חתם סופר על התורה, וישלח

1כתיב וישלח יעקב מלאכים לפניו, במדרש רבה הה"ד מחזיק באזני כלב עובר ומתעבר על ריב לא לו אמר הקב"ה לתומו היה הולך ואתה שלחת אליו מלאכי' ע"כ, משמע כאלו יעקב מתגרה בעשו כמחזיק באזני הכלב ומקרא משמע ששלח כמכניע עצמו לפניו וע"ד פשוט כן הוא שהטמין בדבורו דברים בסתר עם לבן גרתי ותרי"ג מצות שמרתי ולא תצפה על והי' כאשר תריד, ומורי בהפלאה הוסיף לפרש כה תברכו דרשו חכז"ל בלשון הקודש וה"נ כה אמר עבדך יעקב בלש"הק, ולומר אפילו הלשון לא שניתי, וכל זה התחרות הוא, ולבאר יותר בעז"ה אקדי' דיש לחקור מה ראה יצחק לברך את עשו ולדחות את יעקב, הרי ידע כי ביצחק יקרא לך זרע ולא כל יצחק, נמצא אחד מהבנים שנדחה, והנה אע"פ שטעה בעשו וחשבו לצדיק, מ"מ ביעקב לא הי' ספק והי' תמיד בין עיניו יושב אוהל, אוחז מעשה אברהם, ואיך אפשר שהוא יהי' הנדחה, אבל זה עצמו הי' טעותו של יצחק כי ראה יעקב לא מש מאהל תורתו, אם כן זה לא יגיע לעולם למדרגת אברהם שדר בין רשעים, ואעפ"כ השיג מעצמו הבורא ב"ה, ולכן אינו ראוי לברכתו, אבל עשו ההולך בין גדודי רשעי עולם לסטים ועושים כל רע אפילו הכי מעשר התבן והמלח זה ראוי לברכת אברהם, והנה ה', יעץ לברך את יעקב בברכת אברהם, והברכה חלה עליו גם ברוך יהיה אבל עכ"פ עדיין הי' כלי חסר שלא נסה לדור בין הרשעים ולעמוד בתמימותו בכל זאת ובא עשו והשלימו כי על ידי וישטם עשו את יעקב ברח אל לבן וגר עמו עשרים שנה ואח"כ ויבא יעקב שלם משם כי רק זה הי' חסר, ועל ידי גרמתו של עשו נשלם והתחרה עמו ואמר עם לבן גרתי ואחר עד עתה ותרי"ג מצות שמרתי ועתה נשלמה הברכה לגמרי על כן קרא לו מחזיק באזני הכלב:

2עם לבן גרתי, אמר גרתי ולא אמר ישבתי, כתיב למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם לתת להם, ודרשו חכז"ל לכם לא נאמר אלא להם מכאן לתחיית המתים מן התורה ולפי פשוטו נרא' לי בהקדם ליישב מה שאיתא בספרי ומביאו רש"י ז"ל על פסוק ושמתם את דברי אלה על לבבכם אף אחר שתגלו היו מצויינים במצות תניחו תפלין עשו מזוזות וכו' והקשה הרמב"ן אין שייך על זה למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה והרי הם בחוצה לארץ ונלע"ד ליישב כבר כתבתי כמה פעמים במה שהשריש רש"י דלא שייך לשון לקיחה באדם אלא לקחו בדברים, וביארתי כי הגוף איננו האדם אלא תיק עשויה מעפר ובתוך התיק החומרי הנה טמון האדם שהוא השכל הפנימי על כן אם תקח האדם על כרחו ותזיזהו ממקום למקום וחפצו ורצונו הפנימי איננו עמו הלא לא לקח האדם אלא גוש עפר הזיז ממקום זה למקום אחר, אבל מחשבתו ורצונו נשאר במקום הראשון, עד שיקחהו בדברים שיטה גם לבו ומחשבתו למקום שהוא רוצה ואז נלקח האדם, היות כך, אמר הקב"ה אפילו בגלות, מ"מ ושמתם את דברי אלה על לבבכם ותהיו אדוקים בתורה ובמצות ואז אע"פ שהגופו נדו מתוך ארצם הקדושה, מ"מ כל מגמתם לארץ הקדושה ותורה הקדושה כדכתיב והיו עיני ולבי שם כל הימים על כן ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכם, ואם בריבוי ימים בגלות נהי' דבקים בה' ולא נלמד ממעשיהם אז כבר הגיענו למעלת אברהם יצחק ויעקב הנ"ל, והיינו לתת להם ממש כי כמוהם כמונו וכן יעקב כל ימי היותו אצל לבן לא זז עינו ולבו מארץ הקדושה על כן אמר גרתי כבר ולא לישב ולדור כ"א לגור בארץ, ועיני ולבי שם שם בארץ הקדושה לכל הימים:

3*עם לבן גרתי, פרש"י ותרי"ג מצות שמרתי, נראה דבדיוק אמר תרי"ג מצות שמרתי, שאם אמנם קיים הכל, לכל הפחות מצות כיבוד אב ואם לא הי' מקיים, מ"מ הי' עומד ומצפה מתי תבוא לידו ואוכל לקיימו, שמרתי דוגמת ואביו שמר את הדבר, והודיע אותו בזה שעיכובו אצל לבן הי' קשה עליו, ומאז נכספה נפשו לבית אבותיו וחישב לעשות מצוה ונאנס בידו ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה (ויעקב בדעתו סבר שאונס גמור הוא) ואעפ"כ לא נתקיימו הברכות כפרש"י בפסוק ויהי לו שור וחמור עיי"ש:

4ויהי לי שור וחמור צאן ועבד ושפחה, רבינו בחיי מדקדק מ"ט לא הקדי' צאן כמו בכל התורה עיי"ש והנה במדרש לקמן איתא עזים עשרים, רחלי' עשרי' גמלי' מניקות ובניהם שלשים פרות ארבעי' אתונו' עשרים וגו' למה גמלי' באמצע אמר ליה יעקב הרי אתה כמלך יושב על כסאו ואני נידון לפניך ואתה מתמלא עלי רחמי' ולא פי' היפ"ת אלא דגמלי' שהם גבוהי' דומי' כמלך על כסאו ותל"מ וצריך תבלין ע"ד פשוט, ונ"ל דהרמז כאלו עשו יושב על כסאו היינו גמל כמ"ש יפ"ת, ויעקב ובניו הולכי' שחוח לפניו, כצאן המעוטפי' עזים ורחלי' כנידוני' לפני יושב הגמל, ומשנתמלא רחמי' עליה' נזקפו עמדו כפרה וחמור, כבהמה גסה לא כדקה, ע"כ אחריו אחרי הצאן הלכו בהמה גסה, כלומר וישלח יעקב מלאכי' לפניו, היינו קודם גמר דינם המה מצער אמר תחלה בהמה גסה ואחר כך בהמה דקה, ואח"כ הקדים הדקה לגסה כנ"ל ע"ד הפשוט, וה"נ הכא עד"ז שלח לו על אופן אחר לאיים עליו איך הושיעו ה' מיד לבן כי הצאן הוא יעקב בא מצער ולבן הלך לפניו בגאוה וגודל לבב כשור וחמור נגד צאן, ולבסוף הלך אחר הצאן ההוא כעבד ושפחה כמ"ש, שלכן לבן קרא לו בתחלה "יגר שהדותא" בלשון ארמי, ויעקב קראו לו בלה"ק "גלעד" ועל שהי' לבן המנוצח הוצרך לדבר כלשון יעקב עד הגל הזה ולא אמר שהדא דגורא הדין על דרך ומדבר כלשון עמו ולבסוף התחנן לו לכה ונכרתה ברית אני ואתה:

5וראיתי מי שדקדק, מ"ט קרא לעשו גמל, הא הוא חזיר (כדכתיב יכרסמנה חזיר מיער ודרשו קרא זה על עשו) י"ל כבר כתבתי במק"א כי ד' מלכיות ג' נרמזי' ב'גמל א'רנבת ו'שפן שסימ' טומאה בחוץ, אינם מפרסת פרסה, וסי' טהרה מעלה גרה הוא בפנים, לומר שאין תוכם רע כ"כ כמו החיצון שלהם, אך עשו הוא בהיפוך כחזיר, פושט טלפיו כאלו הוא טהור, מראה עצמו מבחוץ כשר וטוב, וטומאתו בפנים שאינו מעלה גרה, זה הוא הטעם שנמשל לחזיר, אבל זולת זה הי' ראוי להדמות לשהוא היותר גדולה בטומאה, והנה עכשיו שבא בפרהסי' וד' מאות איש עמו, לא פשט טלפיו אלא הראה שנאתו להדי', א"כ הרי הוא גמל, עד אחר וישקהו ויבכו, אז נהפך מגמל לחזיר:

6וע"ד הרמז נ"ל כי ידוע מדה"ד הקשה ר"ל, הוא מלאך אף ומכ"ש כשנקרא אף רע ר"ל, ונכפה ע"י זכותו חסדו של אאע"ה, מתן בסתר יכפה אף כמבואר פ"ק דב"ב על כן כשהתפלל אאע"ה על סדום ואמר האף תספה, אמר ואנכי עפר ואפר כי מאותות א"ף יצורף אפר ועפר למתק ולנצח כוחו, והכא שלח יעקב עזים, ר'חלים, ר"ת ר"ע. פ'רות, א'תונו' ר"ת א"ף, ואלו הי' שולחם רצופים הי' אותיו' אפר ועפר להזכיר זכותו של אאע"ה, אבל שהפרידם בגמלים זה לזה נשא א'ף ר"ע ר"ל, וזה הי' קושי' המדרש מ"ט גמלים באמצע והתירוץ על זה כי לא רצה יעקב לנצח הדין במדת חסדו של אאע"ה, דא"כ עכ"פ נשאר מדה"ד מתנגד ולוחם, כחלש המנוצח ומ"מ מלחמה ואין שלום, וכן היו כל הגאולות עד עכשיו, אבל לעתיד לבוא בב"א מלאך רע יענה אמן ויסכים עם הגאולה ולא יוסיף להגלותם, והיינו כאלו עתה עשו ושרו בעצמם יושבי' על הדין והמה מתמלאי' רחמי', לא כמנוצחים אלא כמרוצים ועל זה נאמר ר'גע באפ'ו חיים ברצונו כי ר'גע א'ף, יצורף מזה עפר ואפר שסבלנו גליות וגירות היינו כעפר לדוש וכאפר ואחר זה חיים ברצונו, כי רגע, לא בהכרח אלא ברצונו, וע"כ הפריד בגמלים ויהי' ע'זים ר'חלים ג'מלים ר"ת אות' ר'ג'ע פ'רות א'תונו' ר"ת א'ף והיינו ר'גע א'ף ואתה מתמלא עלי רחמי' ומחזיר מיער, נעשה חזיר מיאור כידוע:

7ויהי לי שור וחמור וגו' ואשלחה להגיד לאדוני למצוא חן בעיניך, במדרש רבה איתא מחזיק באזני הכלב מתעבר על ריב לא לו, אמר הקב"ה לתומו הי' הולך ואתה שלחת לו מלאכים, משמע כאלו יעקב הי' מתגרה בעשו והלא לא נראה אלא כמכניע עצמו לפניו וי"ל דהנה אנו רואים באיש עשיר גדול אבל אביר לב וכילי והוא כלבי (יעוין שמואל א' סימן כ"ה פסוק ג' והוא כלבי בפי' רלב"ג שם) שיש לו אחי עני תלמיד חכם צדיק ונכבד אבל רש ומסכן אז רע בעיני העשיר אם אחיו העני דר עמו בעיר אחד כי להחזיקו ולסעדו עינו רעה ואם גם יבקש ממנו לפתוח ידו לו, על פת לחם יפשע גבר ויחטא ולא יתן אלא אדרבה ישנא אותו כמאמר החכם אל תבקש מהכילי, לא די שלא יתן לך אלא עוד ישנא אותך ורעה עינו באחיו האביון על כי שכנו הוא כי רבת שבעה לו נפשו עשיר הזה בוז לעג וקלון ובזיון מכל אדם באמרם יום ויום הלא לאחיו העני ת"ח ונכבד, בביתו אין לחם ושמלה, וממותרות ביתו לבדו יכול לפרנס אותו בריוח ולחיות עוד חיי נחת ועונג בהרחבה ורצון העשיר הזה יותר נוח לו אח רחוק שידור בעיר אחרת ואז יחשבו בני אדם ברואם את עניו כי בלתי ספק אחיו אינני יודע מגודל הלחץ זה הדחק אשר לו או לא ידעו כי אחיו הוא ואין לו הנאה לכילי הזה ממנו רק אם אחיו גם כן מושפע בעושר ונכסים ופרנסה וכל טוב או יתכבד באחיו הנכבד הת"ח וזה ששלח יעקב לעשו טמון בתוך הדברים ואשלחה להגיד לאדוני כפרש"י להודיע שאני בא אליך למצוא חן בעיניך כפירושו הפשוט של הקרא, מ"מ הטמון לו בתוך הדברים התחרות והתגרות גם זה, כי לא יירא שאחיו יעקב איש תם יושב אהלים בא אצלו והי' כל מחסורו מוטל על עשו וירע בעיניו וישנא אותו רק ויהי לי שור וחמור, יש לי עושר ונכסים ואשלחה להגיד שאני בא אליך למצוא חן בעיניך ולא תשנא אותי אלא בהיפוך אמצא חן בעיניך כי יהי' לך לכבוד את עשיר ות"ח וק"ל (מספר שיר מעון):

8ויהי לי שור וחמור צאן ועד ושפחה וכו', ברש"י שם שור וחמור דרך ארץ לומר על שוורים הרבה שור ע"כ, ויהי לי שור, מין שור היה לו ונכלל בו הרבה שוורים, ולא אמר שור אחד דמשמע דווקא אחד, י"ל דיעקב אמר לו בלשון יחיד כדי שבהשקפה ראשונה ידמה עשיו שאחר שגר יעקב עם לבן ונתאחר עד עתה אין לו מכל רק אחד, שור אחד וכן כולן ולא יתקנא בו רק ירא יעקב אולי בראותו אחר כך עשרו הגדול יבין עשו שבכיון העלים ממנו שלא יתקנא בו וזה יהי' לעשו נגד כבודו שמתייראים ממנו על קנאה ושנאה כאחד מן הפחות שבפחותים ולא כאשר עשו בגבה אפו רצה להיות חשוב בעיני כל ולכן אמר יעקב שור דמשמע גם הרבה כדי שלא יוכל לו בפגעו בו בכבודו וק"ל (מספר שיר מעון):

9ורוח תשימו בין עדר ובין עדר, רמז לעתיד במעשה המן, כמ"ש רוקח ה'צילני נ'א מ'יד ר"ת המן, והנה עדר גמטרי' מרדכי, וגמטרי' רחל לאה, ועדר דהכא הי' הצלה כדכתי' הצילני נא ועדר דהתם הוה הצלה, אלא הכא הוה הצלה מעשו ולבן בלי ריוח, כי ביקש לישב בשלוה וקפץ עליו רוגזו של יוסף, אבל התם הי' ריוח וגם הצלה כדכתיב ריוח והצלה יעמוד ליהודים כי ליהודי' היתה אורה ומדרכי גדול ליהודי' נמצא "ריוח" יש הפרש בין עדר זה לעדר דמרדכי התם הצלה בלי ריוח והתם גם ריוח וק"ל:

10*כי במקלי עברתי את הירדן הזה, ופרש"י נתן מקלו בירדן ונבקע הירדן מפניו, וצריך ביאור מאי ענין זה לכאן, ונראה לפרש עפ"י מ"ש המהרש"א בפ"ק דחולין דלכך אמר ר' פנחס בן יאיר לנהר גינאי חלוק לי מימך ואם לאו גוזרני עליך שלא תעבור בך מים לעולם, אע"ג שהי' לנהר טענה טובה, שגם היא עושית רצון בוראה, אבל עשי' שלה אינו בבחירה משא"כ מעשה ופעולת האדם, ומטעם זה גם הירדן נחלק ליעקב אבינו, שהלך לקיים מצות אביו ואמו בבחירתו, אמנם לכאורה הי' יעקב אבינו מוכרח לילך מיראת הריגת עשו אותו כמו שאמרה לו אמו, אחיך מתנחם עליך להרגך, וכאילו לא עשה זה בבחירה, אבל באמת יעקב אבינו הי' נפשו בוטח בה' ולא הי' ירא וישגבהו שם אלקי יעקב ולא הלך אלא לעשות מצות אבותיו, ולכך א"ש דחלק הירדן עבורו וזה הי' אות על אמיתת בטחונו בה', והאלשיך זצ"ל פי' ויירא יעקב מאוד ויצר לו, שזה שנפל עליו פחד ויראה מזה הי' מיצר יעקב כיון שעד עתה הי' לבו בוטח בה' וזה שרמז יעקב בתפילתו לפי פי' רש"י הנ"ל כי במקלי עברתי שנתן מקלו בירדן וגו' וזה אות על בטחוני ועתה הייתי לשני מחנות מפחד עשו וזה סימן שצריך לעזר ולישועה ולזאת התפלל הצילני נא מיד אחי מיד עשו:

11*מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו, י"ל בשאלה כי ישאלך עשו אמר להם יעקב כמה שאלות למי אתה ואנה תלך ולמי אלה לפניך ובתשובה אמר להם שישיבו רק אחת, ונראה לפרש עפ"י מה שדרשו חז"ל מנחה ישיבו מלכי שבא וסבא אשכר יקריבו, יביאו לא נאמר אלא ישיבו שכל מה שנטלו האוה"ע מאתנו שלא כדין יהיו צריכין להחזיר לנו בכפליים וזה שרמז לו יעקב כאן מנחה היא שלוחה לאדוני לעשו וגם הנה הוא בא אחרינו [פי' הוא קאי על עשו] שגם עשו ישיב לנו כזאת בכפלים באחרית הימים:

12כדבר הזה תדברון אל עשו, ולא הדברי' האלו ממש שלא יראה כעדות מכוונת ממש, אלא כדבר הזה היינו הענין ולא המלות:

13*ויעבור את מעבר יבק ויקחם ויעבירם את הנחל, י"ל תחלה הו"ל ליכתב ויקחם ויעבירם את הנחל ואח"כ ויעבר את מעבר יבק, וחז"ל אמרו שחזר על פכים קטנים וכו' לפי שאינם פושטין ידיהם בגזל, ונראה בפ' הגוזל מוכיח הש"ס דדינא דמלכותא דינא, דאל"כ איך רשאין לילך על הגשרים, דרגילין לעשותן מעצים שכרתו שלא ברשות בעלים, ויעקב אבינו לא רצה לסמוך ע"ז לכך אע"ג שהי' שם מעבורת, עשה עצמו כגשר [כדאיתא במדרש שעשה עצמו כגשר] והיינו דקאמר ויעבור את מעבר יבק שלא עבר על המעבר, אלא ויקחם ויעבירם שעשה עצמו כגשר, והטעם שאין פושטין ידיהם בגזל:

14ויותר יעקב לבדו, אחכז"ל על פך קטן, וגו' שצדיקים אינם פושטים ידיהם בגזל ע"כ, כי יעקב איש א'מ'ת ואם תצרף לאמת מספר פ'ך', יהי' "ישראל" וזה רצה יעקב לתקן בבדידות באותו מקום, ובא שרו של עשו ובלבלו ותקע כ'ף' היינו פ"ך ומכל מקום נצח יעקב ולא שלחו כי אם ברכו וקרא שמו ישראל:

15ויותר יעקב לב'ד'ו', ר"ת ו'תצא ד'ינה ב'ת ל'אה, מתקיעת כף ירך נפגמה דינה וראובן ובלהה ומתה רחל, ויען אמרה רבקה עלי קללתך בני ע"כ גם היא מתה באותו פרק ונתבשר יעקב בדרך ההוא, והכל מכאשר תריד כי חטא קצת בל"ת דשתי אחיות ובעשה דאיחור נדר ע"כ שלם בתקעת כף ירכו:

16ויאבק איש עמו, אחכז"ל שהמלאך האשימו שלא קיים נדרו, שאמר עשר אעשרנו לך, ומיד עישר בניו והפריש לוי, וי"ל מ"ט לא קיים נדרו עד עכשיו, ועוד אע"פ שעכשיו עישר, מ"מ כבר איחר נדרו על כן נלע"ד דקיי"ל כרבי מאיר דאם לא כפל תנאו אז בטל התנאי והמעשה קיים, והשתא נהי דיעקב תלה נדרו בתנאי שאמר ושבתי בשלום אל בית אבי, אז עשר אעשרנו לך ולא הי' צריך לעשר עד שובו לבית אביו, מ"מ המלאך טען כיון שלא כפל התנאי בטל והמעשה קיים ומחויב לעשר מיד אך כל זה אם הי' כוונת נדר יעקב על מעשר ממון, אבל באמת על מעשר ממון כבר קדמו אאע"ה ועל מעשר תבואה קדמו יצחק אבינו ע"ה ועל זה לא קאי נדרו ומסתמא קיים כראוי, אבל נדרו היה על עישר בניו להקדישם וקיי"ל ס"פ שבועת העדות דבאיסורא לא בעי תנאי כפול אם כן לא חל נדרו עדיין ולא איחר נדרו כלל, אדרבא הקדים עצמו והפריש עכשיו לוי וכשיבוא לבית אביו לשלום יהי' לוי כבר מופרש:

17*בגמרא חולין פג"ה איתא פלוגתא, חד אמר כגוי נדמה לו, וחד אמר כת"ח נדמה לו, נראה דכוונתו דהי' ליעקב ב' חטאים א' של ב' אחיות, שבחוצה לארץ לא קיים התורה, ובאמת כל מקום מושבו השכינה עמו והי' בארץ ישראל, ושנית שלא קיים כ"ב שנה מצות כיבוד אב ואם "גיד הנשה" בגי' כ"ב שנה והיינו פלוגתיי' מ"ד כגוי נדמה היינו שהי' לו עליו חטא ב' אחיות שהחזיק עצמו בח"ל לבן נח ומ"ד כת"ח היינו שהי' לו אחיזה בחטא שלא קיים כיבוד אבותיו, היינו שהחזיק עצמו כת"ח שגדול תלמוד תורה יותר מכיבוד אם ואם [כדאיתא במגילה ט"ז ע"ב:

18*אמרינן בגמרא דערוכין מעשה בר"ג ור"י שהלכו לאיטליז של עמעום לקנות בהמה למשתה בנו, וא"ל מאי וזרחה לו השמש א"ל השמש ששקעה בעבורו זרחה בעבורו, וצריך טעם מאי המשך יש לזה במאי שהלך לקנות בהמה למשתה בנו, ויש לפרש לדעת הרמב"ם המובא בי"ד סי' קי"ט אין ע"א נאמן אלא אם כן מוחזק בכשרות והקשו מוספרה לה שכל אשה נאמנת אלא דרמב"ן ריש גיטין כ' דאין ראי' מוספרה לה שהתם היא נאמנת על עצמה, ומתוך שנאמנת על עצמה נאמנת ג"כ על בעלה, ובזה מדויק הלשון וספרה לה, אמנם איתא ברש"י על וזרחה לו השמש וכי לו לבדו זרחה אלא דרך הלשון כן הוא ולפי זה ה"ה וספרה לה י"ל דרך הלשון כן הוא לומר וספרה לה ולפי זה תירוץ הרמב"ן אינו מוכח ליישב הרמב"ם וכל זה לפירש"י על וזרחה לו דדרך הלשון כן הוא, והנה מצינו במשנה בעירוכין דבכפר עמעום היו מיוחסין שמשיאין מהם לכהונה וי"ל דלכן הלך ר"ג דווקא לעמעום דהרי בפ' אותו ואת בנו תנן דבמוכר פרה לבית המשתה צריך להודיע ללוקח אם מכר האם או הבת כבר לאחד מהם משום אותו ואת בנו וס"ל דבעינן דווקא מיוחסים שהמה מוחזקים בכשרות שיהא ע"א נאמן ואם כן עכ"ח מפרש וספרה לה דווקא כתי' הרמב"ן ולא שדרך הלשון כן הוא ואם כן צריך לדרוש גם תיבת לו דוזרחה לו ולכן שאל לו מאי וזרחה לו:

19*ויגע בכף יריכו, הרמז על דרך שכ' השל"ה עפ"י מה שאמרו חז"ל תכלת דומה לים וים לרקיע ורקיע דומה לכסא כבוד הרמז לשלשה יסודי העולם, התורה היא יסוד ותכלית הבריאה והיא נמשלת לים, אבל התורה בלי עוסקיה ומפרשיה אינה מועלת, ותלמידי חכמים העוסקים ומפרשים ומפרסמים דברי' הם דוגמת רקיע שמרקעים את דברי' [לשון הקרא ריקועי פחים ציפוי למזבח] ואי אפשר זה בלא זה, והיינו ים דומה לרקיע והתורה נצחיית וגם עוסקי' כנאמר לא ימושו מפיך וגו' ותכלית שניהם וגמר הדבר הוא עבודה בבית המקדש הנקרא כסא והיינו רקיע דומה לכסא כבוד, ושלשה בחינות אלו הם ר"ת י'ר'ך, י'ם ר'קיע כ'סא ושנים הראשוני' לא יתבטלו, אבל בהמ"ק נחרב בעונינו ע"י שנתערבו בגוים וילמדו מעשיהם והיינו ע"י התאבק ותשר של עשו ותקע כף ירך היינו הכף של ירך:

20*לא יעקב יאמר עוד שמך כי אם ישראל, י'ע'ק'ו'ב' י'ש'ר'א'ל' בגי' קר"ע שט"ן, שהוא שם המסוגל לבטל החיצונים ולכך אמר השר של עשו שהוא מקור החיצונים, לא יקרא עוד שמך יעקב כי אם ישראל פי' ישראל לבד, שלא יהי' יוכל לבטל החיצונים אבל השי"ת אמר שמך יעקב וגו' כדי שיהי' לו כח לבטל:

21למה זה תשאל לשמי, נרלע"ד ידוע מה דפירש בעל הפלאה גבי מנוח שאמר לו המלאך למה זה תשאל לשמי והוא פלאי כי שמות המלאכים משתנים על פי שליחותם לפי ענין השליחות כך יקרא שמו וגבי מנוח שליחות המלאך הי' להפליא נדר נזיר את שמשון בנו הנולד לו לכך אמר למה זה תשאל הלא משתנה בכל פעם והוא פלא כי עתה שמו "פלא" על שם כי יפליא לנדור נדר נזיר וגו', ועל פי זה יש לפרש ידוע כי מצינו הרבה פעמים יו"ד, נוספת לתיבה כגון ההפכי הצור אגם מים וכן הרבה והוא לתפארת הלשון וכאן הי' עיקור שליחות המלאך לברך אותו בשם ישראל ולהודות לו על הברכות שבירך יצחק אבינו יעוין ברש"י ועיקר שליחותו הי' "לשם" אודת השם ישראל אשר נתן ליעקב וזה אמר למה זה תשאל "לשמי" היינו שמי עתה "לשם" פירושו בשביל שם וזה שמו עתה "לשמי" ויו"ד נוסף וק"ל. (מספר שיר מעון):

22*ויברך אותו שם, נראה כי אחז"ל שהמלאך ההוא הי' הס"ם, וגם אחז"ל זכה נעשה לו סם חיים ופי' הפלאה דהסם נעשה חיים, דהיינו שמתקנו, ואותו המלאך ממונה על מ"ת ע"ן על מיתה ועוני, ר"ת ת'מ'נ'ע' ויעקב הי' איש תם ותיקן חלק אחד ממנו, הממונה על מ"ת ותיבת "שם" אם כותבין אותו במלואו שי"ן מ"ם הוא בגי' "תם", והיינו ויברך אותו "שם" כדי שיוכל לתקנו:

23אחז"ל כל המתעצל בהספדו של חכם ראוי לקוברו בחייו פי' בחייו של חכם ולא יראה חכמים ימותו והרשע קיים, אחז"ל פ' במה בהמה, והתוית תי"ו על מצחת האנשים, תי"ו תחיה, תי"ו תמות, אמרה מדת הדין לפני הקב"ה היה להם למחות וגו', אם לפניך גלוי לפניהם מי גלוי שלא יקבלו וחזר הקב"ה ממדת טובתו ונגזר מיתה על הזקנים שלא מיחו בשרי' ע"ש ולכאורה צריך ביאור מה לשון תי"ו תחי', תי"ו תמות, והאיך מרומז זה בתי"ו, אמנם יובן כי תמונת ת הוא אחד משני אופנים או דנ דלי"ת ונו"ן בצידה נעשה ת' , והוא אותיות דן או נ"ד ומרמז על דין ועונש, או צורת ח. חי"ת וי' בתחתיתו והוא ח"י, והיינו לשיטת רש"י פ' הקומץ דף כ"ט ע"ב דצורת חי"ת צריך להיות חוטר בראשו פירושו מקל כזה ח֜ ולא גג בראשו כשיטת רבינו ת"ם נמצא במצח הרשעי' הי' כותב תי"ו בלי חוטר בראשו ומורה על דין, ועל מצח הזקני' הי' כותב תי"ו עם חוטר מקל בראש גגו, והוה חי"ת יו"ד ח"י, והנה מקל רומז בכל מקום על ממשלת מקל נועם וחובלים מקל ורצועה, מטה עוז ומושל, וכגון טול מקל והך על קדקדם, והיינו טענת מדה"ד אלו הזקנים לא מיחו ולא שלטו במקלם, א"כ הסר המקל מגגו של חי"ו, ויהי' ד"ן, וגם עליהם יעבר כוס, אך כל זה באותן שיש ספק אולי ישמע ויאזינו, אך אותם השמחים על גיל במיתת הזקנים כי עתה פטרום ש"מ שמיחו בסם בחייהם ולא שמעו והי' קשה עליהם עול סבלם של זקנים הצדיקים א"כ למה למיתת הזקנים ראוי היו אלו לקוברם בחיי הזקנים:

24ויבוא יעקב שלם, כתיב וישקהו ויבכו, שניהם בכו, כי עשו בכה שהטריח עצמו ונתלבט בחנם וכל עמלו ויגיעו לריק כי נטל כחו והי' צריך לנשקו ונעתרות נשיקות שונא ובכה על זה, ויעקב בכה כי דאג שמא הנשיקה בלב שלם ויהי' לעשו שכר על זה, ויהי' פחיתות ופגם ליעקב ע"ד ביבוש קצירה תשברנה אמנם היודע מחשבו' ית"ש יודע כי לא בלב שלם נשקו על כן העיד הקרא ויבא יעקב שלם ולא בא לו היזק על ידי נשיקת עשו:

25*ויחן את פני העיר, אמרו חכז"ל שתיקן להם מטבע ומרחצאות ותחומין והנה מטבע ומרחצאות ידוע למה הם צריכין אבל תחומין למאי נפקא מיניה לבני נח, ואפשר לומר דהואיל נכרי ששבת חייב מיתה, ועשירים דאינם רגילים לעשות מלאכה שובתים בשבת מאליהם ולזאת תיקן להם תחומין שיטיילו בכל יום יותר מתחום שבת, ושוב לא שבת באותו יום למ"ד תחומין דאורייתא, וזה ויחן פני העיר פי' עשירים שנקראים פני העיר:

26מיד בני חמור, יראה דהמנהג הי' שהזקן נשיא הארץ ריקן כחו לבניו, וע"כ קנה מבני חמור, ועי"ז שמעו לדברי בני יעקב, אעפ"י שיעקב עצמו לא דבר מאומה, מ"מ חשבו שדברי בני יעקב ותנאי שלהם קיים, כמו שהקנין מבני חמור מועיל, ונ"ל עפ"י שאחז"ל גוי מכי מטי זוזי לידי' אסתלק לי', וישראל לא קנה אלא בשטר, ובין כך נכסיו כהפקר וכל הקודם זכה, ע"כ לא נתן המעות ליד חמור שלא יסתלק ממנו אלא לבניו נתן ואין שליחו' לגוי ולא נסתלק חמור ומ"מ מכיון שנתן לבני חמור מיד נטה אהלו, והחזיק בה:

27ויצב שם מזבח ויקרא לו אל וכו', אמר ר"ל ויקרא לו אל אלהי ישראל אמר אתה אלוה בעליוני' ואני אלוה בתחתונים רב הונא בשם ר"ל אמר אפי' חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו ואת היית נוטל שררה לעצמך מחר בתך יוצא ומתענה הה"ד ותצא דינה בת לאה ע"כ המדרש, והקשה ביפ"ת האיך הי' זה מדה כנגד מדה, עוד דקדק שם שהוא נגד ש"ס דמגילה פ"ב דקאמר הקב"ה קרא ליעקב אל ולא לעצמו קרא, ובאמת הדבר תמוה איך יקרא יעקב לעצמו אל. והרמב"ן בפ' זו כ' עוד שע"ד פשוטו לא איעקב קאי אלא שקרא במזבח והתפלל עליו לה' אל אלקי ישראל כדכתי' באברהם ויקרא בשם ה' אל עולם, ולפע"ד ליישב דאין מקרא יוצא מידי פשוטו כפי' הרמב"ן ואפ"ה א"ש דרשת חכז"ל במגילה ובמדרש ואלו ואלו דא"ח ולא פליגי, בתחלה ניישב לשון הקרא כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה יל"ד מ"ט משנה הלשון בתחלה בישראל, ואח"כ לשכב את בת יעקב וי"ל דהרמב"ם ספ"ט מהלכ' מלכים כתב דחטאו של שכם הי' שגזל את דינה ונתחייב מיתה על גזילה (דאלו משום זנות לא נתחייב דהרי היתה פנויי' כמ"ש הרמב"ן) וצ"ע דלא מצינו דין זה בשום דוכתא דהמאנס אשה לתחייב משום גזילה לא בב"נ ולא בישראל וי"ל דהדין נותן לחייב משום גזילה דהשתא אממונו מחייב אגופו לא כ"ש והא דלא מצינו כן משום דאמרי' בכתובות נ"א ע"ב אמר אבוה דשמואל אשת ישראל שנאנסה אסורה לבעלה חיישי' שמא תחלתה באונס וסופה ברצון ולא משכחת להתירה כ"א איכא עדי' שצוחה מתחלתה ועד סופה וכ' שם תוספ' דאסתר דהות שרי' למרדכי אע"ג דלא הוי' עדי' משום דצדקת גמורה היתה ולא נתרצת לאותו רשע כלל בלי ספק, חזינן דסתמא דמילתא מחמת חיבת ביאה נתרצית לבסוף ולכן לא שייך גזל דמימר אמר בסוף תתרצה לי וא"נ איכא עדים דצווחה בסופה דבכה"ג שריי' לבעלה מ"מ אתחלת גזילה לא מחייב דאמר בכל אמינא מזה עוד תתרצה ואפי' בצדקת גמורה כאסתר לא מתחייב משום גזילה דמשום צדקתה של זו לא נחייב לזה דאי מרדכי הי' בטוח בצדקתה איהו לא בטח בצדקתה וסבר שמתרצית לו, וא"ש דלא מצינו דין זה בשום מקום אמנם בדינה בת יעקב שפיר כ' הרמב"ם דידוע במדרש משנאבק עם המלאך הוא שרו של עשו הוא היצ"הר הוא המלאך המות וירא כי לא יכול לו פסק היצ"הר ממנו ומבניו ולא שלט בו מלאך המות לכן יעקב אבינו לא מת ולולי חטאו בניו במכירת יוסף כבר פסקה הזוהמא אז דוגמא שאמרו חז"ל בשעת קבלת התורה חרות על הלוחות חירות ממלאך המות חירות מיצ"הר אלא שחטאו בעגל אח"כ וע"כ נקרא ישראל כי שרית עם אלקי' ונעשה אל ואדון למלאך ע"ד דכתי' בישראל בשעת מתן תורה אני אמרתי אלקי' אתם ובני עליון כלכם אכן חבלתם מעשיכם בעגל כאדם תמותן כמבואר ריש מס' ע"ז וכן פירש"י בחומש בפסוק הן האדם הי' כאחד ממנו דאלו לא חטא אדם הי' נקרא אלוה בתחתוני' ועל זה נקרא יעקב אל, אלוה בתחתוני' כיון שכבש אותו השר וזהו ברור וא"כ ודאי חייב שכם מיתה על גזילת דינה דאין שום ה"א שתתרצה בסוף כיון שפסק היצ"הר מהם והיינו דמדקדק הקרא כי נבלה עשה בישראל דייקא לשכב כאלו היא עדיין בת יעקב ולא בת ישראל שפסק ממנו היצ"ה ולכן נתחייב מיתה, והנה רש"י פי' כמה פעמי' דאין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקי' כל זמן שהם חיים שאינו בטוח בהם שלא יחטאו וקשה א"כ איך אמר יעקב ויקרא לו אל אלקי ישראל ופי' הפשוט שקרא במזבח בתפלה בשם אל אלקי ישראל כמ"ש לעיל בשם הרמב"ן הא אין הקב"ה מייחד שמו על הצדיקי' כשהם בחיי' וצ"ל כיון שהמלאך קראו ישראל שרית עם אלקי' וגו' ויודע שגם הקב"ה עתיד לברכו כן בבית אל ונעשה אלוה בתחתוני' שלא שלט בו היצ"הר יכול לייחד שם שמים על עצמו דבטוח הי' שלא יחטא שוב והשתא כל הפרושים אמת ע"ד שהתפלל על המזבח וקרא בשם אלקי ישראל וממילא קרא לעצמו אל שגילה דעתו שראוי' לייחד שם שמי' עליו שהוא אל בתחתוני' שפסק היצ"הר ממנו וגם הקב"ה קראו באמת אל שברכו ישראל, וע"ז נענש במדה ממש שאנס שכם בתו כאלו היא בת יעקב ולא בת ישראל כנ"ל ודו"ק:

28רמב"ם ספ"ט מהל' מלכי' פסק, ב"נ מצווה להושיב דיינין בכל פלך ופלך, ומסיים וזה לשונו מפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה שהרי שכם גזל והם ראו וידעו ולא דנוהו ע"ש והקשה הרמב"ן מה צורך לחפש להם חטא ועון והלא היתה העיר מלאה גילולים וכן משמע קרא דכתי' הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם והיינו מהביזה ששללו אנשי העיר, עוד כ' שם דשלא כדין עשו בני יעקב שלא ברצון אביהם דדלמא הגירות שלהם הי' לשמה ואטו בתבנא דלבא יתבו ע"ש ונ"ל דק' מתורצת בירך חברתה דיש עוד להקשות להמתיק ק' הרמב"ן דאי הי' הגרות לשמה בודאי לאו כדין עשו שהרגו דקיי"ל גוי שנתחייב מיתה ונתגייר פטור דכיון שנשתנה מיתתו נשתנה דינו אמנם כיון שמצאו להם ע"ז אחר שכבר נתגיירו נתחייבו מיתה בדין ישראל אמנם מפני ע"ז לחוד נמי לא סגי לפמ"ש תוספ' בבכורות ב' ע"ב דב"נ אינו מצווה על השיתוף ופסקו הרמ"א בש"ע א"ח סי' קנ"ו וא"כ מפני ע"ז לחוד נמי לא נתחייבו דאולי כוונתם הי' לשתוף עם שם שמים וקרוב לודאי שכן הי' אחר שקבלו עליהם עול מלכות שמים מבני יעקב, אלא דלפ"ז נתחייבו ממ"נ אי הי' גרות גמורה נתחייבו משום ע"ז דישראל חייב על השיתוף ואי לא הי' גרות גמור נתחייבו על הדינין וליכא למימר כיון שנתגיירו נשתנה מיתתם ונשתנה דינו זה אינו דהא השתא קיימי' שלא הי' גרות גמור ודו"ק:

29ויקרא לו אל אלקי ישראל, במדרש אפי' חזן הכנסת אינו נוטל שררה לעצמו, ואתה קורא בעצמך אלקי ישראל מחר בתך יוצא ומזנה ובמדרש אחר איתא על שהטמינה בפני עשו לכן נענש בזה, כי האבות נתברכו רק "בכל "מכל אבל יעקב "כל, כי ברכתם הי' בהם קצת חסרון, שלא היה להם בת והטעם שאי אפשר לשומרה מפגיעת עע"ז כמ"ש רמב"ן, אך יעקב הי' לו בת, וגם שמר אותה והטמינה בפני עשיו על כן אמר יש לי "כל" ולא רק "בכל" או "מכל" אלא "כל" ועל סמך זה קרא עליו אלקי ישראל ייחד שמו של הקב"ה על עצמו בחייו, וכמתגאה על אבותיו, א"ל הקב"ה מחר בתך יוצא ומזנה, ותראה כי טוב היה לאבותיך שלא היה להם בת:

30ותצא דינה בת לאה וגו' נראה אלו לא הסתירה יעקב וסגרה בתיבה כדי שלא תיראה לעשו, אז היתה בכלל ברכת חן אשר חנן אלקי' את עבדך, ומברכת חן שנקרא שם אלקי' עליו לא יארע מכשול אך יען לא היתה בכלל אותה ברכה, ע"כ הי' חן שלה למכשול:

31ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב, לומר שהלידה הי' ללאה אבל לא בהריון כי הרתה ביוסף ונתחלף אח"כ דינה ביוסף וע"כ לא נלחם ראובן עבור דינה כי חשב אותה בת רחל אמנם שמעון ולוי אחי דינה הם חשבו אותה לאחותם מאמם בתר לידה ולא ההריון, וראובן לא חשב ליוסף בכרה כלל כי הוא בן אחרון ללאה ולא בכור לרחל וטעה בסברתו וע"כ פחז כמים אל תותר אך שמעון ולוי אחים פי' רמב"ן אחי' נלחמי' עבור אחותם והארכתי בזה עוד:

32ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו וגו' והחריש יעקב עד בואם ויצא חמור אבי שכם לדבר אתו ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם וגו' י"ל כמה דקדוקים ובפרט על סדר הכתובי' והחריש יעקב עד בואם וכתוב שחמור אבי שכם בא לדבר עם יעקב ולא כתוב מה דבר עמו והפסיק בביאת בני יעקב מן השדה ואח"כ כתיב מה שדבר חמור אבי שכם עם יעקב ונרלע"ד ואטה למשל אזני אם אחד יבוא אל מי שגדול ממנו וידבר אתו קשות בחירופים וגידופים ואחר כן זמן וזמנים יבוש ויכלם ושב בביתו מלקבל עוד פני מי שגדול ממנו, מראה בזה שהוא מכיר ומבין ויודע שחטא ופגע בכבודו של הגדול והדבר בעצמו קצת פיוס שמראה שבאמת גדול ונכבד הוא בעיניו כי ירא להיראות עוד לפניו על כי דבר אתו בזיונות אבל אם אחר שעה או שתים אחרי דבר אתו דברים קשים אשר לא כדת בוא יבוא אליו וידבר עמו טוב כמאז וכמקדם בלי יפייס אותו תחלה זה הוא בזיון גדול מאוד כי מראה בזה שאיננו חשוב אצלו מאומה כי מה בכך שדבר קשות אתו בזה הלא אין לו לבזיון כמו שלא לחרפה הוא אם כזאת וכזאת ידבר אל אחד מפחותי הערך והנה אלו שכם אחר עשותו זאת אשר טמא את דינה בוש יבוש להיראות על פני חוצות בפני בני אדם ובפרט בפני אביה (יעקב) ואחיה בזה מראה שחטאתו גדלה מאוד וכל שומעיו יבינו כי גדול פשעו ובוש יבוש מאוד מזה ועל ידי זה יזהרו יותר יושבי ארץ, מעשות עוד כזאת אבל חמור אבי שכם לא כן עשה מיד אחר המעשה בא הוא אל יעקב עוד לדבר אתו כאלו לא נעשה שום דבר רע ומאוס במה שטמא ועינה את בת יעקב ומורא ובושה לא הי' לו ועל ידי נשיא הארץ בגילוי פניו הותר הדבר בעיני העם ולא נחשב עוד לבזיון הנבלה הזאת, וזה חרה להם מאוד, ועשו מה שעשו להנקם בהם למען ישמעו כל יושבי הארץ וייראו ולא יזידון עוד ובזה שפיר המשך הכתובים ויעקב שמע כי טמא את דינה בתו וכו', והחריש יעקב עד בואם בניו מן השדה ויבוא חמור אבי שכם לדבר אתו, עוד החציף פניו לבוא אל בית יעקב לדבר עמו, כאלו לא עשה דבר רע מעולם, ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים, על גוף המעשה כשמעם נתעצבו מאוד על רוע סבה הזו מן השמים, אבל על בוא חמור עוד אל בית יעקב לדבר ויחר להם מאוד היטב חרה להם כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב וכן לא יעשה אשר כן לא יעשה עוד בכן וביושר והוא ע"י בואו ליעקב נראה כהותר הדבר בלי בושה וחרפה ויעשה עוד כן וכן, לכן ויענו בני יעקב את שכם ואת חמור אביו במרמה וידברו פי' וידברו קאי על שכם ועל חמור על שהחציפו והעיזו עוד לדבר עמהם, ויענו במרמה להנקם מהם למען ישמעו וייראו וכן לא יעשה עוד. (מספר שיר מעון):

33*ובני יעקב באו מן השדה כשמעם ויתעצבו האנשים ויחר להם מאוד בירושלמי מונה פסוק זו בין הפסוקים אשר אין להם הכרע אי קאי למעלה או למטה ה"ה הכא אי קאי כשמעם אלמעלה או למטה ונראה לבאר הספק בזה על פי הרמב"ן שכתב שלכן באונס חייבה התורה ולו תהי' לאשה משא"כ במפתה דפיתוי שכיח מעבד או פחות לבת גברת הבית, משא"כ אונס שכיח בגדול הבית לאנס בת איש פחות וגם הכא גבי שכם בן חמור אלו הי' פיתוי לבד גם כן לגנאי היה, מכל שכן עתה שאנסה שגדול החרפה ובושה מאוד שהראה בזה שהמה פחותים ורק לו הגדולה ובזה י"ל דמיד בשמעם מן המעשה הרע הזה באו לביתם וכאשר באו לביתם שמעו עוד שאנסה ולא ע"י פיתוי היתה, וכשמעם זה ו'י'ת'ע'צ'ב'ו' כי נבלה (לשון עלה נבל לשון פחיתות) עשה בישראל הוא שם חשיבות לשכב את בת "יעקב" כאלו היא רק בת יעקב:

34כי נבלה עשה בישראל לשכב את בת יעקב יראה דהתעצבו האנשי' מאוד כי כל זמן שהי' שמו יעקב לא אירע לו כיוצא בזה, ועכשיו משנתחדש שמו ישראל אירע לו כזה, ולא מסמנא מילתא, והיינו ויתעצבו האנשי' כי נבלה עשה בישראל דייקא, אמנם הי' לאחרית טוב שלכדו שכם בחרבם ובקשתם ולקחו כל עשרם, ולפע"ד יש בזה סי' לעתיד שע"י זנות בנות מואב, שבו ויבוזו שלל מדין ככתוב בפרשש מטות, ואח"כ כשהוטהרו מע"ז דפעור עלו לארץ ישראל וה"נ על ידי מעשה דינה שבו ויבוזו העיר, ואח"כ הטהרו והחליפו שמלתיכם מע"ז ואח"כ עלו בית אל להשלים נדרו:

35בני יעקב באו על החללים ויבוזו העיר וגו', יעוין סדר הפסוקים היטב, יש לפרש לפי מה שכ' הרמב"ן דבני יעקב דנו אותם בהריגה לא מצד מעשה זה אלא שבלא"ה ידעו שעברו על שבע מצות בני נח שחייבים עליהם מיתה ובן נח נהרג בעד אחד ובדיין אחד ובלא התראה והמה היו עובדי עבו"ז, ויעקב אבינו חשש אולי המה גרי אמת וכוונתם בהמול להם כל זכר לשם שמים, והנה גר שמת ממונו הפקר דגר אין לו יורש דכקטן שנולד דמי אבל אי אינם גרים ממונם לא הוי הפקר דגוי יורש את אביו דבר תורה, ולכן שמעון ולוי לא נגעו בממונם רק באו על העיר בטח והרגו כל זכר אבל בני יעקב סברו כיעקב דגרים אמתיים היו וממונם הפקר לכן באו על החללים ויבוזו העיר ובהם לא כתיב שהרגו אותם רק ויבוזו העיר:

36ויבוזו העיר אשר טמאו אחותם, אשר טמאו לשון רבים כיון שלא עמדו ומיחו בו ואחכז"ל מי שיש בידו למחות ואינו מוחה נתפס על אותו עון לכן מעלה עליהם כאלו הם טמאוה וק"ל (מש"מ):

37הכזונה יעשה את אחותינו, הנה ותצא דינה בת לאה לראות בבנות הארץ ברש"י שהיתה יצאנית כמו לאה חלילה וחלילה שיזכיר לאה הצדקת לגנאי, ויתלה הקלקלה במקולקלת, רחמנא ליצלן מהאי דעתא, אך נהפך כי אחכז"ל ותצא לאה ותאמר אלי תבא ועל זה נאמר וישמע אלקים אל לאה ותלד את יששכר, באר התורה יודעי בינה לעתים כי שמע אלקים יציאת לאה לקדושה בלי שום כוונה של הנאת עוה"ז ח"ו לולי כן לא שייך וישמע אלקים אל לאה ומה שמועה שמע שיצאה לקלס אתנן ח"ו אע"כ מבואר ומפורסם שהיתה יציאה קודש לד' וככה יציאת בתה לראות בבנות הארץ הבליהם ושטותיהם והיא נפרדה ונבדלה מהן ולא עשתה כמעשיהם ע"ד שאחז"ל פ"ק דע"ז שעברו בפתח של בית הזונות לכוף יצר ולקבל שכר וכך יצאה ל'ראות ב'בנות ה'ארץ ר"ת הבל ורעות רוח שלהם, והיינו דאמרי' במדרש לראות ונמצא נראית עיי' רבנו בחיי, והיינו היא יצאה לראות אבל לא חששה שתהיה נראית מרשע עריץ שאנס אותה, ובאמת יש להאשימה בזה כי פרצה קורא לגנב כפירש"י בפ' תצא בפסוק כי בשדה מצאה, אך היא בטחה על כחו של אותו זקן יעקב דלא גרע מאברהם שבא מלאך אל פרעה ואבימלך ולא נתנה ליגע בה, וצ"ל הא דלא נעשה לה נס שלא היה שכם כדאי שיעשה נס על ידו והי' גרע מפרעה ואבימלך, והנה כתיב ויבואו אל העיר בטח פרש"י בטחו על כחו של זקן דידעו דלא גרע מאברהם שרדף והשיג ונצח ד' מלכים אך יעקב בענותנותו לא חשב עצמו ראוי והגון כאברהם ע"כ אמר עכרתם אותי והם השיבו אם אנו נהי' יראים ואין מחשיבין אותך כאברהם שרדף מלכים א"כ גם דינה לא הי' לה לבטוח בזכותך שישלח ד' מלאך כמו לפרעה וא"כ הכזונה יעשה את אחותינו אבל עתה במה שבטחנו על כחו של זקן ממילא גם אחותינו בטחה בכך ואינה כזונה אלא כשרה היא:

38הכזונה יעשה את אחותנו, יש לדקדק הלא יעקב נמי הבין כל זאת ואעפ"כ אמר עכרתם אותי ומה השיבו לו וי"ל קצת דרך דרוש שזה שאמר יעקב עכרתם אותי כוונתו בזה כשניצל מלבן ועשו רצה ליישב דעתו לדבק בה' ובכן יבא לקבל ויראה פני אביו יצחק אבל עתה כשנתבלבל ממלחמות הבאים עליו כמובאים בספר הישר על התורה התרעם עליהם עכרתם אותי כפרש"י צלולה היתה החבית ועכרתם אותה, והנה כהן שזנתה בתו ונטמעת בין הגוים אביה פסול לדוכן כי נתחלל על ידה עיי' במג"א סי' קכ"ח דנטמעת בין הגוים הוי כזנתה ברצון וזה שהשיבו לו הבנים אתה מתרעם עלינו שעל ידינו אין אתה יכול להתבודד ולדבק מחשבתך לה', אם לא היינו עומדים עליהם בנפשותם והיתה נטמעת שמה וכזנתה ברצון הוא וזה הכזונה יעשה את אחותנו, דעד עתה באונס אבל אם תשאר שמה ותטמע ביניהם, דינה כרצון ותעשה זונה ופסול אתה לעבודה על ידה בלא"ה (ויעקב היה בכור שקנה הבכורה מעשו וכרמב"ן שם שכוונת יעקב היתה בזה שהבכורים עבודת השם על ידיהם כמו עתה הכהנים):

39הסירו אלהי הנכר אשר בתוככם וגו' ויתנו אל יעקב כל אלקי נכר אשר בידם, וכ' רמב"ן שכבר נתבטלו משו"ה סגי להו בגניזה ויל"ד אי החמיר יעקב גם בע"ז אחר שנתבטלה מ"ט לא אמר גם בתחלה שלא ידבקו בידיהם מאומה אפי' מע"ז שנתבטל' גם יל"ד יעקב אמר להם, אשר "בתוככם" ובהם כתיב כל אלהי הנכר "אשר בידם" וביעקב כת' והחליפו שמלותיכם ולא כת' הנזמי' אשר באזנם, הנה אחכז"ל לא יהי' בך אל זר זה יצר הרע שבתוך האדם ע"כ נלע"ד יעקב לא החמיר עליהם כלל להסיר ע"ז שכבר נתבטל' ולא דבר כלל מזה, אך אמר להם הסירו אלקי הנכר אשר בתוככם ר"ל "היצה"ר" ושובו תשובה שלימה על כל דבר רע, טרם נעלה לבית אל, והטהרו מעוונו' והחליפו שמלותיכם ג"כ כנ"ל, ע"ד והוא לבוש בגדים צואי' הסירו הבגדים הצואי' מעליו וכו' והלבש אותו מחלצות, וסיפר הכתוב איך שבו בתשובה שלימה שנתנו לו אפי' ע"ז אשר בידם שכבר נתבטל, ואמר כל אלהי נכר לומר כסף וזהב ואבני' טובות ומרגליות, והנזמי' באזניהם, היינו נשים ובנו' המקפידי' בכל זאת הי' נקל בעיניהם מחמת טהרה ותשובה שלימה ומסרום ליעקב והטמינם בשכם:

40אל בית אל כי שם נגלו אליו אלקים, אומרו נגלו לשון רבי' הם ב' בחינות א' ברכת אברהם ויצחק נחלה עם מצרים ועל זה נקרא בית ראשון ושני בית אלקים בית אל, שוב נחלת יעקב בלי מצרים לא רק בית אל אלא אל עצמו אני אהי' לה חומת אש סביב נאום ד' ואמרו לערי יהודא הנה אלקינו ע"כ אל בית אל נגלו ב' בחינת והיינו דכתי' עוד להלן ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה היינו נחלה שיש לה מצרים ושוב לזרעך אתן הארץ בלי מצרים:

41ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לך אתננה ולזרעך אתן את הארץ, יש לפרש אם גם כבר נתן לאברהם אבינו את הארץ מ"מ מפני ירושת ישמעאל בו כי גוי יורש אביו דבר תורה הוכרח ליתן אותו ליצחק לבדו ולא יהי' לישמעאל חלק בו והקב"ה ברא את העולם ונתנה לאשר יישר בעיניו יעוין ברש"י ריש בראשית וכדי שלא יירש גם עשו מיצחק נתן אותו עוד ליעקב לבדו וזה ואת הארץ אשר נתתי לאברהם וליצחק לכל אחד לבדו לך אתננה עתה, והנה בני ישראל נתגיירו במתן תורה במילה וטבילה והרצאת דמים (כמבואר גמר' כריתות דף ט' ע"א) וגר אינו יורש אביו דבר תורה לכן נתן את א"י לבני ישראל עוד הפעם והבטיחם עליה לאחר מתן תורה לכן הבטיח הקב"ה ליעקב שגם לזרעך אתן אותו כי אינם יורשים אותו וק"ל (מספר שיר מעון):

42במדרש ויהי בצאת נפשה כי מתה ותקרא שמו בן אוני, בר צערי בלשון ארמי ואביו קרא לו בנימן בלשון הקדש וכבר עמד הרמב"ן והיפה תואר לפרש לשון המדרש הלז ולפע"ד אענה חלקי אף אני, דהנה דקדק שם מ"ט שינה יעקב השם שקרא לו רחל אמו גם דקדקו מהו לשון בן ימין עיי' פירש"י בחומש והרמב"ן דחה פירש"י וביפה תואר נאמר לפי' א' שהוא כמו בן ימים (ימין וימים מתחלפי' כמו לקץ הימין) וכוונתו שנולד כשכבר הי' זקן בא בימים כמו שיקרא יוסף בן זקונים ויש להבין מדוע לא קראוהו בן צעירו שהי' הצעיר שבבנים י"ל דלאו שפיר דמי למיעבד הכי דלמא יולד אחריו עוד בן וא"נ ידע יעקב שלא יוליד עוד מ"מ הרי ה' אמר לו וקהל גוים מחלציך יצאו על אפרים ומנשה שהם לו כראובן ושמעון לכן לא יאות לקרותו כן אמנם רחל שמתה בלדתה היתה יכולה לקרותו כן שידעה שלא תלד עוד ועתה נבוא אל הביאור דהי' קשה לרז"ל מ"ט שינה יעקב ולא קרא בשם רחל בן אוני לכן בא כמתרץ שלא קראתו בן אוני בלה"ק כ"א בר צערי דהוא משתמע בתרי אפי בלה"ק הוא לשון צעירי בן הצעיר שלי (ואל תחוש לחסרון היו"ד כי מצינו כזה לאלפים) ובלשון ארמי משתמע מלשון צער ממש, ויעקב לא הי' רוצה לקרותו מלשון צעירי מטעם הנ"ל לכן קראו בנימן שהוא ממש שם בר צעירי שמרמז כי בן זקונים הוא לו בן ימים וא"ש הכל ודו"ק:

43ראובן בכור ישראל, פירש"י כי לא ניטלה הבכורה מראובן אלא לענין קריאת שני שבטים, ונ"ל ראובן פסל בלהה מיעקב, כי ידע שהקב"ה אמר ליעקב וקהל גוים ממך יצאו והרי יצאו מיעקב עוד שני שבטים ולא ידע שהכוונה שבכורו של יעקב בניו יהי' במספר השבטים נמנו לשנים וחנוך ופלוא בני ראובן כראובן ושמעון יהיו לו זה לא הבין ראובן אלא חשב שני שבטים ממש יולדו עוד ורצה שיהי' שני שבטים אלה בני לאה אמו ולא בני בלהה על כן בלבל יצועי אביו וזה שאמר יעקב לו פחז כמים על ידי שהי' רק מהירות ופחיזות בלי עיון כי אלו הי' מתיישב הי' מבין שהכוונה על בניו של הבכר ועליו תסוב קהל גוים שבניו יהיו כשני שבטים ומדלא הבין זה על כן במדתו נלקח זה ממנו וניתן ליוסף אבל זולת זה הרי הוא בכור כמקדם:

44ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו וישמע ישראל אחכז"ל כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה וי"ל כי כאשר נתנה רחל את בלהה שפחתה ליעקב כתיב ותתן לו את בלהה שפחתה לאשה וכן בזלפה כתיב ותתן אתה ליעקב לאשה ועתה קרי לה בלהה פלגש אביו ולא אשת אביו וי"ל כי דווקא לגבי ישראל יש חילוק בין אשה לפלגש כי אשה היא בכתובה וקידושין ופלגש המיועדת לו בלא כתובה וקידושין אבל גבי בני נח שאיננה נעשת א"א בקידושין רק בביאה והיא בעולת בעל כתיב ומשישלחה לעצמה ויוציאנה מביתו הרי היא גרושה ממנו כדאיתא ברמב"ם פ"ט מהלכות מלכים לא שייך חילוק בין אשה לפלגש דגם פלגש המיועדת לו היא אשת איש והנה ברמב"ן איתא שרק בארץ ישראל קיימו האבות תורת ישראל משפט אלקי הארץ ובפרשת דרכים רוצה לומר שאפילו לקולא הי להם דין ישראל לכן כל עוד הי' יעקב בחו"ל ולא קיים תורת ישראל רק כבן נח לא הי' חילוק בין רחל ולאה לזלפה ובלהה כי כולם אשת איש המה רק כאשר בא וישב בארץ ישראל ונכנס לתורת ישראל ואז הי' רק רחל ולאה עקרת הבית לו לנשים בכתובה וקדושין ונמנו בין האמהות וזלפה ובלהה לפלגשים וידוע דאנוסת אביו ומפותת אביו מותר, ובלהה מותרת היתה לראובן (כי אחר שנתגיירו לא נאסרה עוד בלהה משום שהיתה אשת אביו אשר בן נח חייב עליה כי גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ופקע איסור עריות מדאוריית' וזה ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא כאשר נתיישב בארץ ההיא היא ארץ ישראל ונכנסו יעקב ובניו להתגייר לקבל ולקיים תורת ישראל ואז פקע איסורא עריות אשר הי' עליהם כאשר עוד להם דין בני נח כי גר שנתגייר כקטן שנולד, אז וילך ראובן וישכב את בלהה "פלגש אביו" וישמע ישראל שהוא שמע והבין סברת ראו' ויהיו בני יעקב אשר הי' זה שמו עליו בחוצה לארץ שלא ברכו השי"ת בשם זה רק כאשר בא לא"י היו שנים עשר כולם שוים כפרש"י במדרגה אחת כי אז היו כלם נשיו ולא פלגשיו ואינם בני שפחות רק כולם בני נשיו האמתיים וזה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה בדינים החלוקים המוזכרים לעיל אלא בלבל בדעתו מצעו של אביו מא"א לפלגש וק"ל (מספר שיר מעון):

45ותמנע היתה פילגש לאליפז בן עשו ותלד לאליפז את עמלק, מאות תי"ו של תיבת ותמנע עד אות קו"ף של תיבת עמלק מ' אותיות, המה נגד מ' אותיות שבדניאל סימן י"א פסוק ל"א וזרעים ממנו יעמדו וחללו המקדש המעוז והסירו התמיד ונתנו השקוץ, הנה מן יעמדו עד השיקוץ יש ח' תיבות (והסירו חסר י') כל תיבה ה' אותיות, עולה מ' אותיות, ויצא ממנו שם קודש של ח' תיבות כל תיבה ה' אותיות, וכן בפסוק ותמנע הנ"ל וסימנך מ'ח'ה' זכר עמלק מ'ח'ה' מ' אותיות ח' תיבות של ה' אותיות וימלא המן ח'מ'ה', ובארבעים נלקה עמלק ואסור להכות ישראל ארבעים, כל זה למדתי מדברי רבינו בחיי, וספר נפתלי עם קצת נופך משלי אשר חנני הי"ת:

46השיר שהלוים אומרים, רמז כי ביום הרביעי לשבוע קודם השבת מתחיל קדושת שבת להתנוצץ עד יום שבת קודש ובמוצאי ש"ק חוזרת ופוחתת אחר שבתא עד יום שלישי לעתותי ערב והוא רמז לימות עולם הנה ביום הראשון לה' הארץ ומלואה הי' מלא כל הארץ כבודו, וביום שני כבר צמצם שכינתו רק בעיר אלקינו הר קדשו ובשלישי מצומצם יותר רק בעדת אל, ביום הרביעי מתנוצץ ויקץ כישן ה' אל נקמות הופיע ואחר שעשה דין ברשעי' מתרומם קרן צדיקים בצמיחת ישראל בחמישי הרנינו לאלקים שם נאמר עדות ביהוסף תחלת הצמיחה של קרן ישראל בגלות מצרים וה"ה בשארי גליות ושוב אח"כ ביום הששי ה' מלך גאות לבש עד יום שכולו שבת ומנוחה לחי עולמים: