעה בדין על ישראל על שפרנסם בימי הרעב כמו שמצינו שזה היתה טענת פרעה להשתעבד בהם (יעוין ת"מ שמות דף ט"ז ע"ד ד"ה כשלחו):

41ארבה כתיב ויאמר ה' אל משה בא אל פרעה פי' רש"י והתרה בו ועיין מש"כ הרמב"ן בד"ה וטעם התעללתי שהכתוב קצר בזה דודאי הודיע הקב"ה למשה תחלה מכת הארבה ושיגיד אותה לפרעה וכן מצינו למעלה במכת ברד שכתוב בתורה דברי הקב"ה אל משה ולא הזכיר דברי משה לפרעה וסיבת דבר זה שלא ירצה להאריך בשניהם ופעם יקצר בזה ופעם בזה ע"כ והנה לכאורה בשלמא למעלה לא הזכיר כלום מדברי משה לפרעה אבל כאן שאמר הכתוב בא אל פרעה דחוק לומר שמתחלה הודיע למשה מכת הארבה ולא הזכיר אותה בפירוש הלא לא מצינו זה בשאר המכות ויותר נכון לומר כדברי רש"י שאמר לו בא אל פרעה והתרה בו ובשעת ביאתו לפרעה נאמר לו שם ברוח הקודש מה שיאמר לו ומה שיתרה ה' אותו אבל גם זה דחוק לומר שיהי' השכינה מדברת באוהל טמא של פרעה קליפת נחש עם מרע"ה הגם שמצינו אצל מכות בכורות שנאמרה לו הפרשה בעמדו לפני פרעה (וכדאיתא ברש"י שם) התם שאני מפני כבודו של משה שאמר לפרעה לא אוסיף עוד ראות פניך שלא יהא דבריו חולין לבא עוד לפני פרעה אבל כאן לומר שהי' מרצון הבורא יתברך שמו לדבר עמו בבית ערל טמא והעיר טמאה זה דחוק לומר כן אך לפי מה שמבואר בס' שנות אלי' מהגאון ר' אלי' ווילנא זצ"ל דבעל הגדה סובר שחכמים פליגי על ר"י שהי' נותן בהם סימנים דצך וכו' פי' על מטהו של משה היו כתובים אותן סימנים דצ"ך עד"ש באח"ב (כדאיתא במד"ר שמות פ' ה') וחכמים סוברים דהיו כתובים בפי' כל מכה ומכה על המטה וא"כ לחכמים שייך שפיר לאמור למשה בא אל פרעה והתרה בו דמשה הי' יודע מעצמו שעכשיו הגיע זמן מכת הארבה כי כן הי' כתוב על המטה בפירוש ואין אנו צריכים לומר שהקב"ה דיבר שם אצל פרעה עם משה אבל לר' יודא אינו מוכרח שגם משה בעצמו ידע מה המה האותיות מרמזים עד שנאמר לו מהקב"ה שאות א הוא ארבה א"כ ע"כ אנו צריכים לומר שדיבר הקב"ה עם משה בביתו של פרעה מרצונו הטוב ונפרש"י בא אל פרעה והתרה בו כמ"ש לעיל:

42והנה אצל מצות הפסח כתיב ויאמר ה' אל משה ואהרן בארץ מצרים לאמור ואיתא ברש"י חוץ לכרך (פי' "בארץ" מצרים היינו בשדה ולא בכרך) או תוך הכרך תלמוד לומר כצאתי את העיר ומה תפלה קלה לא התפלל תוך הכרך לפי שהיא מלאה גילולים דבור חמור לכ"ש ואיתא ברמב"ן דלכך כתיב בארץ מצרים לפי ששאר מצות נצטוו בהר סיני לכן כתיב הכא בארץ מצרים ולא בסיני ולכאורה לדעת ר"י דבארנו לעיל דע"כ דבר הקב"ה מרצונו הטוב עם משה רבינו באוהל פרעה במכות הארבה אם כן לא שייך לומר הך ק"ו ומה תפלה קלה וכו' דהרי חזינן דלא דמיא תפלת משה רבינו לדבור של הקב"ה דמשה רבינו כשהי' מתפלל להקב"ה הוצרך להכין לעצמו מקום נקי טהור אבל הקב"ה שהי' מדבר דברי קדשו למשה לא הוצרך לדקדק באיזה מקום הוא (ואם דברי תורה היוצאים מפי בשר ודם אינם מקבלים טומאה כדאיתא ברכות דף כ"ב ע"א מכש"כ דבור של הקב"ה שאינו מקבל טומא' וכמו שדיבר הקב"ה עם לבן ובלעם) אם כן יוכל להיות דגם מצוה זו נאמרה למשה בתוך הכרך לכן איצטרך קרא להשמיענו בארץ מצרים דלא נאמרה מצוה חמורה זו בתוך הכרך וכדפירש"י אבל לחכמים דלעיל הקל וחומר במקומו עומד כמו שבארנו למעלה דלא דיבר הקב"ה כלל וכלל עם משה רבינו אדות מכת הארבה רק אמר לו בא והתרה ומשה ידע מעצמו במה יתרה אותו כי כתוב הי' על המטה המכה בפירוש א"כ אין אנו יכולים לומר דלכך כתיב בארץ מצרים כדעת רש"י להורות שחוץ לכרך הי' דבור חמור הזה דל"ל קרא הלא כבר ידענו זה מכח ק"ו ע"כ דקרא אשמעינן כדעת הרמב"ן (לאפוקי שלא נאמרה מצוה זו בהר סיני):

43ויש לומר ר"י לשיטתו וחכמים לשיטתם דפליגי אי גיד הנשה נוהג בטמאה דר"י סבר לבני יעקב נאסר להם גיה"נ (ובמקום שנכתב בקרא שם נאמרה) וחכמים אומרים מסיני נאסר להם אלא דנכתב במקומו (בפ' וישלח במקום סיפור המעשה למה נאסרה לו) והנה לר"י דס"ל במקום שכתוב בתורה שם נאמרה ממילא לא איצטרך קרא להורות כמו שפי' הרמב"ן שהי' בארץ מצרים לאפוקן בסיני דבלאו הכי ידעינן כיון שנכתב כאן בין כל שאר דברים שהיו במצרים ממילא כאן נאמרה אך רבי יודא לשיטתו איצטרך הך "בארץ" מצרים להורות דחוץ לכרך נאמרה כמו שבארנו למעלה ולרבנן דפליגי על ר"י לא איצטרך קרא להורות פי' הך קרא דבארץ מצרים דחוץ לכרך נאמרה דבלא"ה הוי ידעינן זה מק"ו איצטרך הך בארץ מצרים דלא נאמר דבסיני נאמרה מצוה זו רק שנכתבת כאן כמו שסברי בגיד הנשה אלא שנכתבת באמת במקומה ושם נאמרה ונשנית ולא בסיני:

44ועיין במה שכתבנו שנת תקפ"א מה שי"ל בענין בא אל פרעה שנתחלף אותיות ב'א' תחת אותיות פ'ע' של פרעה ועי"ז נעשה מפרעה אותיות ארבה (יעוין ת"מ שמות דף י"ג ע"ג בד"ה ויאמר) הוספתי נופך דלא לקו המצריים אלא ע"י זכותו של יצחק דאברהם ויעקב אבינו נהנו ממצרים (לכן איננו מן הראוי שילקו המצריים על ידיהם על ידי זכותם וכעין שאחז"ל בירא דשתית מיני' מיא אל תשדי בי' קלא) אבל יצחק לא נהנה מארץ מצרים דלא ירד מצרימה כמו שאמר לו הקב"ה אל תרד מצרימה שכון בארץ וכו' לכך נענשו מצריים במדה של פחד יצחק ואותיות ארבה עולה בגמטריא יצחק חושבנא דדין כחושבנא דדין:

45ויאמן העם וישמעו כי פקד ה' את עמו וכי ראה את ענים ויקדו וישתחוו י"ל הנה בקבלה הי' להם שיהיו ד' מאות שנה במצרים כמו שאמר הקב"ה לאאע"ה ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה רק קושי השיעבוד השלים והנה הם הבינו ושמעו כי מה שגאל הקב"ה אותם עתה קודם שנשלמו ד' מאות שנה יען שראה את "ענים" לשון עוני שהוא מורה על קושי השיעבוד לכן האמינו למשה שיגאלו עתה וזה ויאמן העם וישמעו (לשון הבנה) כי פקד ה' את עמו לגאלם יען ראה את "ענים" קושי השיעבוד לכן האמינו ויקדו וישתחוו (מש"מ):

46רבן גמליאל הי' אומר כל שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח ואלו הן פסח מצה ומרור דע כי מרור גמטריא מות הוא המלאך המות נקרא חזרת חזיר מיער (פי' שמלאך המות הוא שרו של עשו שנקרא חזיר מיער) שתחלתו מתוק בשעה שמפתה לאדם וממתיק לו תאות העה"ז וסופו מר (כדאיתא התם בפסחים דף ל"ט ע"א מה מרור זה תחלתו רך וסופו קשה) עולה ומקטרג ויורד ונוטל נשמה ויש לו שרף (כדאיתא פסחים דף ל"ט ע"א רבי יהודה אומר כל שיש לו שרף) בודאי נחש שרף ועקרב ופניו מכסיפין (כדאיתא שם אמר רבי יוחנן מדברי כולן נלמד ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין וברש"י שם שהמרור יש לו שרף ופניו מכסיפין) ע"ד ששנינו איזהו שאור שהכסיפו פניו וצריך מיתוק ובלילה הזה שהוא ליל משומר מן המזיקים נעשה חסא דחס רחמנא עלן (כדאיתא שם אמר רבא מאי חזרת חסא מאי חסא דחס רחמנא עלן) ולא נתן המשחית לבא אל בתי בני ישראל לנגוף וע"כ מצוה לכרוך פסח מצה מרור ששלשתן גמטריא ק'ר'ע' ש'ט'ן' דו"ק ותשכח לכן בזמן הזה דליכא פסח ע"כ מרור לאו דאורייתא (כדאיתא בגמרא פסחים דף ק"כ ע"א) והנה רבנן תיקנו למתקו בחרוסת העשוי מפירות שנשתבחו בהן ישראל (כדאיתא שם קט"ז ובתוס' בד"ה צריך לסמוכי) ודע כי הך קפא דחרסת (כדאיתא שם קט"ו ע"ב אמר רב פפא שמע מינה האי חסא צריך לשקועיה בחרסת משום קפא פי' רש"י ארס שבחזרת שהשרף שבחזרת יש בו ארס כדרך הבצלים) הוא ארס מקליפה דאית לה ז' בנתי (כדאיתא התם דף קט"ו ע"א אמר רב אסי קפא דחסא וכו' אדהכי והכי נימא הכי קפא קפא דכירנא לך ולשב בנתיך וכו') ע"ש זכור ה' לבני אדום וכו' והנה יעקב שהוא בגימטריא קפ"ב אחד יותר מקפא עומד נגדו ומבטלו על שם מי יתן טהור מטמא לא "אחד" ע"כ כשטובלין בחרסת העשוי מפירות שנמשלו בהם בני יעקב המה באים על החללים (המזיקין) ומבטלים להקפא ונותנים בו תבלין על שם בראתי יצה"ר בראתי תבלין עוד יש להאריך ואין כאן מקומו ולאחר שממותק בחרסת נקרא חסא דחס רחמנא עלן כנ"ל והנה ח'ר'ו'ס'ת' ח'ס'א' עם האותיות והתיבות מספרו עולה מכוון כמספר א'ב'ר'ה'ם' ש'ר'ה' שהוא ת'ש'נ'ג' אותיות ג'ש'ן' ת' רמז שנגזר עלינו ת' שנים בגשן והקב"ה דלג על ק'ץ' שנים ונשאר רד"ו ודו"ק:

47פסח מילה גימטריא רגל או גרל ע"כ ג' רגלים נקראים רגל ור"ה ויהכ"פ נקרא גרל וכל עבודת בית המקדש בפייס שהוא גרל ותרומת הדשן ברגל רצין ע"ג המזבח כמ"ש לעיל:

48פסח מצה ומרור כתיב שלשה אלה נפלאו ממני וארבעה לא ידעתים במדרש שלשה אלה אלו פסח מצה ומרור וארבעה לא ידעתים אלו ארבע מינים שבלולב י"ל דבכלל ישראל יש כתות חלוקות הא' צדיקים גמורים ת"ח בעלי מעשים טובים דומים לפסח שהוא קודש ומוטעם לאכול צלי אש נותן ריחו הב' הממוצעים הפשוטים דומים למצה שהוא מאכל לחם ממוצע והג' הם הגרועים הרשעים גמורים במדותיהם ובמעשיהם המרים דומים למרור והמדרש מחלק כלל ישראל לארבעה כתות כנגד הד' מינים שבלולב יעויין במדרש (וכן הוא בפייט יום ראשון של סוכות שמחלק אותם לד' כתות ובסגנון אחר) והנה שיהא אחדות בין הכתות האלו קשה מאד להמנהיג להאחיד אותם שכל מה שישר בעיני הזה רע בעיני חבירו רק אם הוא ענוותן גדול וסבלן מאוד ולזה הלל שהי' עניו מכל האדם הי' כורך פסח מצה ומרור שמרמז על כתות אלו שהי' יכול לאחדם יחד ושלמה המלך ע"ה אמר שלשה אלה היינו פסח מצה ומרור שמרמז על ג' כתות אלו נפלאו ומכוסים ממני וארבעה היינו ארבע מינים שבלולב שמרמזים ג"כ על כתות חלוקות במדותיהם ובמעשיהם כאלו לא ידעתים האיך לחברם ולאחדם ולא יוגרע עבודת השי"ת עי"ז (מש"מ):

49לא הספיק בציקם להחמיץ י"ל כי מקדם הי' השיעבוד מלכיות כבד עליהם ושאור שבעיסה מועט כי אינו מצווה ועושה אין יצה"ר מתגרה בו כ"כ ועכשיו אחר מכת בכורות וגורשו ממצרים ובטל שיעבוד מלכיות וכבר נתקדשו ג"כ והתחיל היצה"ר להתגרות בהם ולא הספיק בצקם להחמיץ היינו שאור שבעיסה עד שנגלה עליהם ממה"מ הקב"ה וגאלם מיד שני השונאים פנימי וחיצון:

50הללויה איתא פסחים דף קי"ז ע"א ופליגא דידי' אדידי' וכו' גדול שבכולן הללוי' שכולל שם ושבח בבת אחת טרם נבוא אל המכוון מה שחנני ה' דע הקורא משכיל כי אלו הארבע שמות שהם א'ה'י'ה' ה'ו'י'ה א'ד'נ'י' א'ל'ה'י'ם' ב"ה וב"ש הגדול הכוללים המרכבה כולה גמטריא שלהם ק'צ'ח' וכשמשפיעים הצינורות מזה לזה במלואותם אזי יורד שפע וברכה לישראל וע"כ פ'ס'ח' גמטריא ק'מ'ח' על שם דודי ח'מ'ק' עבר עד שבאו בזרוע נטוי' והגביהם לנון שערי קדושה והוציאם (מנון) משערי טומאה ונגד זה נזכר נון פעמים יציאת מצרים בתורה וכשתצרף נון עם פ'ס'ח' נעשה פנחס שהוא אליהו שאנו מצפים בלילה הזה ביותר לבשר על גאולה עתידה ופנחס גמטריא ק'צ'ח' ולכן כשהי' אברהם בן ק' ושרה בת צ' אז חלק הקב"ה יו"ד שבשרי לשני אותיות וניתן ה' לאברם ונעשה אברהם ונשתייר לה ה' ועתה יש ביניהם ח' אותיות אברהם שרה (שהמה ח' אותיות) כשתצרף הכל הרי ק'צ'ח' במילוי שמות הנ"ל ואז בפסח נולד יצחק (כדאיתא בר"ה דף יו"ד ע"ב) ואמרה שרה צ'ח'ק' עשה לי אלוקים והנה כל הד' שמות הללו נרמזים בתיבת הללויה כיצד כשתחלק התיבה לשנים תמצא חצי' הראשונה הלל גמטריא ס"ה כשם א'ד'נ'י' ברוך הוא וחצי' השנית ו'י'ה' גמטריא כ"א כשם א'ה'י'ה' ב"ה וכל התיבה גמטריא פ"ו כשם א'ל'ה'י'ם' ב"ה ואותיות ה'ו'י'ה' בתוך התיבה נכתבים להדיא ושפיר קאמר שכולל שם ושבח בבת אחת:

51מושיבי עקרת הבית איתא בגמרא פסחים דף קי"ח ע"ב אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע עשאוני בניך כחולדה הדרה בעיקרי בתים עיין מהרש"א ח"א הרבה להקשות בכאן למס' חולין פ' העור והרוטב ופירשתי כי הנה מצרים הוא קליפת חמור (כדכתיב בהם אשר בשר חמורים בשרם) לגבי מצרים טמא וכנסת ישראל ליונה אמתילו שהוא טהור בקדושה לכן בדין הוא בעת התגברות הקדושה שיפלו המצריים ויהיו כציצת נובל כיון שהם מקליפת חמור אכן כל שביבשה טמא בים טהור (כדאיתא במס' כלים פרק י"ג כל מה שבים טהור חוץ מכלב המים מפני שהוא בים וביבשה ומע"ז דף ל"ט ע"א אין ראיי' לפי דברי תוספ' שם) וכן בהיפוך ולכן רדפו מצרים אחריהם בים כי אמרו שם אנחנו טהורים וישראל טמאים מה עשה הקב"ה קרע הים ונעשה ליבשה והנה כל מה שיש ביבשה יש בים חוץ מהחולדה (כדאית' בחולין דף קכ"ז ע"א) ועשאוני בניך כחולדה שאינה בים רק דרה בעיקרי בתים כי בכל מקום שהם הולכים נעשה יבשה (ונשארו בקדושה טהורים) כנ"ל ודו"ק:

52אפיקומן תנן פסחים דף ק"כ ע"א אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן בסוגי' זו הארכתי בחי' הלו"ת בקונטרס אשר לי וכעת ניישב רק מה שכ' תוס' מה שאין חגיגה נאכלת על השובע למ"ד יש בה משום שבירת עצם משום דהיא בת שנתים ואינה רכיך ורבים תמהו דמאן דאית לי' שיש בו משום שבירת עצם היינו בן תימא לעיל ע' ע"א איהו בעי נמי בן שנתו כדלעיל להדיא דלכל מילי אקשי רחמנא לפסח ולפע"ד צריך להבין ג"כ מאי קשיא להו מעיקרא דחגיגה יהא נאכל על השובע מאי קושיא כיון ששניהם נאכלין בלילה אחד מן התורה ע"כ יהא א' מוקדם וא' מאוחר לחבירו ואיך אפשר לאכול שניהם על השובע וא"ל דקושייתם מאי חזית דגזרי אפסח טפי מחגיגה דלמא יאכל החגיגה באחרונה ז"א משום דבקרא דנפקא לבן תימא הך הקישא הוא מולא ילין לבקר זבח חג הפסח ע"ש וא"כ הזכיר בקרא זבח חג ברישא והדר הפסח ובדין דניכול חגיגה קודם לפסח וצ"ל דסמכו אמ"ש שם ע' ע"ב ד"ה מ"ט דבן דורתאי דלמאן דס"ל חגיגת י"ד דאורייתא מוקי לי' לקרא וזבחת פסח לה' אלקיך צאן ובקר צאן לפסח ובקר לחגיגה בחגיגת י"ד דלדחי זביחתו שבת כזביחת פסח ע"ש וא"כ בהאי מקדים פסח שהוא צאן לחגיגה שהוא בקר וא"כ שפיר הקשו כיון דמקראי אין ראי' דפעם מקדים חגיגה ופעם פסח א"כ מאי חזית דניכול פסח באחרונה כנלע"ד וא"כ לפ"ז שפיר משני דלהך מ"ד אינה באה בת שנתו דלמידי דאכילה אקשי ולא לכל מילי דאל"ה אינה באה אלא מן הצאן והכא כתבו בקרא להדי' מן הבקר אע"כ למידי דאכילה לחוד אקשי ומשו"ה בעי נמי הקישא דוזבחת משום דחיית שבת שתהי' זביחתו שוה וא"ש ודו"ק:

53אפיקומן הוא זכר לפסח הנה כתיב לחם עוני ומזה דרשו חז"ל פסחים ל"ו ע"א שאין יוצאים במצה עשירה ונסתפקתי בזמן הזה דליכא פסח אם יוצאים במצה עשירה דהא האי קרא כתיב בפ' ראה ועשית פסח וגו' שבעת ימים תאכל עליו מצות לחם עוני נראה בעליל דלחם עוני קאי אקרבן פסח אבל בליכא פסח דחיובו בא מפסוק בערב תאכלו מצות (כדאיתא בפסחים דף ק"כ ע"א) ושם לא הוזכר לחם עוני ויגיד עליו ריעו מרור דהוא לזכר וימררו את חייהם אין חיובו מן התורה רק בזמן דאיכא פסח ה"ה לחם עוני זכר לכהא לחמא עניא ג"כ לא שייך רק בזמן דאיכא פסח ועל דרך דרוש יש להסביר וליתן טעם דבזמן דליכא פסח בזמן גלות לא צריכין זכר לשיעבוד ועוני ופשיטנא לי' מן הדא דאמר ריב"ל יומא קמא לא תלושי לי בחלבא דממנו מביא הגמרא ראיי' דמצה עשירה אין יוצאים בו ואיסורו רק ביומא קמא (שם ל"ו ע"א) וריב"ל בזמן דליכא פסח הי' מוכח דגם בזה"ז צריך להיות לחם עוני ואולי רק מדרבנן זכר למקדש או משום אשתקד כמו מרור בזמן הזה שחיובו מדרבנן ובזה ניחא לי מה דאיתא בירושלמי פרק כל שעה אמר ריב"ל אותו כזית מצה צריך שלא יהא בו משקין ואיתפלגון שמה אי רק למצוה או לעיכובא והירושלמי לא מביא הברייתא דרבי עקיבא יליף לה מקרא מדכתיב לחם עוני כמו שהובא בש"ס דילן יען דריב"ל קאי על זמן דליכא פסח ור"ע דדריש מקרא קאי על קרבן פסח ולפ"ז אפיקומן שאנו אוכלים גם זכר לפסח שנאכל על השובע והובא במג"א בשם מהרי"ל סימן תע"ז סעק"א דלכתחלה יאכל שני זיתים גם לזכר כזית מצה הנאכלת עמו בוודאי תהי' לחם עוני כי מצה זו לחם עוני היתה ובזמן דאיכא פסח צריך לחם עוני ונפקא מיני' הגם שלא אשתמיט שום פוסק למימר בזה"ז לא צריך לחם עוני מ"מ אי לא הוה אלא מדרבנן אם אכל וודאי מצה אבל מסופק אם הי' לחם עוני אי צריך לחזור ולאכול ואיתא שפיר מנהגינו שאנו נוהגין שלא לאכול מצה עשירה כל ערב פסח כמו שהעיד והובא ברמ"א סימן תמ"ד סעיף א' ומביא ראיי' מסימן תס"ב והקשה עליו בחק יעקב שאין הנידון דומה לראיי' יעוין שם אבל לפי מה שכתבנו אתיא שפיר מנהגינו מטעם זה כיון דיוצאים מדאורייתא במצה עשירה אסור לאכלה ערב פסח ובפרט לדרשא שאיתא ברוקח הובא בפר"ח דאיסור לאכול מצה בערב פסח אתיא מדרשא בערב תאכלו ולא ביום והוה לאו הבא מכלל עשה וכיון שמן התורה יוצאים בה ממילא אסורה לאכלה בערב פסח מה"ת וק"ל (מש"מ):

54אהבתי כי ישמע השם איתא שם דף קי"ח ע"ב אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה אימתי אני אהובה לפניך בשעה שתשמע קול תחנוני פי' לפי שאין הקב"ה עושה עולה ח"ו לכל ברי' אפילו לגוי ואם מתקנים מעשיהם הקב"ה משלם להם שכרם ומטיב להם ומצילם מאויביהם וכשישראל חוטאים ח"ו ג"כ אין הקב"ה מוותר להם אלא מאריך אפים וגבי' דילי' וא"כ במה יודע איפוא אהבת ישראל רק בשעה שאו"ה עושין תשובה צריכים צום קול ממון כדמצינו בננוה כתיב קראו אל אלקים הרי קול וכתיב ויקראו צום הרי צום וגבי כ"נ כתיב וחטאך בצדקה פרוק הרי ממון אבל ישראל בצעקה לבד נענים כדכתיב וישמע אלקים את נאקתם והקב"ה נושא פנים לישראל והיינו דכתיב בבכי יבואו ובתחנונים אובילם והיינו אימתי אני אהובה לפניך בשעה שישמע קולי תחנוני בזה ניכרת אהבתי לפניו ודו"ק:

55ואמת ה' לעולם פסחים דף קי"ח ע"א איתא דרש ר"ש השילוני בשעה שהפיל נבוכדנאצר לחנניה מישאל ועזרי' לתוך כבשן האש עמד יורקמי שר הברד לפני הקב"ה אמר רבש"ע ארד ואצנן את הכבשן ואוציא לצדיקים הללו מכבשן האש אמר לו גבריאל אין גבורתו של הקב"ה בכך שאתה שר ברד והכל יודעין שמכבין האש אלא אני שר האש ארד ואקרר מבפנים ואקדיח מבחוץ ואעשה נס בתוך נס וכו' וי"ל מ"ט לא עמד יורקמי שר הברד גם בשעה שהשליכו לאברהם אבינו לכבשן האש ולפע"ד דהתם ידע שטפי עדיף בגבריאל להודיע אש מכבה אש אבל בחנני' מישאל ועזרי' שנשרפו אותן שבחוץ א"כ ה"נ הי' נס גדול ע"י שר הברד שדרכו לכבות ועכשיו ישרוף העומדים מחוץ ואפ"ה השיב לו אין גבורתו של הקב"ה בכך פי' כי אז לא יהי' עיקר הנס הצלת חנני' מישאל ועזרי' כי ברד מכבה אש רק עיקר יהי' משריפת הגוים ואין גבורתו של הקב"ה להזכיר שמו על הרעה כ"א על הטובה הצלת הצדיקים (עיין מס' תענית דף ג' ע"א בתוספת ד"ה ואלו טל) כנלע"ד ודו"ק:

56קול רנה וישועה באהלי צדיקים ימין ה' עשה חיל י"ל הנה רנה זו תפלה (כדאיתא בשבת דף ל' ע"א אמר שלמה כ"ד רננות ופירש"י רנה תפלה תחנה כתובים בתפלת שלמה עד כ"ד) והנה כתיב עוד הם מדברים ואני אשמע ונאמר על תפלת הצדיקים אך באמת למה צריכים להתפלל הלא טרם נקרא אתה תענה כתיב לגבייהו רק הקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים שעי"כ מוסיפים כח למעלה ומורידים שפע לכל העולם מלמטה ועל ידי תשועתן תושע כל העולם כמו גבי שרה אמנו שאותו היום נפקדו כל העקרות כדאיתא במדרש ובאותו יום שניצול משה ע"י בת פרעה ממים ניצולו עמו ששים רבוא ילדים כדאיתא במדרש רבה ויחי וי"ל זה כוונת הכתוב קול רנה זו תפלה ומיד וישועה זה נמצא באהלי צדיקים אם כן קשה למה צריכים להתפלל מעיקרא הלא טרם יקראו עוד הם נענים אבל התפלה היא כדי שימין ה' עשה חיל להוסיף כח למעלה להוריד שפע למטה וק"ל (מש"מ):

57עוד יש לומר עד"ז דחז"ל דרשו רנה היינו שבחות ורננות (ברכות דף ו' ע"א אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ דכתיב לשמוע אל הרנה ואל התפלה במקום רנה שם תהא תפלה פרש"י בבהכ"נ ששם אומרים הצבור שירות ותשבחות בנעימות קול ערב) וידוע דאיתא בספרים על ידי השבחות והודאות וזמירות יושעו גם בלא תפלה וכדכתיב גבי יהושפט בצאת לפני החלוץ הי' אומר הודות לה' ועי"ז לבד ניצולו וזה קול רנה ותיכף ומיד הישועה באהלי צדיקים (מש"מ):

58פתחו לי שערי צדק וכו' זה השער לה' צדיקים יבואו בו יתפרש ע"פ מה דאיתא ברש"י בפ' בראשית שהקב"ה ברא העולם במדה"ד וראה שאין העולם יכולים להתקיים בו שתפו למדהר"ח ורק לצדיקים הנהגה במדת הדין ונראה לפרשו פשוט כי הצדיקים שאין עושים שום רעה רק מצות ומעשים טובים במדת הדין צריך הקב"ה להתנהג עמהם ברחמים כיון שאין עושים שום עולה רק הטוב בדין יטלו שכרם שיהא להם הכל ברחמים וזה פתחו לי שערי צדק אבוא בם אודה יה (זהו שם שמורה על מדה"ד) זה השער לה' היינו שהמדה"ד הוא אומר לה' (הוי' ב"ה מורה על רחמים) הוא רחמים אבל היינו לצדיקים וזה צדיקים יבואו בו וק"ל (מש"מ):

59ונתן ארצם לנחלה כתיב וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה' לא נודעתי להם נ"ל ענין הפרשה הזו דהנה מצינו שמרע"ה הי' אומר הגדול הגבור והנורא וירמי' לא אמר אלא הגדול והנורא בלבד ואתו אנשי כנה"ג ותיקנו לומר ג"כ הגבור לומר שלשתן ביחד בהתחלת תפלת שמו"ע דהן הן גבורותיו ובאמת מצינו גבי משה שלא אמר תמיד שלשתן בפעם אחת דאלו הגבור לא כתיב בפ' עקב לא תערוץ מפניהם כי ה' אלוקיך בקרבך אל גדול ונורא, ונראה לפרש ענין מקרא זה דודאי מקרא מלא היא לא יגרע מצדיק עינו דיש בטחון לכל צדיק שלא יעזוב אותו הי"ת ליפול ביד הרשע אשר הוא מתקומם עליו כמו שמצינו שהציל את אברהם מנמרוד ואת יעקב מעשו ולבן אבל אין בטחון לצדיק שיראה הוא נקמת ה' ברשע דהקב"ה גבור הוא ויש בידו גבורה להאריך אפו על הרשע עד שיתמלא סאתו ואז יעקר מן העולם ולכן הוצרך הקב"ה לשמש בשני פעולות במדת החסד להציל את הצדיק מיד רשע וזה נקרא הגדול (כי גדולה היא מדת חסד) דהיינו החסד שעשה עם הצדיק שאף שהרשע מצליח שעתו עכשיו ואפ"ה הצדיק ניצול מידו וגם משמש עם מדת הגבורה להאריך אפו על הרשע ולהמתין עד שיבא עת שברו לעקרו ולשרשו מארץ החיים סלה והיינו דכתיב בקרא ואתם הדבקים בה' אלוקיכם חיים כולכם היום שיש בטחון לדבקים בו יתברך שיהיו כלם חיים היום דהיינו בכל יום ויום אבל אין להם בטחון שאותן שאינם דבקים יהי' כולם מתים היום דהקב"ה מאריך להם עד שיגיע עתם אבל אם ישראל הם במדריגה קדושה עליונה השכינה שורה על גביהם כדכתיב בקרבך קדוש אז זוכים ורואים מיד בנקמת ה' מרשעים ואינו משמש במדת גבורה שלי להאריך אף על האומות הרשעים ולכן אמר משה לישראל הנכנסים לא"י שהיא עדה קדושה לא תערוץ מפניהם כי ה' בקרבך אל גדול ונורא ולא אמר גבור דאז אין מפעיל לפי מדת הגבורה שלו ותזכו לראות מיד בנקמת ה' מאומות השוכנים בארץ ישראל וכענין זה אמר דהע"ה לו עמי שומע לי ישראל בדרכי יהלכו כמעט אויביהם אכניע ועל צריהם אשיב ידי דבזמן שישראל בכלל הולכים בדרכי ה' בשלימות אז מיד מכניע האויבים ויהי' עתם לעולם שבכל יום ויום יהי' עתם לעקרם ולשרשם מן העולם ולא אמתין עד שיתמלא סאתם, והנה מה שמצינו גבי אבות הקדושים שהצילם מיד אויביהם זה הי' בשם שדי דהיינו כמו שפי' רש"י גבי יעקב בפסוק וקל שדי יתן לכם רחמים מי שאמר לעולמו די יאמר די לצרותי ויתן לכם רחמים אבל לא מצינו שהראה להם משפט הרשעים לעקרם דנמרוד לא נשרף באש מדה כנגד מדה וגם ללבן לא מצינו פורעניות וגם עשו הלך והצליח מאוד עד שיבא העת שיעלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו והיתה לה' המלוכה והנה ידוע דכל זמן שלא נעשה נקמה ברשעים אין שמו של הקב"ה שלם ואינו משמש בשם הויה ב"ה לכן אמר הכתוב וארא אל אברהם ואל יצחק בא"ש ושמי ה' לא נודעתי להם דלא עשיתי עדיין שום נקמה באויבים רק שהצלתי אותם מידיהם בשם אל שדי שאמרתי די לצרותיהם ולא הודעתי להם ששמי ה' אבל עכשיו בא העת להראות בני ישראל נקמה באויביהם ולכן אמור לבני ישראל אני ה' שעל ידי שם הזה אני נוקם את נקמת ב"י באויביהם אך לכאורה הנה הי' להם מקום לומר כמו שראו גבורתו של הקב"ה שהאריך אפו זמן רב על פרעה מלך מצרים כן יאריך אפו למלכי כנען לכן הבטיחם מיד והבאתי אתכם אל הארץ ונתתי לכם מורשה אני ה' כלומר שאם תהיו זוכים לבוא אל הארץ אז איניני משמש עם מדת גבורה שלי אלא אני מראה מיד ששמי ה' כמו שבארנו:

60חד גדיא לפי דמיון השונרא חשבה שאכלה לגדיא וליתא כי בכל מקום נשאר חד גדיא ורואה בנשיכת השונרא ולקיית הכלב וכן בכולם ולבסוף לא נשאר כי אם הקב"ה עם חד גדיא שלו היינו ישראל שנאכלים בכל פה ויעשה כלה בכל הגוים ואותך לא אעשה כלה: