חתם סופר על התורה, צו

1צו אין צו אלא לשון זירוז מיד ולדורות אר"ש (כן הוא הנוסחא ברמב"ן) ביותר הי' צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס י"ל הנה דבר הרגיל בכל יום ויום נעשה כדיוטגמא ישנה ע"כ אמרו חז"ל יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא יכול מבע"י ת"ל בעבור זה בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך כדי שלא יהי' אצל בנך דיוטגמא ישנה בליל סיפור יציאת מצרים ע"כ לא תגיד לבנך אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך, אמנם לא כן אנחנו עבדיו הגדולים שאנו אומרים אשרינו מה טוב חלקינו ומה נעים גורלינו וכו' שאנו משכימים ומעריבים ואומרים פעמים בכל יום שמע ישראל וכו' הכוונה אשרינו שזכינו אעפ"י שאנו אומרים פעמים בכל יום ומיחדים שמו הגדול והי' ראוי שתקרר אש האהבה ומ"מ אנו אומרים שמע ישראל ואהבת באהבת עולם אמיתות כאלו היום תחלת קבלת עול מלכות שמים וכן אומר אש תמיד תוקד על המזבח קאי על הכהן שהשפיל גדולתו לפני יוצר כל ית"ש ומוציא הדשן ואינו מתהדר לפני מ"מ הקב"ה אש המזבח אשר הוא מן השמים (שהי' אש של מעלה) תוקד בו בלבו של כהן מים רבים לא יוכלו לכבות האהבה וביער עלי' הכהן עצים בבקר בבקר מוסיף אהבה על אהבה יום יום יביע אומר תמיד תוקד לא תכבה וע"כ כתיב צו כי כל דבר שהוא מיד ולדורות יום יום צריך זירוז שלא תתישן ולא תכבה אש האהבה ההוא ע"כ כתיב צו לשון זירוז והנה רשב"י ור' ישמעאל פליגי (ברכות ריש פ' כיצד מברכין) ר' ישמעאל סובר הנהג בהם מנהג דרך ארץ זורע בשעת זריעה דכתיב ואספת דגנך וכשיש פנאי עובד ה' לעסוק בתורה אך רשב"י ס"ל א"כ תורה מה תהא עלי' אלא ועמדו זרים ורעו צאנכם וכן כתיב כי אין מחסור ליריאו ע"כ אומרים כל דכפין ייתי ויכול כי אין חסרון ליריאיו והנה בהעושים כר' ישמעאל אפילו מלאים כל טוב יש להם חסרון כיס (כי יש לו מנה רוצה מאתים ואין אדם מת וחצי תאוותו בידו) משא"כ העושים כרשב"י אפילו בקב חרובין די לו ואין חסר להם כלום (כמו שחי' רשב"י במערה י"ג שנה רק בחרובין כדאיתא גמרא שבת ל"ב ע"ב) ולא שייך חסרון כיס והם אינם צריכים זירוז כלל אך להנוהגים כר' ישמעאל שיש להם חסרון אותם צריכים זירוז וא"כ הכהנים המקודשים אל ה' אינם צריכים זירוז ויותר הי' צריך זירוז לישראל שהם בעלי חסרון כיס ולא לכהנים שאינם צריכים זירוז כי מזורזים ועומדים הם הואיל ואינם בעלי חסרון כיס (לבאר הכוונה של אא"ז זצ"ל יש לפרש ע"פ מה דאיתא ברמב"ן שר"ש חולק על התנא קמא וידוע שסתם ר"ש הוא רשב"י ולדידי' לא צריכים הכהנים זירוז אלא הישראל וכאן הוא מדבר מכהנים צו את אהרן וזה שאמר ביותר הי' צריך לזרז במקום שיש בו חסרון כיס היינו הישראלים):

2צו את אהרן אין צו אלא זרוז מיד ולדורות נ"ל אולי רמז בכאן דלא היו מפיסים אתרומות הדשן רק כל הזריז ורץ עולה בכבש והקדים את חברו זכה בו (יומא דף פ"א יעוין שם) והיינו זרוז (שיהיו זריזים להקדים עצמם לדבר מצוה) ויען כי מסתמא מי שזכה בדשן שוב לא הי' בפייס דעולה וקטרת ושניהם מעשרים, דעל שניהם נאמר ברך ה' חילו עיין תוס' ישנים פרק א"ל הממונה א"כ יש כאן חסרון כיס במה שמזדרז לעלות לכבש ע"כ אר"ש ביותר צריך לזרז במקום שיש חסרון כיס, ומשום הכי כתיב גבי תרומת הדשן מדו בד שיהי' כמדתו דסד"א שיהי' קצר שלא יגרום עיכוב בריצתו במהרה וכן מכנסים מעכבים הריצה וקמ"ל אפ"ה צריך ללבוש מכנסים וכתונת כמדתו לארכו:

3אך שצריך טעם מדוע זירז הקב"ה טפי בעבודה זו ורצונו שירוצו בכבש ולא יפיסו ומ"ט זרז אהרן דכתיב צו את אהרן בזו הפרשה ובכל פ' ויקרא לא נזכר אהרן כ"א בני אהרן גם יש לחקור כי תפלות אבות תקנום וכנגד תמידים אברהם שחרית נגד תמיד של שחר והוא חובה ויצחק נגד תמיד של בן הערבים והוא חובה ויעקב מובחר שבאבות חוט המשולש חבל נחלתו תפלתו רשות (כי הלכה תפלת ערבית רשות אלא שכתבו הפוסקים שעכשיו כבר קבלנו עלינו חובה) הלא דבר הוא אבל האמת יורה דרכו אמרו חז"ל יבמות דף ק"ט ע"ב מי שאין לו אלא תורה אפילו תורה אין לו ופירש חובת הלבבות כי מי שאינו עושה אלא כמו שהוא מצווה ומדקדק כחוט השערה הוא עושה כעבד שא"א לו לפטור מעבודת רבו ועל כרחו הוא עושה אבל העובד מאהבה בלב שלם והתלהבות אהבת הית"ש בוער בקרבו אין קץ לעבודתו ושעל זה כתיב רחבה מצותך מאוד ולפע"ד זה שאלת בן החכם ותשובתינו אליו כי קטן פטור מהמצות ומ"מ בליל פסח ממש כל המצות תלוים בו ועוד שה לבית אבות אעפ"י שאינו מחויב בפסח מן התורה אבל מותר למנותו ואינו שלא למנויו ועל זה תמה הבן החכם מה היום מיומים והיינו מה העדות והחקים והמשפטים אשר צוה ה' אלקינו אתכם הנה באומרו צוה אלקינו כולל עצמו עמהם ובאומרו אתכם מוציא עצמו מן הכלל כלומר צוה אתכם להכניס גם אותי בכלל מצותיכם וממ"נ אם אני בר חיוב אהי' חייב כמוכם ואם אינינו בר חיוב מהלי ולכם והתשובה על זה באשר אנחנו עבדים נמכרים להקב"ה באשר הוציאנו מעבודת פרעה והיינו עבדים מוכרחים לעבדו ולעשות כרצונו ואין זה עבודה בשלימות ובמה יודע איפה אהבתינו את ה' וחפצינו לעשות רצונו כ"א הוא ית' ביקש מעט ואנחנו עושים הרבה ואפילו הקטנים שאינם בר חיובא אנחנו מלמדים ומעוררים לבותם לעבודתו ויראתו ועבודתינו אשר ציונו אלקינו היא בכלל "אחרי" ה' אלקיכם תלכו ואמנם מם שאנו מוסיפים גם הקטנים שלא נצטוו הוא בחינת "לפני ה'" כדכתיב באבותינו אשר התהלכו אבותי לפניו וזו היא תשובה לבן החכם עבדים היינו לפרעה במצרים [פסוקים אלו בפ' ואתחנן וברש"י שם שהיא תשובה לבן החכם] וגם ויצונו ה' לעשות כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים וזה התחייבות מטעם שהיינו עבדים לפרעה נהי' עבדים לו ית"ש אך וצדקה תהי' לנו כי נשמור (בשמירה יתירה) לעשות כל החקים האלה "לפני" ה' אלקינו דייקא היינו מה שלא צוה נשמור לעשות כאשר ציונו - והיינו נמי בתמידים וכנגדן ב' תפלות המחויבים הן הן עיקר העבודה אמנם אחר שיצאנו י"ח אנחנו מוסיפים תפלת רשות ערבית והיא חשובה מן הכל והיא כנגד איברים ופדרים שכבר נגמרה העבודה ואין חיוב על הכהן בלילה להפך בצנורא ולהשגיח על האיברים כלל אם יוצת בהן האש או לא ומ"מ מחפצו ורצונו גם בלילה לא שכב לבם וזו היא עבודה הנבחרת והיא תפלת יעקב מובחר שבאבות:

4ולבא אל המכוון אקדים כתיב זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני ואמרו חז"ל (מנחות דף ק"י) זאת התורה כל העוסק בתורה כאלו הקריב כל הקרבנות כולם ואמרו ביום צותו ביום ולא בלילה (מגילה דף כ' ע"א) שאין לילה זמן קרבן ובתחלה אומר פי' הפסוק דמה שאמר שהתורה שקולה נגד כל הקרבנות היינו עיון התורה ועוסק בה לא האומר מקרא כפשוטו ולא כרת הקב"ה ברית עם ישראל אלא על תורה שבע"פ (גיטין דף ס' ע"ב) וידוע מה דאיתא במסכת נדרים שהקב"ה נתן פלפול התורה למרע"ה והוא נהג בה טובת עין ומסרה לישראל נמצא אותו תורה שמסר הקב"ה למרע"ה הוא עדיף מקרבנות אבל אותו שנמסר לישראל קרבנות עדיפא ע"כ אמר זאת התורה לעולה שחשובה ככל הקרבנות היינו אותה התורה אשר צוה ה' את משה בהר סיני היינו פלפול התורה שניתן למשה אותו שקול ככל הקרבנות כולם ואמר ביום צוותו את בני ישראל שהם יקריבו קרבניהם במדבר סיני כי להם קרבנות עדיפא טרם שניתן להם פלפול התורה:

5ובתשובת בן החכם אמרינן אפילו כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו זקינים כלנו יודעים את התורה מצוה עלינו לספר וכל המרבה לספר הרי זה משובח, הוא הדבר אשר כתבנו כי הקב"ה צוה מעט והגדת לבנך ויוצא באומר ג' דברים אלו פסח זה שאנו אוכלים על שום מה וכן מצה ומרור וכבר קיים בעבור זה (כפירש"י בעבור מצות אלו) עשה ה' לי בצאתי ממצרים וזה מצוה על כרחיות כעבדים לרבו ובמצות כאלו תלמוד גדול שמביא לידי מעשה אך מה שאנו מוסיפים ומרבים לספר מאהבת השי"ת ולהבת לבבנו בוער עד לב השמים כזה מעשה עדיף והיינו אפילו כלנו חכמים כלנו נבונים כלנו יודעים התורה ופלפולה וזה עדיף מכל המעשים מ"מ מצוה עלינו לספר שכל המרבה לספר הרי זה משובח וכל התוספת מרצון משובח טפי מלמוד - נמצא לפ"ז מה שכתבתי דתורה של פלפול עדיף מכל הקרבנות היינו מעבודת היום שהיא חיוב אבל עבודת הלילה שהוא רשות וחפץ שלנו בזה עבודה עדיף והיינו דאמר ביום צוותו ולא בלילה שעבודת הלילה שהיא (ותרומת הדשן היתה עוד בלילה קודם אור היום ואברים ופדרים מצותן כל הלילה יעוין בגמרא יומא דף כ"ב ע"א לחד תירוצא) רצוניות עדיפא מתלמוד תורה:

6והיות כי מעלין בקודש ע"כ אחר שהי' עיכול איברים ופדרים עבודה יותר חשובה לא רצה הקב"ה שתהי' תה"ד שאחרי' הכרחיות דמעלין בקודש ולא מורידין ע"כ מצוה שלא יפייסו אלא יהיו זריזים לרוץ בכבש וכל המוקדם משובח (וכן מצינו ביומא דף כ"ב ע"א שהיו זריזין כל כך עד שבאו לידי סכנה) והיות כן בכל עבודות הקרבנות לא הטיל על אהרן כ"א על בניו כי עסק תורתו של אהרן שהי' בודאי בעיון ופלפול עצום הוא עדיף מקרבנות והעבודה אפשר לקיימה ע"י בניו משא"כ עבודת הלילה וזרוזו עבודת הרמת הדשן גם אהרן יתבטל מלמודו להזדרז ולהתלהב בעבודת ה' ע"כ צו את אהרן:

7ואמר והרים את הדשן וגו' ושמו אצל המזבח ואחז"ל שנבלע הדשן במקומו וכן שברי כלי חרס נבלעין במקומן (זבחים דף ע"א תני שמעי' בקלנבו שברי כלי חרס נבלעים במקומן) ומה צורך לזה הנס, אבל כתב רמב"ן דמשום הכי לא כתיב בתורה שכר עוה"ב כי זהו בטבע נפש הקדושה שתדבק באור העליון אך טובת הגופניות הוא דבר חידוש והאמת כי הזוכה ומזדכך גופו ונעשה כעין נפש אלוקי' והוא השוכן בג"ע התחתון והנשמה בג"ע העליון ואין להאריך בזה וזו היא גוף הקרבן הנשרף ועולה בלהב למעלה וזה אינינו עבודה שלימה כל כך אך הלחלוחית של קדושת הקרבן הנשאר באפר ודשן ואינו עולה בלהב למעלה היא רומז לחלק הדק מגוף הצדיק כנ"ל גם אותו והרים הכהן הרמה והעלאה שישים אותו אצל המזבח ונבלע ונעשה מהדשן עצמו מקדש עצמו ונתחבר לבית הקדוש כמו בגן עדן התחתון והוא הרמה והעלאה בודאי וזה תכלית העבודה ע"כ ראוי שיצטוה בה אהרן עצמו וע"כ כתיב יזכור כל מנחתך ועולתך ידשנה סלה אומר כל מנחתך (דהיינו גם שירי מנחה הנאכלים) יהי' חשוב כאזכרתה לה' (מה שמקטירין כולו לה') והיינו יזכור "כל" מנחותך שתהי' כל המנחה כולה אזכרה ועולתך ידשנה סלה כל העולה יהי' חשוב כמו הדשן וזו היא בעצמה שברי כלי חרס שנבלעו בתוכה צחצוחית קדושת הקדוש שא"א להוציאם שאינו יוצא מידי דפיו לעולם (כדאיתא שם התורה העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דופיו לעולם) יהי' קדוש כמוהו ויתאחד עם המשכן עצמו:

8וכן גיעולי נכרים הגיעול ומתועב שבתוכו טמא ומטמא ואפילו כלי חדש (שקונה מהנכרי) שהזמין לכלי סעודה כבר שכן עליו רוח הטומאה עד שאחר שהגעיל והכשיר והוציא בלעו מתוכו צריך טבילה כטבילת גר הנכנס מטומאה לקדושה ועפי"ז יובן הקרא בפ' שמות אמר הקב"ה למרע"ה ושאלה אשה משכנתה ומאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ושמלות ובפ' בא כתיב דבר נא באזני העם העם ויש אלו איש מאת רעהו ואשה מאת רעותה כלי כסף וכלי זהב ולא נזכר שמלות ובפ' שמות לא הזכיר איש מאת רעהו ועוד קשה אומרו דבר נא לשון בקשה כדאמרו חז"ל (ברכות דף ט' ע"א דבר נא אין נא אלא לשון בקשה אמר הקב"ה למשה בבקשה ממך לך אמור להם בבקשה מכם שאלו ממצרים כלי נסף וכלי זהב שלא יאמר אותו צדיק ועבדום וענו אותם קיים בהם ואחר כן יצאו ברכוש גדול לא קיים בהם אמרו לו ולואי שנצא בעצמינו וכו') שלא רצו ישראל ליקח ממצרים כלי כסף ושאר דברים מטעם המבואר בגמרא ובדרשות הר"ן הידוע א"כ איך בישר אותם בפ' שמות דבר שלא הי' רצונם בכך והי' צריך פיוס ובקשה מהם שישאלו נא, עוד אחז"ל אמר הקב"ה למרע"ה בבקשה ממך אמור להם לישראל בבקשה מכם אמאי הי' צריך בקשה ופיוס למרע"ה בשלמא ישראל אמרו הלואי ונצא בעצמנו (גמרא ברכות דף ט' ע"ב) גם אחז"ל וישאלום בע"כ דמצרים (שם א"ד בעל כרחם דמצרים דכתיב ונות בית תחלק שלל) הוא ביקש אחד והמצריים אמרו טול שנים מדוע הוסיפו מצרים יותר ממה שבקשו מהם:

9הנה במהרי"ל לא התיר להשתמש במשכנות של גוים דהוא גזל חוץ מליל פסח כמ"ש במג"א ועמ"ש על זה הטו"ז ביו"ד סי' ק"כ ס"ק י"ד ונראה דכלי סעודה של גוים שאינם ראוים לטבול (כי לא יועיל טבילה כל זמן ששייך לגוי) כי לא קנאם ישראל רק בתורת גזל משתמש בו יש בו סכנה וטומאה עצומה של לחמם טמא ועל כן כשהשאילו ישראל ממצרים כלים השאילום בשמחה ורוצים להוסיף יותר ממה שמבקשים אע"ג דאינהו מצרים לא חזו מזלייהו שר שלהם חזי שזה יגרום טומאה לשונאי ישראל וזוהמא רבה ע"כ וישאילום אך תגבורת הקדושה שהשפיע הקב"ה על ישראל בלילה ההוא אעפ"י שלא היו ראוים מ"מ הקב"ה עשה כך להשלים רצון צדיק אאע"ה ואח"כ יצאו ברכוש גדול ע"כ השפיע עליהם כל כך עד שנתבטלה הטומאה בתתק"ס בקדושה (כמו בריה שבטילה בתתק"ס לכמה פוסקים ז"ל כדאיתא) ולכן בכל ליל פסח מותר להשתמש במשכנות של נכרים כי אז מכח גודל התלהבות דסיפור יציאת מצרים לא ישלוט בנו כח הטומאה אעפ"י שלא נטבלו ומשו"ה בפ' שמות לא הבטיח רק כלים נאים שהמה תכשיטים כדכתיב כלי כסף וכלי זהב ושמלות ששואלת אשה מאת רעותה שאותן אין בהם טומאה ולא צריכים טבילה וזה לא הי' קשה למרע"ה אבל איש מאת רעהו לא אמר כי זה יהי' כלי סעודה ויהי' קשה בעיני מרע"ה כי יחוש פן יטמאו ישראל ח"ו אמנם בשעת מעשה אמר הקב"ה בבקשה ממך וישאלו איש מאת רעהו היינו כלי סעודה משו"ה לא הזכיר שם שמלות כי לשמלות לא היו צריכים בקשה והקב"ה הפליא בחסדו ונשא אותם על כנפי נשרים משערי טומאה והביא אותם אל מ"ט שערי קדושה:

10כתיב מבכור פרעה היושב על כסאו עד בכור השפחה אשר אחר הרחים ובשעת מעשה בפ' בא כתיב מבכור פרעה עד בכור השבי, ובילקוט בשם פסיקתא אמר ר"י בן פזי מסרת אגדה בידינו כשירדה שרה למצרים נידונית לרחים ותמה בזית רענן דהא שרה נלקחה לבית המלך ויצאה בכבוד גדול וראיתי בפסיקתא דויהי בחצי הלילה שם הגירסא כשירדה סרח בת אשר למצרים נידונית לרחים ולפע"ד זה אינו נכון דמ"ש סרח בת אשר מכל בנות ישראל שעבדו בהם עבודת פרך אבל משירדה שרה למצרים יש ליישב דהאי רחיים לשון נקיי' היא שנתפסת לזנות כמו ויהי טוחן בבית האסורים דשמשון (סוטה דף ע"א) וכמו לא יחבול רחים ורכב עפ"י פי' תרגום ירושלמי (לא יאסרון חתנים וכלתין), ואפשר גם בכור השפחה בבית הרחיים לשון נקיי' בכור השפחה הניתן בבית זונות והי' זה מדה כנגד מדה על שנתפסה שרה לרחיים נענשו במדה זו שגם בכור שפחת רחיים ממש מת ולשון נופל על לשון וזה פשוט ולא נעלם מזית רענן לפע"ד אלא דהוה קשה ליה מאי צריך למסורת אגדה והלא מקרא מלא שנלקחה שרה לזנות לפרעה ולזה נלע"ד ליישב בהקדים שלא כתבה תורה בלשון נקי' אלא לצדקניות כמו שרה שלא נהנית ואינה אלא הכרחית וכמו שאמרו חז"ל גבי יעל טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים ותוס' במס' כתובות דף נ"א ע"ב הקשו למ"ד תחלתו באונס וסופו ברצון אסורה לבעלה איך הותרה שרה ואסתר ותירץ תוס' התם מוחזקת בצדקת טפי וא"כ היינו דאמר מסורת בידינו דשרה נידונית לרחים כי קמי שמיא גליא שלא היתה אצלה אלא בהכרח באונס כרחים בעלמא וע"כ כנה בלשון אחר הרחים כנ"ל ע"כ:

11ונבוא אל המכוון בעזה"י ואומר כשם דהך קרא שפחה אשר אחר הרחים שזכות שרה עם כל נשים צדקניות שנגדרו מהערוה בזכות שרה היא שעמדה להם במכות בכורות ה"נ מאי דכתיב בכור השבי אשר בבית הבור לומר ישראל שהיו שבי בבית הבור עד עכשיו בזכותם נלקו בכורי שבי בבית הבור שבמצרים, וכן אחז"ל שיצאו בזכות עצמם בזכות האמונה אלא שזה סתירה למעלה אמרנו בזכות נשים צדקניות וכאן אמרינן בזכות האמונה אלא שניהם אמת מתחלה לא הי' להם שום זכות והסתיר ה' פניו ובזכות הצדקניות וירא אלקים את בני ישראל וידע אלקים ושם בפ' שמות אמר בכור שפחה אשר אחר הרחים אך כשהגיע זמן גאולה ולא הי' ביד האנשים שום מצוה להגאל (בזכות המצוה) נתן להם הקב"ה פסח ומילה ואז האמינו ונוסף להם זכות עצמם והאמונה ע"כ בשעת מעשה כתיב בכור השבי אשר בבית הבור:

12אחכז"ל חמץ במשהו (פסחים דף ל' ע"א) והטעם הואיל שהוא בכרת ולא בדילי אינשי מניה ואמרו הקדמונים רמז לדבר כי בין מצה לחמץ אינינו אלא משהו כי בין חית דחמץ לה' דמצה ליכא אלא משהו ואומר אני דהאי' משהו היינו כחוט השערה דיצה"ר נדמה כחוט השערה ואע"ג שאינינו אלא כשערה מ"מ יש ביניהם שלשה כי ה' מספרו חמשה וחי"ת מספרו שמנה ואלו השלשה שמספר חי"ת יתירה על ה' היינו הקנאה והתאוה והכבוד דאית בהו כרת דהרי מוציאין אדם מן העולם ובעו"ה לא בדילי אינשי מיניה:

13שבת הגדול הארכתי דראוי לקרותו גדול דהרי יציאת מצרים מורה על שבת כמ"ש רמב"ן בעשרת הדברות שבואתחנן עיין שם נמצא בשעה שדורשים ביציאת מצרים מחזיקים שבת ונקרא גדול ע"ד שפירשתי איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו אני ה' ע"ד הפשוט יפורש סיפא דקרא את שבתותי תשמרו היינו שישמרו ב' שבתות אז אני ה' (שמיד נגאלין כדאיתא שבת קי"ח ע"ב רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי אמר אלמלי משמרים ישראל שני שבתות כהלכתן מיד הן נגאלין דכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי וכתיב בתרי' והביאותים אל הר קדשי) שאין אומה ולשון יכולה לשלוט בכם כמו שדרשו חז"ל פ"ק דמגילה (דף י"א ע"א) אני ה' אלקיכם לעתיד לבא דאין כל אומה ולשון שולטת בהם וגם אחז"ל אלמלי שמרו שבת ראשונה אין אומה ולשון יכולה לשלוט ומכיון שחללו שבת במן מיד ויבא עמלק (שבת דף קי"ח ע"א) אמנם תלה זה באיש אמו ואביו תיראו י"ל עפ"י פסיקתא דפ' החדש שם נאמר אמר הקב"ה אביו של עשו קראו גדול ויקרא אל עשו בנו הגדול אמו קראתו גדול בגדי עשו בנה הגדול ואני אומר קטן נתתיך בגוים - ולפום תורא טבחא דכתיב זבח לי בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עיין שם נמצא אם עשו שולט חלילה היינו כשאין משמרים שבת הרי הוא גדול כמו שקראו אביו ואמו והיינו אמו ואביו תיראו שיש לירא מיצחק ורבקה אבינו ואמנו שקראוהו גדול ע"כ את שבתותי תשמורו שמרו ב' שבתות ואז אני ה' שקראתיו קטן מכין לו טבח גדול והיות חזוק שבת ע"י יציאת מצרים נקרא שבת הגדול להכין מטבח גדול בארץ אדום לפום טבחא:

14אראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה וכו' נראה משום דאיהו אמר יכולני לפטור כל העולם כלו מדין תפלה כדכתיב ושכורת ולא מיין ושכור פטור ואסור להתפלל כן אחז"ל במס' עירובין (דף ס"ה ע"א) ור"א אשכנזי ז"ל כתב יציאת מצרים בלילות ר"ל בגלות הדומה ללילה ומשו"ה לא רצו לקבל ממנו כיון שהוא דן את כל העולם כשיכורים מחמת צרות הגלות ופוטרם איך יחייבם בסיפור י"מ בגלות ואמנם י"ל למען תזכור את יום צאתך מארץ מצרים על דרך זכרה ירושלים ימי עני' ומרודיה כל מחמדי' אשר הי' לה מימי קדם ה"נ תזכור יום צאתך מארץ מצרים לזכור ימי מחמדי' משה ירענו ואהרן ינחנו בצאתי ממצרים ועתה אויבנו פלילים בעו"ה והארכתי בזה:

15אף אתה הקהה את שיניו כתיב אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהנה עינינו רואות כי האבות אעפ"י שלא סרו מדבר ה' ועושים כל מצותיהן מצות אנשים מלומדה אבל אין שומעים ולא לומדים ולא ישמע על פיהם שום דבר תורה או מוסר ואינו מקבל פני שום מורה תורה והבנים שאינם רואים ושומעים מאבותיהם שם שמים שגור בפיהם ולא ראו ליקח מוסר להם נחשב מעשי אבותיהם שגעון ושטות ששומרים שבת ומניחים תפילין ואינם אוכלין נבילות ע"כ יוצאים מכלל ישראל ואין להאשימם כי אבותיהם אכלו האפיקרסת כבסר שלא נגמר פרי המינות אצלם עדיין ובניהם מקהה שיניהם והיינו דמרמז בעל הגדה לאבי הרשע שבנו יושב על שולחנו וכופר בעיקר (וזה לפי שהוציא את עצמו מן הכלל כפר בעיקר ואף אתה פי' גם אתה אביו ונדרש לפניו ולאחריו אם לא אכלת בסר לא הוקהה שיניו של זה:

16כהא לחמא עניא, אומר שני דברים בגלות אכלנו לחמא עניא הוא גלות הגוף די אכלו בארעא דמצרים ערות הארץ היא גלות הנשמה ועתה גם כי גולים אנחנו אבל דין גלות הגוף אין דומה ללחמא עני' דמאז דהרי כל דכפין ייתי וייכל עמנו ואין עניא הלז דומה לעניא דאז ואין גלות הנשמה דומה לארעא דמצרים מקום הטומאה אלא אדרבא כל דצריך ייתי ויפסח ונספר לו עניני פסח ונחזק אמונתינו וכשם שאנו נושעים במקצת עכ"פ בין בגוף בין בנשמה כך נייחל השתא הכא בארצות אחרות לשנה הבאה בארעא דישראל בארץ שלנו זה נגד הגוף ונגד הנשמה אמר השתא עבדי עבדים לה' עובדים ה' בבחינת עבדים ולא כבנים העובדים מרצונם וחפצם לשנה הבאה נזכה לעבוד ה' כבני חורין העובדים כאשר פירשנו במקום אחר פסוק ואשבור מוטות עולכם היינו עול תורה שלא תהי' כעול עליהם התורה והמצות אלא ואולך אתכם קוממיות לטייל עמכם בג"ע ולעבדו באהבה אמן:

17צו את אהרן ברש"י כל מקום שנאמר בו צו הוא מיד ולדורות אר"ש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש חסרון כיס ועיין ברמב"ן יש לפרש דחז"ל אמרו כל העוסק בפרשת עולה כאלו הקריב עולה שנאמר וזאת תורת העולה ויש לדקדק אם כן דהקרא מיירי בעוסק בפרשת עולה ואין זה שייך דווקא גבי אהרן ובניו ולמה פרט כאן אהרן ובניו ויש ליישב שכוונת הפסוק שאהרן ובניו שהמה המורי התורה הם יודיעו זאת לישראל דהעוסק בפ' עולה הוא כאלו הקריב עולה ועי"ז הפרשה הזאת היא מיד ולדורות אפילו בזמן הזה שאין בהמ"ק קיים ובזה יש לפרש הקרא צו את אהרן ואת בניו לאמור שיאמרו ושילמדו ויפרסמו זאת תורת העולה שכל העוסק בפ' עולה כאלו הקריב עולה ובזה מובן דברי ר"ש דאצל ישראל לימוד הזה הוא לרווחה שלהם שבעסק פ' עולה די להם כאלו הקריבו העולה אבל לכהנים יש בלימודן של ישראל פסידא שלא יקריבו ישראל ע"י שילמדו פרשיות של הקרבנות לאעולה ולא שאר הקרבנות ולא יהא להם חלקם המגיע להם מהקרבנות ויש בו חשש חסרון כיס ולכך קאמר אצלם צו במקום שיש חסרון כיס לכהנים דהיינו שיזרזו להם אעפ"י שמגיע להם חסרון כיס במה שילמדו ישראל פ' עולה אעפ"כ יאמרו הכהנים להם לישראל דבר זה וזה לאמור:

18צו ברש"י איתא אין צו אלא זרוז מיד ולדורות אר"ש ביותר הי' צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס ואיתא ברמב"ן בשם ספרי שם דר"ש חולק ומקשה על ת"ק דביותר וכו' יל"ד איזה חסרון כיס שייך גבי הקרבנות הלא בהקרבנות הנאמרים בפרשת ויקרא מיירי בקרבנות הבאים בנדבה ובהם לא שייך חסרון כיס דמי שלא ירצה אין צריך להתנדב וחטאות ואשמות המה אינם צריכים זירוז שהרי אין ממשכנין עליהם דכל אדם ניחא לי' דתהוי לי' כפרה (עיין רמב"ם הלכות מעשה הקרבנות) ואי בקרבנות הנאמרים בפרשת פנחס שהמה קרבנות של צבור הלא התם נאמר "צו" את בני ישראל את קרבני לחמי (דקאי על כל הקרבנות הנאמרים שם דכל שאר הפרשיות שם מתחילין בוי"ו דמוסיף על ענין ראשון וקאי אדלעיל) ונ"ל לומר דפרשת פרה אדומה דדמיה מרובים והיא לשעה ולדורות בזה הו"ל צו לזרז ומיהו י"ל כיון שניקחת מתרומת הלשכה אין כאן חסרון כיס דבלאו"ה נתנו כבר כל אחד ואחד מחצית שקל העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט ללשכה (ותמיה לי אם כן למה נאמר בפ' פינחס בקרבנות ציבור צו הלא המה באים ג"כ מתרומת הלשכה) אך זה לפי מה דקיי"ל פרה קדשי מזבח אך ר"ש לשיטתו ס"ל פרה קדשי בדק הבית היא ואינה ניקחת מתרומת הלשכה ולפעמים גובין לה מתחלה מהצבור ליקח פרה ע"כ ר"ש לשיטתו יפה הקשה אי ס"ד צו מורה זירוז ביותר הי' צריך לזרז בפרשת פרה אדומה שיש חסרון כיס:

19צו את אהרן ברש"י אין צו אלא זירוז מיד ולדורות אמר רבי שמעון ביותר הי' צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס כבר כתבנו דמה שבא לפרקים לא בעי זרוז דממילא חביבה על האדם וזה ששנינו יכול מר"ח ת"ל ביום ההוא אי ביום ההוא יכול מבע"י ת"ל בעבור זה לא אמרתי אלא בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך ורק בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך כדי שיהי' דבר חדש בלב הבן אבל אצל גדולי ישראל בכל יום יהי' בעיניך כאלו היום יצאת ממצרים כדכתיב זכור את היום "הזה" אשר יצאת ממצרים וכאלו היום עמדת לפני ה' אלקיך בחורב בהר סיני לקבל התורה (וכדאיתא ברש"י בפסוק ביום הזה באו מדבר סיני) וצריך זרוז שלא יהא כדיוטגמא ישנה (כדאיתא במדרש ילקוט פ' ואתחנן רמ"ז תת"ם אשר אנכי מצוך היום שלא יהא בעינך כדיוטגמא ישנה שאין הכל סופגין אותו אלא כחדשה שיהא הכל רצין לקראתה) וזה הוא שאלת בן החכם ותשובתינו אליו החכם שואל שני דברים אחד מה העדות והחוקים כפשוטו ושנית אשר צוה ה' אלקינו אתכם צוה דייקא צו לשון זירוז (כדאיתא ברש"י) שזירז אתכם מה צורך לזרז לבעלי מדע כמותכם והתשובה על ראשון ראשין עבדים היינו וכו' ועל השנית ויצונו ה' לעשות את כל החוקים האלה לטוב לנו כל הימים לחיותינו כהיום הזה פי' שצונו בזירוז על שנעשה כל הימים זה אחר זה בתמידות ויהי' לחיותינו בחיות (יעוין ברכות דף נ"א ע"א ברש"י בד"ה חי שחי בלע"ז פריש) וזריזות כיום הזה כאלו היום נצטוינו והיינו תשובת בעל הגדה לבן החכם אין מפטירים אחר הפסח אפיקומן שטעם סיפור הלילה הזה תשאר בפינו ומחשבותינו כל השנה כולה בכל יום ויום כאלו היום יצאנו ולזה צריך זירוז:

20אמנם יש לדקדק בפרשה זו נהי שמיירי מעולת תמיד שמקריבין בכל יום ויום מ"מ מ"ט כתב הזירוז אצל תרומת הדשן ולא אצל העולה עצמה לזה בא ר"ש לפרש ביותר צריך הכתוב לזרז במקום שיש בו חסרון כיס כי העולה וקטורת מעשרים כדכתיב ישימו קטורה באפך זה קטורת וכליל על מזבחך זה עולה ברך ה' חילו אלא שהקטורת מעשיר טפי כיון דלא שכיח כמו עולה כמשאחז"ל אבל מי שזכה בתה"ד באותו יום שזכה מפסיד זכותו בעולה וקטורת (שאינו עומד עוד לפייס כמובא במתני' יומא דף כ"ב ע"א) א"כ יש כאן חסרון כיס ע"כ צריך זירוז טפי ולהנוסחא (יעוין ברמב"ן בשם ספרא) דר"ש פליג ומקשה את"ק י"ל הכי קשיא ליה לר"ש יותר הי' צריך לזרז בחטאת מבעולה דרוב חטאות שבכל יום ויום המה קיני יולדת שאמרו חז"ל עליהם כהנים זריזים ואין ב"ד של כהנים עומדין עד שיכלו כל מעות שבשופר והחטאות האלו המה בן יונה שלא הגיע לציהוב (כדאיתא במתניתן סוף פרק שני חולין תחלת הציהוב פסול בזה ובזה בבן יונה לפי שכבר נתגדל יותר מדאי והתורה אמרה בן יונה כשהוא קטן) ובשרו אינה שוה פרוטה לאכילה וצריך לשבר אחר הבישול כלי חרס שבשל בו (כדכתיב גבי חטאת וכלי חרס אשר תבשל בו ישבר) ששוה כמה פרוטות בזה הי' צריך לזרז אך ר"ש לשיטתו דס"ל בזבחים דף צ"ד ע"ב דאין קדשים קלים צריכים מריקה ושטיפה ומכ"ש שבירת כלי חרס (וא"כ לר"ש הי' יותר חסרון כיס בחטאות אלו יותר משאר כל הקרבנות וקשה למה לא נקט גבי חטאת לשון צו לכן חולק ר"ש) משא"כ לת"ק הפרשה מיירי מכל הקרבנות ששוה בשרם הרבה ואין כאן חסרון כיס (שמרויח יותר באכילת הקרבן מהפסד בשבירת הכלים):

21צו את אהרן במדרש רבה פרשה ז' איתא רבי מנא דשאב ורבי יהושע דסיכנין בשם רבי לוי מתחלת הספר ע"כ כתיב וזרקו בני אהרן וערכו בני אהרן אמר משה לפני הקב"ה הבור שנאוי ומימיה חביבין חלקת כבוד לעצים בשביל בניהם דתנינין כל העצים כשרים למערכה חוץ משל זית ומשל גפן ואי אתה חולק כבוד לאהרן וכו' אמר הקב"ה חייך בשבילך אני מקרבו ולא עוד שאני עושה אותו עיקר ובניו טפלים צו את אהרן ואת בניו לאמר ויש לומר עוד שהי' זה לאהרן שלא נזכר עד כאן לשבח ולא מפני חטא עגל כי דרשו חז"ל (מועד קטן דף ח' ע"ב) דמצוה שאפשר לקיים ע"י אחרים ת"ת עדיף ע"ז נאמר כל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים משא"כ במצוה שא"א לקיים ע"י אחרים עליה נאמר כל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה עיין מג"א סימן תמ"ד והנה אהרן תורת אמת היתה בפיהו (כאשר העיד עליו מלאכי הנביא תורת אמת היתה בפיהו) לא רצה הקב"ה להזכיר אהרן במעשה קרבנות כי טוב לו שילמוד תורת אמת כי תורתו חביבה לפני הקב"ה ובניו יעשו העבודה (כמו שאמר הקב"ה לדוד המלך טוב יום בחצריך מאלף טוב לי יום אחד שאתה יושב ועוסק בתורה מאלף עולות שעתיד שלמה בנך להקריב לפני על גבי המזבח שבת דף ל' ע"א) משא"כ בהרמת הדשן שכתב חובת הלבבות שיש מכאן רמז מוסר שאין גבהות לפני הקב"ה שהכהן צריך ללבוש בגדי כהונה ולהוציא הדשן א"כ עדיף אם עושה זה כה"ג להראות הכניעה הזה (וכל שגדול יותר צריך להראות כניעה יותר כדאיתא גמרא ברכות דף ל"ד ע"א א"ר שמעון בן פזי אריב"ל משום בר קפרא הדיוט שוחה כמו שאמרנו כה"ג בסוף כל ברכה והמלך תחלת ברכה וסוף כל ברכה ברש"י שם כל מה שגדול ביותר צריך להכניע ולהשפיל עצמו) ולהראות כניעה זו א"א לקיים ע"י אחרים ולכן כתיב כאן אהרן דוקא ובזה מיושב הקושיא על הגמרא סוף פרק קמא דמגילה גדול ת"ת יותר מהצלת נפשות דאלו מעיקרא קא חשיב למרדכי בתר ד' ולבסוף בתר ה' דמעיקרא כתיב וכו' שאחר שעלה לגדולה ירד ממדריגתו להמנות בתר ה' ותמה הטו"ז כי פקוח נפש דוחה הכל והאיך שייך לומר שת"ת גדול יותר מהצלת נפשות אבל הדבר כך הוא ואמר שבודאי מי שבא לידו הצלת נפשות אין רשאי להתעצל בה ולילך ללמוד תורה רק להיות זריז וכל המאחר אפילו רגע כאלו שופך דם אבל יען שהקב"ה הזמין לו טרדה דמצוה זה ולא לאחר א"כ ש"מ אין תורתו חביבה לפניו כל כך ולכן בחר בו כמובן:

22היא העולה במדרש כל המגביה עצמו הקב"ה משפילו שנאמר זאת תורת העולה היא ואם חזר והשפיל עצמו הקב"ה מגביהו שנאמר היא העולה עכ"ל הנה בתיבות היא העולה הנגינה מונח רביע נגינה מחברת שמחבר שני התיבות יחד דרמז בזה דבאמת מי שאין בו שום מעלה ומדה טובה כלל ואין בו במה להתגאות זה לא ישובח במה שאין לו מדת גאוה כי על מה יתגאה כי דל וריק הוא מכל מדה טובה ודל גאה הקב"ה שונא אותו אבל אם יש בו מעלות אשר יוכל להתגאות בהם ולא יתגאה אדרבה ינהג עצמו בשפלות ובעניוות ובסבלנות ויש לו במה להתגאות בזה יתהלל המתהלל וכל מה שרבו וגדלו מעלותיו ומדותיו לעומת זה שבח הוא לו ענוותו וסבלנותו הגדולה ובזה יש לפרש א"ר יוחנן בכל מקום שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם באותו מקום עצמו אתה מוצא ענוותנותו כי לפי הגדולה העניוות יחשב באמת וזה רמז היא העולה היא בבחינת היא יהי' העולה מי שהוא עולה במעלות ובמדות רמות ונשגבות גם הוא יהי' בבחינת היא ולא רק מי שהוא דל שאין לו במה להתגאות שהוא לא יתגאה אלא גם מי שיש לו במה להתגאות גם הוא ישפיל עצמו להיות בבחינת היא וכן מצינו גבי מרדכי היהודי שהי' יושב בשער המלך והי' שר צבאו של אחשורוש וכדאיתא בילקוט שמעוני ובארוכה במנות הלוי שמרדכי והמן שניהם היו שרי צבאות של אחשורוש שניהם שוין בגדולה ואעפ"כ הי' מתנהג עצמו בשפלות ובעניוות כדאיתא במדרש שהמן הי' קורא למרדכי בכיין הדין שלא הי' מתגאה רק התנהגותו הי' בשפלות ובעניוות ולא הי' כבודו של המן לנקום נקמתו באיש פשוט נבזה ונמס בעיניו כדרך בני שחץ שנבזה בעיניהם מי שהוא בעניוות ינהג וככתוב ויבז בעיניו לשלוח יד במרדכי לבדו:

23עד"ז יש לרמז עוד שידוע כי להתנהג במדת עניוות ושפלות טוב רק נגד בני אדם הכשרים ובדבר שאינו נוגע לקיום התורה והמצוה אבל במה שנוגע לקיום הדת והרמת קרן התורה ונגד רשעים לא ישפיל עצמו לפניהם כי זה חורבן הדת וביזוי התורה והיראה כמו שאמר שלמה המלך ע"ה מקור משחת צדיק מט לפני רשע לכן צריך גבר חכם בעוז של תורה להתנהג בשניהם יחד להיות עניו באמת בינו לבין עצמו ובין אנשים כשירים ויראים ולהתגאות ולהתעלות להתנהג ברמה נגד הרשעים הפוקרים וזה שאמר היא העולה יחד יהי' בבחינת היא היינו עניוות ובבחינת העולה היינו להתגאות ולהתעלות וזה מרמז הנגינה מונח רביע שמחבר שני אלו יחד להיות לו שני מדות אלו יחד שפלות והתעלות שיהא בבחינת היא היינו עניוות וסבלנות ושפלות ובבחינת העולה היינו להתגאות ולהתעלות נגד הרשעים מהרסי מחריבי התורה וכמו שהי' מרדכי עניו ושפל ברך אבל בדרכי ה' להשתחות להמן הרשע לא קם ולא זע ממנו וגבה לבו ובזה הי' מרדכי בדורו כמשה בדורו (כדאיתא במד"ר) כי כן הי' משה עניו מאוד מכל האדם אשר על פני האדמה אבל בדרכי השם הי' עומד ומתחזק נגד הפושעים להרים קרן התורה והיראה:

24ועד"ז יש ליתן טעם למה בחג השבועות מקטירין שתי הלחם חמץ ובכל השנה אסרה תורה להקטיר כדכתיב כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו הנה טוב לת"ח שיהי' מתנהג תמיד ברמים דרך גדולה ועושר למען יהא מכובד בעיני הבריות ויהא כבוד התורה ודבריו נשמעים לכן צותה התורה והכהן הגדול מאחיו גדלוהו משל אחיו כי כן דרך טבע בני אדם כי העשיר המנהיג ברחבה ובגדלות מכובד בעיניהם ודבריו נשמעים ממנו להם אבל בכל זה יהא כוונתו רק לש"ש לכבוד התורה ולהשיב רבים מעון (כאשר מבואר בארוכה בתו"מ שמות דף נ"ב ע"א בד"ה ועשו ארון יעוין שם) אבל אם יצר סוכן בו שממנו יורגל במדת הגדלות והרגל נעשה טבע שני ויקנה מדת הגאוה באמת אזי טוב להרחיקו כמו שאיתא באגרת הרמב"ם (הובא בתו"מ בראשית פ' נח בד"ה נח איש צדיק יעוין שם ובמגן אברהם סימן א' ס"ק ב' שם במחהש"ק וז"ל מפני שמדת העזות מגונה מאוד ואין ראוי להשתמש ממנה כלל אפילו בעבודת השי"ת כי יקנה קנין בנפשו להיות עז אפילו שלא במקום עבודתו ית"ש עכ"ל) ואז רק לעתים רחוקים להכרח גדול יתנהג במדה זו ולא יקנה קנין בנפשו מדה הרעה הגאוה וידוע מצה רומז על מדת עניוות שאינו נתפח ואינו עולה מעלה אבל חמץ מרמז על גאה וגאון שנחמץ ונתפח ועולה מעלה מעלה וזה מרומז יפה בשבועות מתן תורה שהוא חירות ממלאך המות כמו שדרשו חז"ל בפסוק אני אמרתי אלקים אתם שפסקו וגו' זוהמתן ויצר הרע שלהם (גמרא ע"ז דף ד') ואין לך בן חורין מיצה"ר אלא מי שעוסק בתורה (וכדאיתא בקידושין ל' ע"ב) כל זמן שרטי' זו על מכתך אכול מה שהנאתך וכו' ואין אתה מתיירא וכו' כך אמר הקב"ה לישראל בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין ואם אתם עוסקין בה אין אתה נמסרים בידו) לכן מקריבים חמץ על דרך ויגבה לבו בדרכי השם שיוכל להתגאות ואין לחשוש שיהי' לו פני' שלא לש"ש או לקנות קנין רע חלילה בנפשו כי כולו טוב משא"כ בשאר ימות השנה אז יתנהג בעניוות ובשיפלות עד יזכה לקבלת התורה באמת ואז יתנהג בה לטוב (מש"מ):

25ואש המזבח תוקד בו וכו' וביער עליה הכהן עצים בבקר בבקר פי' אש של מעלה תוקד "בו" בו בלב כל איש מישראל כי תוכו קדוש ואש להבת ה' יוקדת בו וע"כ וביער עליה הכהן הוא הנביא או מוכיח הדור שהמה בבחינת כהנים כדאיתא ברמב"ם הלכות שמיטה ויובל פרק ט' שכל אחד יכול להיות בבחינת כהן וכמו שכתוב בשמואל ב' סימן ט' פסוק י"ח ובני דוד כהנים היו ובער עלי' עצים בבקר בבקר יעיר אוזן בלימודים וערך עלי' העולה למעלה מצות שבין אדם למקום והקטיר עלי' חלבי השלמים שלום (היינו מצות שבין אדם לחבירו) ועי"ז אש תמיד תוקד על מזבח ה' לא תכבה כי לא אלמן ישראל ולא תכבה אש תורה:

26היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה ואש המזבח תוקד בו ולבש הכהן וכו' והרים את הדשן אשר תאכל האש את העולה וכו' יען העולה מכפרת על הרהור הלב והרהור בלילה על משכבו וכאור הבקור יעשנו (הושע סימן ז' פסוק ו' כל הלילה ישן אופיהם בקר הוא בוער כאש להבה וברש"י שם דקאי על יצה"ר) ובצדיקים כתיב חשבתי דרכי ואשיבה רגלי אל עדותיך שהוא חושב מחשבות דרכיו (וזה הכוונה דרכי היינו דרכי של עצמי שהם עניני עולם הזה) בעולם הזה לבתי טרטיאות אנו הולכים ואשיבה רגלי אל עדותיך לבתי כנסיות ובהמ"ד כדאיתא ברבה ר"פ בחוקותי ע"כ העולה על מוקדה על המזבח עד הבקר שאז אדם שוכב וחושב לבתי טרטיאות אשכים להלוך ואש הקודש של מזבח תוקד בו ויהפכנו לקודש ויבא הכהן יצרו הטוב ולבש בגדי קודש ודשן מחשבותיו ישים אצל המזבח ושם נבלע במקומו הדשן הרמז בזה שישתקע הדבר ולא יאמר:

27לא תאפה חמץ מ"ט חלקם נתתי אותם מאשי רמז לנו כי הי' ראוי לחלק הכהנים יאפה חמץ כי א"א לעה"ז בלי תערובות קצת שאור שבעיסה שלבטלו לגמרי אי אפשר (כמבואר במס' יומא דף ס"ט ע"ב) משום הכי מביאים ביום מתן תורה שתי לחם של חמץ לומר שאעפ"י שקבלנו התורה מ"מ לא ניתן למלאכי השרת כ"א לבעלי שאור שבעיסה אך על המזבח לא יעלה כי במקום קודש עליון לא יעלה ויגיע ח"ו וא"כ הי' ראוי שחלק הכהנים יעשה חמץ אלא שאין להם חלק מצד עצמם אלא משלחן גבוה ובשלחן גבוה ליכא חמץ והיינו לא תאפה חמץ כי אינו חלקם ממש אלא חלקם נתתי אותם מאישי משלחן גבוה והיינו דאמרינן מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בציקם של אבותנו להחמיץ עד שנגלה עליהם ממהקב"ה וגאלם ולא אמר לשון קרא דמייתי לא הספיק להחמיץ עד שגורשו ממצרים אלא שרצה לתרץ שאלת קרבן שבכל הלילות שמקריבים קרבן תודה אנו אוכלים חמץ ומצה כי לחמי תודה באים חמץ ומצה והלילה הזה שהוא קרבן פסח תודה (פי' שהוא בא קרבן תודה כמו שכתוב זבח פסח הוא וכו' על שפסח וכו' ואת בתינו הציל ומצה טפל לפסח לאכול עמו כדכתיב על מצות ומרורים יאכלוהו) כלו מצה ולא לחם חמץ עמו ועל זה משיב מפני שנגלה עליהם ממהקב"ה וגאלם ובשלחן גבוה לא שייך חמץ כנ"ל:

28זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת וגו' שלהי מנחות אמר רבא לעולה לא עולה ולא חטאת מי שעוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת וגו' ע"ש דפליג על ר"ל דאמר כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה אלא שאינו צריך לא עולה ולא חטאת וגו' וי"ל הא בריש הפרשה כתיב זאת תורת העולה ולא נאמר לעולה ודרשו מיני' כאלו הקריב עולה ולא דרשו בזה שאין צריך עולה אלא רק כאלו הקריב ומ"מ עולה טוב מיני' והכא אמר שא"צ שום קרבן וי"ל דהנה יש לחלק בין העוסק בתורה כדי לידע ההלכות היאך לקיים המצוה אז הלימוד רק הכשר מצוה ולא עדיף מהמצוה גופא ואין זה לשמה של תורה ממש אך העוסקים בה לשמה ממש שכבר בקיאים בכל המצות והלכותיהם וגם אינם עוסקין בפ' עולה הואיל וצריכים עולה ובהמ"ק אינו קיים ואין זה כוונתם רק עוסקים בה לחבת התורה להיות עמלים בה ומעיינים בה ומחדשים בה זו התורה החשובה יותר מעולה וכל הקרבנות (וזה זאת התורה שעוסק בתורה לעולה הגם שאינו צריך עולה וגם אין למודו כדי לידע איך להקריבה) אבל בריש הפרשה דכתיב זאת תורת העולה שמיירי שעוסק בתורה של עולה (כדמשמע לשון הקרא זאת תורת העולה) במקום עולה זה אינינו אלא כאלו הקריב ולא קרבן ממש והבן זה כי הוא אמת לפע"ד:

29והנה מסיים (בפסוק זה של זאת התורה לעולה) אשר צוה ה' אל משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב קרבניהם לה' במדבר סיני לא אאריך בדיקדוקים בילקוט איתא דרשת חז"ל לה' לרבות בכור ומעשר ופסח ר"ל בשעה שבאו הטמאים לנפש האדם ואמרו למשה למה נגרע להקריב את קרבן ה' במועדו השיב להם מרע"ה לכו ועסקו בתורה ולא תהיו צריכים להקריב קרבן פסח כדכתיב כאן לא עולה ולא מנחה ולה' לרבות פסח וזהו אשר צוה ה' את משה בהר סיני ביום צוותו את בני ישראל להקריב קרבניהם לה' (שהוא מרבה ע"כ פסח) היינו במדבר סיני שהוא פסח מדבר לה' אז אמר להם זאת התורה שקולה כפסח ונ"ל משו"ה אמרו למשה למה נגרע להקריב קרבן ה' במועדו בתוך בני ישראל בתוך בני ישראל הוא מיותר פשיטא שהם בתוך בני ישראל אבל באו בטענה עצומה נהי שאין אנו צריכים פסח כי התורה שקולה יותר מ"מ כיון שפסח בא בכנופיא בכניסת כל ישראל קהל ועדה א"כ צריך לימוד התורה גם כן שתהי' ג"כ ת"ת של רבים בכנופיא וזה א"א להם כי במועדו בשעת הקרבת פסחים שכל ישראל עוסקים בפסחיהם והם יעסקו בתורה בבדידות על כן א"א שתחשב כפסח על כן במועדו בתוך בני ישראל דייקא:

30זאת התורה לעולה ולמנחה אמרו חכז"ל דמי שעוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה וכו' ועפ"ז יתפרש המדרש פ' תצוה קח את אהרן ואת בניו אתו מתוך בני ישראל לקדשו לכהנו לו כשאמר לי' הקב"ה כך הרע למשה אמר לו הקב"ה תורה שלי היתה ונתתי' לך יתפרש שהרע למשה על שלא זכה הוא לשרת עבודת הקודש במקדש כמו אהרן ובניו והשיב לו הקב"ה כי העוסק בתורה אינו צריך לעולה כי מי שעוסק בתורה לשמה ברבים הוא יותר מעבודה בבית המקדש ולכך לא ניתן העבודה למשה בכדי שלא יתבטל ע"י העבודה מתורה לשמה ברבים ותורה שלי היתה ונתתיה לך שתלמוד ותעיין בו וחביב יותר מעבודת אהרן (ומדוקדק ונתתיה לך לך דייקא שפלפול התורה ניתן רק למשה לבדו והוא בטוב עין נתנה לישראל כדאיתא במסכ' נדרים דף ל"ו ע"א) (מש"מ):

31זה קרבן אהרן ובניו במדרש רבה זש"ה כי אלקי' שופט זה ישפיל וזה ירים ע"י זה הושפל אהרן ויצא העגל הזה וע"י זה הוגבה אהרן זה קרבן אהרן ובניו והוא תמוה מה הרמז בתיבת זה ועוד שם במדרש חביב קרבנו של אהרן כקרבן נשיאים כתיב זה קרבן אהרן וכתיב זה קרבן נחשון ותמוה מאי אולמי דקרבן נשיאים מקרבן אהרן דתולה זה בזה הנה נסחות הרמב"ם וכל הראשונים הא לחמא עניא וכתב מג"א בשם מהרי"ב יש אומרים כהא משמע שאינו אותו הלחם ממש, וליתא דהכוונה דוגמת אותו הלחם כדכתיב למען יראו את הלחם אשר האכלתי אותם בצאתם ממצרים ומג"א דחה התם נשאר צנצנת מאותו הזמן ע"ש והנה לא מצינו ברוב התורה "זה" כ"א שהוא אותו הדבר ממש וע"כ נדחקו חז"ל החודש הזה כזה ראה וקדש זה יתנו הראה לו מטבע של אש אך זה קרבן אהרן ובניו לא שייך כן וי"ל עפ"י מ"ש בצפנת פענח זאת תורת העולה היא העולה שאין הקרבן עצמו עיקר הכוונה אלא הרמז שמרמז על התורה שאדם עוסק והיינו זאת תורת העולה היא עיקר העולה הפרשה והקריאה והכוונה היא עצמה העולה - וכן י"ל זה קרבן אהרן שהפרשה והעסק היא בעצמה קרבן אהרן והעוסק בה הרי הוא מקריב קרבן אהרן וכן תקנו בסידורים לומר פ' חביתים בכל יום בזמן הזה והנה פ' נשיאים שנכפלה בתורה י"ב פעמים ולא נכפלה אלא לקרות להגות בהם י"ב פעמים כיחביב קריאתו לפני הקב"ה ה"ה חביב קריאת קרבן אהרן ובניו לפני הקב"ה והיינו כוונת המדרש חביב קרבן אהרן כקרבן נשיאים שנכפלה י"ב פעמים והנה אחז"ל במס' מגלה לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה ואשליכהו באש ויצא העגל הזה פקרו המינים ע"ש וקשה מה לשון שיהי' נזהר הלא באמת השיב שלא כדין אבל האמת לא נתכוון אהרן על העגל הנוכחי של זהב שיצא בהשלכת האש אלא כוונתו על כוונת ומחשבת המשתחוים לו והוא נתכוון לה' כמ"ש הרמב"ן ושארי מפרשים ואין להאריך בזה אבל מסתימת לשונו העגל הזה משמע הנוכחי ופקרו המינים וע"כ לכבודו של אהרן אמר הקב"ה ז'ה' קרבן אהרן שאין כוונתו על קרבן הנוכחי כי לא הי' בידו חביתים אלא על תוך כוונתו של חביתים ה"נ העגל הזה כוונת מחשבת העגל נמצא שפיר קאמר ז'ה' ישפיל וזה ירים:

32ועד"ז יאמר הא לחמא עניא על אותה הכוונה ממש די אכלו אבהתנא בארעא דמצרים כאשר אבאר אי"ה דבהאי פיסקא משמע דהמצוה הוא זכר לעוני שבמצרים מה דרכן של עניים ולקמן אמרו מצה זו שאנו אוכלים על שום מה על שום שלא הספיק בציקם להחמיץ עד שנגלה עליהם ממהקב"ה וגאלם וסתר עצמו ותו קשיא לי מ"ט אין יוצאים במצה הנאפת בחמה כמבואר בפסחים ל"ז ע"א והלא אותו עיסה שהוציא ממצרים נאפה בחמה וגם לחם עוני שבמצרים לא ימלט שגם מהנאפה בחמה האכילום ע"כ נ"ל שכזית מצה שאנו אוכלים הוא זכר לאותה מצה שאכלנו במצרים בליל פסח בחפזון ואז האמינו שעתיד הקב"ה להכות בכורים בחצות ונהי' גאולים ולשנה הבאה נהי' בארץ ישראל וגם האמינו ובטחו שמשארותם יספיק לצידה במדבר ובזכות אותה האכילה באמונה שלימה קודם חצות זכו לגאולה במצרים ואותה מצה לא נאפית כ"א בתנור ולא בחמה והיינו כהא לחמא עניא באותה שנה אנו אוכלין גם עתה לומר באמונה לשנה הבאה בא"י וכל דכפין ייתי וייכול ומספיק לנו המעט ע"י ברכת ה' והיינו נמי מצה זו שאנו אוכלים על שום שלא הספיק בציקם וכו' פי' שהאמינו אז שלא יספיק בציקם להחמיץ עד שיצאו בחפזון ושייך שפיר הא לחמא על הכוונה ההיא ממש כמו היא העולה:

33אם על תודה יקריבנו ויל"ד מ"ט לא הזכיר תודה בפ' ויקרא כשהזכיר כל הקרבנות לבני ישראל ולא הזכירו כ"א בפ' צו כשהזכיר הקרבנות להכהנים ונ"ל כבר כתבתי במקום אחר דההמונים אינם מקריבים תודה אלא אחר שנעשה להם נס שניצולו מצרה "חולי ים יסורים מדבר" ע"כ לבני ישראל לא אמר להם אם על תודה יקריבנו כפותח פיו אם יקרא לך מקרה צרה ותינצל משא"כ הצדיקים כגון כהני ה' מקריבים תודה בכל יום כדאמרינן ועל נסיך שבכל יום עמנו ועל נפלאותיך וטובתיך שבכל עת (נסים נסתרים שנעשו לנו יום ויום ולכן אומרים בכל יום מזמור לתודה) ע"כ בפ' צו שדבר עם הכהנים אמר על תודה יקריבנו וכבר אמר מורי בהפלאה ז"ל בפ' אמור לרצונכם תזבחו לא תמתינו להקריב עד עת צרה אלא לרצונכם תזבחו והארכתי בזה הדבר:

34זה קרבן אהרן ובניו ביום המשח אותו עשירית האפה סולת וכו' מנחה תמיד במדרש רבה פרשה ח' איתא וז"ל אלהים שופט זה ישפיל וזה ירים וכו' ורבנן פתרין קרא באהרן בלשון זה הושפל ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ובלשון זה הוגבה זה קרבן אהרן עכ"ל יש לפרש דהנה אמרו חז"ל (מגילה דף כ"ה ע"ב) לעולם יהא אדם זהיר בתשובותיו שמתוך תשובה שהשיב אהרן למשה פקרו המינים שנאמר ואשליכהו באש ויצא העגל הזה ברש"י העיזו פניהם לומר שיש ממש בע"ז חלילה ואם כן במה שאמר אהרן ויצא העגל הזה הי' מקום לחשוד לאהרן שגם הוא חלילה נטעה אחר העגל כי במה שעשה אותו יש להתנצל שהי' אונס ומוכרח כי ראה חור בנה של מרים זבוח לפניו שנהרג על שלא רצה לעשותו ועשיית ע"ז הוא רק בל"ת כדאית' ברמב"ם הלכות עכו"ם פרק ג' הלכה ח' ונדחה בפני פקוח נפש ובגדר אאביזרייהו דע"ז אינו כדמשמע מרמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ב' ליהרג ואל יעבור אביזרייהו אינו אלא מה שהוא אביזרייהו דעבודתו ולא על עשייתה אבל במה שאמר בדברו למשה בינו לבין משה ויצא העגל הזה שמשמע שמעצמו יצא בזה יש מקום לחשדו ח"ו והנה ידוע מה שאיתא במורה טעם להקרבת הקרבנות כדי שלא יטעו עוד בתר ע"ז שהיו רגילים לזבוח ולזרוק דם להם ומקרא מלא הוא בפרשת אחרי ואל פתח אוהל מועד לא הביאו להקריב קרבן לה' דם יחשב וכו' למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים על פני השדה והביאום לה' ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים אשר הם זובחים על פני השדה (יעוין ספורנו ויקרא פרשת אחרי סימן י"ז פסוק ז' בארוכה כי השדים הנאותם ונזונים מדם ההוא יעוין שם בפסוק חקת עולם בארוכה) וכתוב בשם ר"ח טעם על הקרבנות להורות לאדם דרכי התשובה יען שמעשה בני אדם נגמרים במחשבה ובדבור ובמעשה צוה השי"ת כי כאשר יביא קרבן יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה ויתודה בפיו כנגד הדבור וישרוף הקרב והכליות שהוא כנגד המחשבה והתאוה והכרעים כנגד ידיו ורגליו וכו' יעוין ברמב"ן שם ויקרא סימן א' פסוק ט' בארוכה והכלל למען יחשוב כל מה שעושין להקרבן הזה שחיטה והפשט וניתוח ושריפת אש מן הראוי הי' שיעשה לו וכמו שאמרה הנבואה הנפש החוטאת היא תמות (וכדאיתא במדרש ילקוט תהלים) והקב"ה ברוב רחמיו וחסדיו מקבל תשובה וכפרה חליפתו וברמב"ם במורה נבוכים כתב שא"א לפי טעמו להסביר טעם על ניסוך היין על המזבח ותלמיד אחד השיב לו כדי לייחד את השכל לה' שהיין כנגד השכל וכמו שאחז"ל חמרי וריחני פקחין (גמרא סוף הוריות) אבל תמוה לפי זה על קומץ המנחה שאין בו טעם שבין לפי טעם הרמב"ם ובין לפי טעם ר"ח אינו מובן כי זה לא היו רגילים להקריב לע"ז רק זבחים ולזרוק דם (וכדאיתא שם בספורנו) וגם להורות דרכי תשובה שהי' ראוי להעשות לו כי זאת איננו בהקמצת המנחה כי רק מנחת חוטא ומנחת סוטה באים על חטא ולמזכרת עון משא"כ כל שאר המנחות שאין באים על חטא כלל ולמ"ד שעולה באה על הרהורי לב כדכתיב והעולה על רוחכם ולמדו מאיוב דכתיב והשכים בבקר והעלה עולות כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלקים בלבבם (מד"ר ויקרא פ' ז') י"ל דמשום אולי ברכו אלקים בלבבם משום זה העולה כולה כליל כי בפגם חטא של ברכת אלקים צריך כפרה יותר יען כי אז חטא בכל מעשי עבודתו שאינם לשם הי"ת (כי המברך את השם שהוא הוא מגדף וכופר בעיקר כדאיתא ברמב"ם הלכות עכו"ם פרק ב' הלכה ו' שהמגדף והעובד ע"ז שניהם כופרים בעיקרהם) וצריך תשובה חמורה ולרמז לו זה היא כולה כליל והנה מזה מה שמקריבין מנחה ראיי' מוכחת לרמב"ן שהקרבנות אינם רק סוד עמוק מסודות התורה וסוד ה' ליריאיו והנה בין לטעם הרמב"ם בין לטעם הר"ח מובן למה צוה הקב"ה לישראל שיקריבו הקרבנות אחר מעשה העגל כדי שיחזרו בתשובה ולהפרישם מדרכי ע"ז ובפרט שטעו בעגל וחזרו לדרכי ע"ז מעשה ארץ מצרים מכש"כ שהי' ראוי שקרבן אהרן יהא מעולות וזבחים כי הוא חטא כדמוכיח מה שאמר למשה ויצא העגל הזה ואדרבה חטאו יותר גדול שעל ידי שעשה אותו אהרן הרב שבהם טעו אבתרי' וצריך תשובה גדולה עוד יותר מהם אבל באמת הקב"ה יודע שחלילה לא חטא מאומה במחשבותיו ועל עשיית העגל הי' אונס לכן צוה הקב"ה שיהא זה קרבן אהרן מנחה שאינו להפריש מדרכי ע"ז וגם אינו להורות תשובה רק קרבן אהרן הוא לריח ניחוח וסוד מסודות התורה ומוכח מזה כי אהרן לא חטא לא בדבור ולא במעשה ולא במחשבה רק הוא אהרן קדוש ה' כולו קדוש ודבוק בה' לכן זה יהי' קרבן אהרן מנחה וכולה כליל וזה פירש המדרש בלשון זה הושפל במה שאמר ויצא העגל הזה שיש לחשדו שגם הוא האמין וטעה בו אבל בלשון זה הוגבה זה קרבן אהרן "מנחה" תמיד וכו':

35ובזה יש ליתן טעם למה מנחת חינוך של כל כהן וכהן הוא מנחה וכולה כליל לרמז לו וללמדו שטעמי הקרבן המה סודות השי"ת ריח ניחוח ושלא יטעה בתר טעמים אחרים לדרוש טעמא דקרא מצד ספק לכה"פ לחומרא במה שנפקא מיני' לדינא ויבואו עי"ז קדשים לידי פסול לכן ביום חנוכו מרמזין ומלמדין אותו כי אין בו שום טעם נגלה לנו ואין אנו יכולין למדרש טעמא כלל כלל לא רק סוד ה' אשה הוא ריח ניחוח לה' הוא וק"ל (מספר שיר מעון):

36קח את אהרן ואת בניו וגו' ואת כל העדה הקהל אל פתח אוהל מועד ברבה פ' זו איתא זש"ה אהבת צדק ותשנא רשע ע"כ משחך אלקי' שמן ששון מחבריך אהבת להצדיק בני ושנאת מלחייבן ע"כ משחך שמן ששון מכל שבט לוי לא נמשח כ"א אהרן ובניו ומפרש משום שאהב להצדיקם בעגל אמר אם יעשו הם יאמרו חג לעגל מחר ע"כ עשהו הוא ואמר חג לה' מחר ועוד אמר מוטב יתלה הסרחון בי ולא בהם ע"ש באריכות ולפע"ד שניהם אחד ואלו ואלו דברי אלקים חיים דביפ"ת הקשה ממ"נ כיון שהי' לבם של ישראל לע"ז מה מהני אהרן באומרו חג לה' מחר ולא משום או"ה שיטעו בכוונת ישראל אדרבא עכשיו נתחלל השם ביותר שיאמרו אהרן קדוש ה' עשה ע"ז ולפע"ד ליישב דידוע ע"י שבירת הלוחות נדונו כבני נח (כדאיתא במדרש פרשה מ"ג משל למלך משהלך לקדש אשה וכו' נטל הסרסור כתובתה וקרעה אמר מוטב שתדון כפנוי' ולא כאשת איש כך עשה משה כיון שעשו ישראל אותו מעשה וכו' ע"כ אם כן חזרו להיות פנוים ולא נתקדשו בקדושת ישראל ודינם כמו מקדם דין בני נח) ובני נח אינן מצווים על השיתוף (הובא בש"ע או"ח סימן קנ"ו ברמ"א בשם ר"ת יעוין בדגול מרבבה שם ) וישראל היו כוונתם לשתף ש"ש ודבר אחר כמאחז"ל (בסנהדרין דף ס"ג ע"א) אלמלא ויו שבהעלוך לא נשתיירו משונאי ישראל שריד ופליט ולכן הי' מועיל להם שבירת הלוחות לדונם כבני נח אמנם חשש אהרן שיאמרו חג לעגל מחר ונהי שלבם לשם ה' ולא יעשו העגל רק לשיתוף מ"מ או"ה יאמרו שלא עבדו רק לעגל לחוד ויתחלל ש"ש ע"י ישראל ואם גם יוותר להם חטא השיתוף ע"י שידונם כבני נח מ"מ חטא חלול השם לא יכופר להם ע"כ עשאוהו הוא ואמר חג לה' כדי שידעו כל מדשתקו ישראל ש"מ שכוונתם לשמים נמי להסיר מהם תלונות ח"ה של או"ה אך עי"ז נתחלל השם שיאמר ישראל שגם אהרן כמוהם עבד בשיתוף ויתחייב על ח"ה ואחד מזיד ואחד שוגג בח"ה מ"מ בחר אהרן להציל את ישראל ויתחייב הוא וזהו אהבת להצדיק בני ושנאת להרשיעם כנ"ל ואמר ע"כ משחך אלקים פי' שהקב"ה רצה להוציא חשד הזה מלבן של ישראל ושידעו נאמנה כי לב אהרן הי' שלם עם ה' אלקי' ע"כ כשבחר בשבט לוי על שלא עשו העגל כידוע ובחר באהרן ג"כ והוסיף לו למשחו בשמן המשחה ש"מ ששלו יותר משל הלוים ונמצא עי"ז חזר ונתקדש השם באופן שלא ישאר על אהרן שום חטא מח"ה כלל וא"ש סמיכת המדרש למקרא הזה משום דקשה מ"ט נצטווה להקהל העדה פתח אוהל מועד בלבישת ומשיחת אהרן ובניו ובשגם הוצרך לעשות נס שמחזיק מועט את המרובה כדאי' רש"י ומ"ט לנס זה והא"ש שהוצרך לקדש השם בהקהל כמו שנתחלל בהקהל שנאמר ויקהלו על אהרן ודו"ק:

37*ותקהל כל העדה פתח אהל מועד פי' רש"י מועט החזיק המרובה בפ' שמיני כתיב ויאמר משה זה הדבר אשר צוה ה' פי' רש"י שלא יחשדוהו שמלבו בדה לבחור באהרן ובניו נראה ההמשך כי הנה הנס הזה שיהא מועט מחזיק את המרובה הוא להורות נתן שאין עבדי ה' צריכים מקום ולא זמן ואין מעצור ולא אמר אדם מעולם צר לי המקום שאלין בירושלים והנה לחשוד את מרע"ה שבחר בקרוביו ובני שבטו זה לא יעלה על הדעת שהרי הפסיד חלקם בארץ ומזונותיהם ופרנסותיהם (ככתוב לא יהי' לכהנים שבט לוי חלק ונחלה עם אחיו וכו') אבל עכשיו שראו מועט מחזיק מרובה להורות כי אין מעצור לה נמצא לא איכפת לכהנים מה שאין להם חלק בארץ ונשאר אך להם גדולה וכבוד ויבואו לחשוד את מרע"ה כי הוא עשה אך מעצמו ואהרן ובניו שמעו ועשו ככל מה שצוה אותם משה כי בדעתם שעל פי ה' צוה כל זה אותם וממילא ימציא הקב"ה להם פרנסתם בריוח על אמונתם הטהורה ע"כ אמר זה הדבר אשר צוה ה' ולא מלבי אני בודה:

38ויקח משה מעל כפיהם ויקטר המזבחה פי' רש"י משה שמש כל ז' ימי מילואים בחלוק לבן הקשה הרא"ם מ"ט נטר רש"י עד הכא י"ל הנה מרע"ה בידיו זיכה לאהרן חזה ושוק לעולם כדכתיב בפרשה זאת משחת אהרן ובניו עיין בפנים ולכאורה כיון שהקטיר השוק הי' לנו לומר שזיכה בידו את השוק למזבח לעולם ולא לאהרן אך פליגי אי יש יד להקדש והקשה תי"ט פ"ו דמעילה הא כהנא שלוח דרחמנא ויש שלוח ויד וחצר להקדש ע"ש ע"כ פי' רש"י משה שימש בחלוק לבן וכ' תוס' פרק אין מעמידין דמזה מוכח שהי' אז דין במה עד יום שמיני למילואים וקי"ל אין כיהון בבמה ולא הי' משה שלוחי' דרחמנא אלא שלוחא של אהרן ובניו וזיכה להם ולא לגבוה למזבח:

39ומפתח אוהל מועד לא תצאו ז' ימים עד יום מלואת ימי מלואיכם כי שבעת ימים ימלא את ידכם כאשר עשה ביום הזה צוה ה' לעשות לכפר עליכם ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים יומם ולילה ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו ע"ד רמז כל שבעים שנה לא יצא אדם צדיק מפתח אוהל מועד היינו ממחשבות עבודת ה' עד יום מלואת ימי מלואיכם יום האחרון יום סילוקו שהוא יום מלואת ימי מלואיכם כי ז' ימים ימלא יום האחרון ההוא הוא ימלא ידכם בכל מעשה שבעים שנה כי אז והלך לפניו צדקו של כל השבעים שנה (ועוד שאז באים כל הימים יחד לילך עמו מזה העולם כדכתיב ויקרבו ימי ימי ישראל למות וכדפירשו רבותינו זצ"ל מפרשי התורה שאז חברו כל הימים אשר חי יחד) וכאשר עשה היום הזה כן צוה ה' לעשות לכפר עליכם ופתח אוהל מועד תשבו ז' ימים ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו וגו' פי' כאשר עשה ביום הזה ביום סילוקו מן העולם והלך לפניו צדקו כן צוה ה' למלאכי השרת שיבואו נגדו לומר יבוא שלום ינוחו על משכבותם (כדאיתא בגמרא כתובות דף ק"ד ע"א) לפי כבוד הנכנס יהי' היוצאים נגדו כן צוה ה' לעשות לכפר ביום המיתה שהוא מכפר העוונות (כדאיתא במתניתין סוף מס' יומא) ואמר עוד ופתח אוהל מועד תשבו שבעת ימים יומם ולילה ז' ימים פי' מיום הולדו יהי' כל יום בעיניו כאלו הוא היום בן ע' שנים (ונשלמו שנותיו וכמו שאחז"ל על מתני' שוב יום אחד לפני מיתתך שכל יום יהא בעיניו כיום קודם מותו וכש"כ שישוב היום שמא וכו' שבת דף קנ"ג ע"א) ועד"ז אמר ראב"ע הרי אני כבן שבעים שנה שכל יום הי' בעיניו כיום אחד לפני מיתתו ואותו המחשבה אינו מזיק כי הוא חייך ואורך ימיך ושמרתם את משמרת ה' ולא תמותו כי חי יחי':

40בהפטרה לשבת הגדול כתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו איתא בחגיגה דף ט' ע"ב א"ל בר הי הי להלל מאי דכתיב ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע בין עובד אלקים לאשר לא עבדו היינו צדיק היינו עובד אלקים היינו רשע היינו לא עבדו א"ל עבדו ולא עבדו תרוייהו צדיקי גמורי' נינהו ואינו דומה שונה פרקו מאה פעמים לשונה פרקו מאה פעמים ואחד כתיב מאויבי תחכמני מצותיך כי לעולם הוא לי והנה מחזיר אחר למודו ק"א פעמים אינו שוכח וכתב הרמ"ע כי השכחה היא מהס"ם ס"ם גמטריא מאה ע"כ מאה פעמים ואחד מנצחו והיינו מאויבי תחכמני מצותיך אם תחכמיני יותר מאויבי שהוא הס"ם אז לעולם היא לי בלי שכחה ע"כ ס"ת דהאי קרא בגמטריא ק"א ור"ת של מ'אויבי ת'חכמינו מ'צותיך כ'י מ'ת' מ'ך' שהתמנות שלו על מיתה ועל עוני ומורי בהפלאה כתב ששמו ת'מ'נ'ע' מ'ת' ע'ן' לשון עניות ופה רמזו במ'ת' מ'ך' ונשאר ל'עולם ה'וא ל'י ר"ת בגמטריא ס"ה כגמטריא השם אדנ"י ית"ש אחר שנתבטל ס"ם ע"י ק"א פעמים כנ"ל: