דרכה של תורה טו

1לומדות, חסידות ומוסריות אר לוי בר חמא אמר ר"ש בן לקיש, לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר: רגזו ואל תחטאו; אם נצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, שנאמר: אמרו בלבבכם; אם נצחו מוטב, ואם לאו יקרא ק"ש, שנאמר על משכבכם; אם נצחו מוטב, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה, שנאמר: ודומו סלה". (ברכות ה, א)

2מימות מתן תורה ועד היום לא חדלו המפלגות בישראל, שכל אחת ואחת אומרת, בשבילי נברא העולם ומבטלת את השאר בתכלית הביטול ובבטול היש.

3אבל, באמת, לא כל המפלגות אפשר לכוללן בחדא מחתא, יש מפלגות שכבר עברו ובטלו מן העולם, מפני שלא היתה להן זכות הקיום גם כשיצאו לאויר העולם, בהיות שלא הביאו לנו רק שלילה ולא חיוב, כמו הצדוקים, הקראים וכדומה; ויש מפלגות שנולדו זה לא כבר והן מתקיימות עדיין, אבל גם אלה אי אפשר להביא בחשבון, בהיות שאינן יונקות את יניקתן מהר סיני העתיק שלנו. ואף מהבריה המשונה הזו המלאה עינים כמלאך המות ומתחלפת תמיד לכמה גוונין הכל לפי הרוח הנושבת, וכשהיא מדברת הנה תמיד אחת בפיה ואחת בלבבה, מה שקוראים לה היום: "פוליטיקה", אינני רוצה לדבר הפעם, כי כולן אין להן שייכות עם דרכה של תורה אשר תאמר לא בי הן; אך רצוני לדבר אך ורק בדברי המפלגות החיוביות, ושכל כוונתן הוא לא לשם פוליטיקה אך לשם שמים.

4ואת אלו אין אנו מוצאים מימי קדם עד היום הזה רק שלש במספר:

5ואלו הן: לומדות, חסידות ומוסריות, או לומדים, חסידים ובעלי מוסר.

6לומדות, זו היא הדרך הכבושה מדור דור, שהתלמידי חכמים, הלומדים, היו בעלי היחוס, ה"פני" שבעיר, אנשי המזרח שבביהמ"ד, ראשי המדברים בכל עניני הקהילה; וכל ה"המון" הביטו עליהם אמנם מתוך קנאה אבל ביחד עם זה גם בהדרת הכבוד וביראת הרוממות.

7ולא היה שום נפקא מינא בדבר לשאול, במה ובאיזה מקצוע בתלמוד עוסק הלמדן, אם בענינים הנוגעים ליראת ד' ולמדות טובות, או בעניני שפיר ושליא, נגעים ואהלות, בשור שנגח את הפרה ובהמניח את הכד, ב"ביצה שנולדה ביו"ט" ו"בט"ו נשים שפוטרות צרותיהן" וכדומה, בידענו כי גם ענינים המוזרים האלו מביאים את האדם העוסק בהם לעולם של אצילות ומקרבו לאבינו שבשמים.

8וז"ש ר' מאיר "כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה וכו' - נקרא רע אהוב, אוהב את המקום אוהב את הבריות וכו' - ומגדלתו ומרוממתו על כל המעשים" (אבות פ"ו מ"א), מבלי שום הבדל באיזה ענין בתורה הוא עוסק.

9ואל תשאלו, מה ענין נגעים ואהלות, למשל, וכדומה שע"י העסק בהם יהיה לרע אהוב ולמשמח את הבריות וכו'?

10כי על זה כבר נתנו תשובה חכז"ל באמרם על ראשית דברי ד' לעמו ישראל "אנכי ד' אלקיך" שזהו לשון נוטריקון "אנכי - אנא נפשי כתבית יהבית" (שבת קה, א). כלומר, כי כל נשמת מחבר כלולה בחיבורו, ומה גם בספר תורת אלקים שאין המחבר והחבור שני דברים נפרדים אלא ש"אורייתא וקוב"ה חד הוא" באופן שבכל אות ואות מהתורה יש בה מנשמת אלקים, באופן שממילא כל מי שמבטא אות אחת מהתורה, בין מתורה שבכתב ובין מתורה שבע"פ, נפשו מתבשמת מהוד אלקי ומתדבקת עם נשמת אלקים חיים, שממנו נאצלות כל המדות טובות; ואע"פ שאין אנו מבינים, איך ובאיזה אופן, אבל זהו עובדא ככל חוקי הטבע, שאין אנו מבינים ג"כ, ובכ"ז לא יכול שום איש להכחישם.

11וזהו שאמרו חז"ל על הכתוב "ויקחו לי תרומה" (שמות כה, ב) כדברים האלה: "יש לך מקח שמי שמכרו נמכר עמו? אמר הקב"ה לישראל מכרתי לכם תורתי, כביכול, נמכרתי עמה, שנאמר: ויקחו לי תרומה. משל למלך שהיתה לו בת יחידה בא אחד מן המלכים ונטלה, ביקש לילך לו לארצו וליטול לאשתו; אמר לו, בתי שנתתי לך יחידה היא, לפרוש ממנה איני יכול, לומר לך אל תטלה ממני איני יכול, לפי שהיא אשתך; אלא טובה זו עשה לי, שכל מקום שאתה הולך קיטון אחד עשה לי שאדור אצלכם, שאיני יכול להניח את בתי. כך אמר הקב"ה לישראל, נתתי לכם את התורה, לפרוש הימנה איני יכול, לומר לכם אל תטלוה איני יכול, אלא בכל מקום שאתם הולכים בית אחד עשו לי שאדור בתוכו, שנאמר: ועשו לי מקדש". (שמות רבה פרשה לג, א)

12והדברים, דברי המדרש הנ"ל, מדברים בעדם. בכל מקום שהתורה נמצאת, שם הוא משכנו של הקב"ה ג"כ, וקדושת הקב"ה משפיעה שפע של קדושה על לומדיה אף בלי מתכוון ג"כ, ואם "כלי שרת מקדשים בין מדעת ובין שלא מדעת" (יומא כט, ב) על אחת כמה וכמה שהתורה שהיא "כלי אומנתו של הקב"ה" (בראשית רבה פרשה א, א) שמקדשת ומטהרת אף שלא מדעת.

13עד כאן ה"לומדות" שבאמת אי אפשר לכנותה בשם מפלגה, זו לא היתה מפלגה אלא שיטה, ולא שיטת היחידים אלא שיטת כל האומה כולה, הדרך הכבושה של כל הצבור היהודי שהתימר בכבוד התורה.

14אבל במאות השנים האחרונות קמה החסידות ואחרי כך המוסריות, שגם את הנ"ל אי אפשר להכניס תחת המסגרת הצרה של מפלגתיות עם כל הקטניות והפעוטיות שבזה, אך אלו הם שוב שיטות ביהדות.

15ואמנם שתיהן, החסידות והמוסריות לא באו ח"ו לעקור מה מהיהדות, אך להוסיף, לא לסתור אך לבנות.

16ואם כי כאשר נבאר בזה לא הרי החסידות כהרי המוסריות ולא הרי המוסריות כהרי החסידות, וכמעט שהדרכים שלהם רחוקים זה מזה לגמרי מן הקצה אל הקצה; אבל הצד השוה שבהן, ששתיהן סוברות, כי בעונותינו הרבים אי אפשר עוד לעשות את הלומדות לבדה להמבצר היחידי שיגין מכל שטן ופגע רע, ולא יתן להמנוול הרע, לה"מלך זקן וכסיל" לבוא אל הבית לנגוף; אך נוסף על זה צריך לבקש עוד עצות ותחבולות איך לעשות מלחמה עם הצר, האויב הרע הזה.

17אבל מה הנה העצות והתחבולות הללו?

18על זה משיבות החסידות והמוסריות כל אחת לפי דרכה, דרך הקודש שלה.

19וכדי להבין את הדרכים שלהן נקח נא לדוגמא את שני האריות שבחבורה, את הראשונים במעלה ובזמן מיסדי החסידות והמוסריות, את שני ר' ישראל, ר' ישראל בעש"ט ור' ישראל סלנטר זצ"ל ונשמתם עדן בגנזי מרומים.

20וראו זה דבר פלא, כי הצד השוה שבהם הוא לא רק בשמא, אך גם בזה, ששניהם הורו את תורתם בעל פה ולא הניחו כמעט שום דבר בכתב.

21ואע"פ ששניהם הקימו תנועות חדשות בישראל שלאורם הולכים אלפים ורבבות מישראל עד היום הזה, בכל זאת איננו שומעים מהם רק את הקול מה שמסרו לתלמידיהם ותלמידי תלמידיהם מפה לאוזן, אבל תמונה, תמונת אות, כמעט שאיננו רואים מהם.

22כי באמת שניהם הורו תורה שבלב, מה שלא ניתנה להתבטאות כל צרכה, רק בעל פה לבד בבחינת "והיו עיניך רואות את מורך" שהמורה סומך את ידו על התלמיד ונותן מהודו עליו.

23ואמנם כל אחד מהם שנה את התורה שבלב שלו לפי רוחו ולבבו.

24הר"י בעש"ט בא לזה מתוך שירה ורגש, והרי"ס מתוך חשבון והתבוננות.

25הראשון הורה את דרך האהבה, אהבת ד', והשני את דרך היראה, יראת ד'.

26הרי"ס ז"ל היה אומר בעצמו שההבדל בין המוסריות להחסידות היא בזה, שהחסידות פעמים שהיא מקדשת גם את היין, כשהיא באה לשם מצוה, בעוד שהמוסריות פעמים שהיא מוצאת את החולין אף בדמעות, שהן נשפכות למראית עין לפני הקב"ה.

27החסידות מוצאת בכל דבר, אף בדברים הטמאים והמכוערים נצוצי קדושה המפוזרים בכל הבריאה כולה, ולהיפך המוסריות מפשפשת ומוצאת אף בדברים המקודשים, כביכול, סימני טומאה באמת.

28החסידות, כאמור מיוסדה על אהבה, ואי אפשר לאהבה בלי שמחה, כי כך מחייב טבע הדברים, ועל כן הקפידה החסידות מאד על השמחה והזהירה בכל האזהרות שבעולם על העצבות שעל האדם להתרחק ממנה כמטחוי קשת; וכך היה מרגלא בפומי דמהר"י בעש"ט לאמר "לפעמים מטעה היצה"ר לאדם לאמר לו, שעבר עברה גדולה אע"פ שאינה אלא חומרא בעלמא או שאינה עברה כלל, וכוונתו כדי שיהיה האדם בעצבות מכח זה ויבטל בעצבותו מעבודת הבורא ית'; וצריך האדם להבין הרמאות הזאת ויאמר להיצה"ר, אינני משגיח על החומרא שאתה אומר לי שכוונתך לבטלני מעבודת הבורא יתברך ושקר אתה מדבר, וגם אם הוא באמת קצת חטא, יותר יהיה נחת רוח לבוראי שלא אשגיח על החומרא, שאתה אומר לי לגרום לי עצבות בעבודתו, אדרבא אעבוד אותו בשמחה, כי זהו כלל כי אין כוונתי בעבודה לצורך עצמי רק לעשות נחת לפניו ית', וא"כ אף שלא אשגיח על החומרא שאתה אומר, לא יקפיד הבורא עלי וכו' וזהו כלל גדול בעבודת הבורא שיזהר מעצבות כל מה שיוכל" (צואת הריב"ש). ולהיפך מורה הגאון רי"ס ז"ל, כי התיקונים לכל המדות הרעות הוא הדאגה, שלא יחדול מלדאוג אף לרגע, ותמיד יראה את עצמו כאילו כולו חייב, וכך היה רגיל על לשונו לומר "שבכל השנה צריך להיות כמו אלול ואעפ"כ האלול צריך להיות כמו אלול" ("אור המוסר" לתלמידי הג' מהר"י יוזל זצ"ל).

29הגר"י בעש"ט הפליג מאד בשבח הניגון שהוא סגולה בדוקה לעבודת השי"ת, וכמה הפליגו תלמידיו כמו מהר"נ מברצלב וכו' וכו' בזה, והיו אומרים שזה שנאמר "השוכן אתם בתוך טומאותם" שאפילו בנגון של הגויים יש אלקות. "דע - אומר ר' נחמן מברצלב - שכל חכמה וחכמה שבעולם יש לה זמר מיוחד ואפילו חכמת האפיקורסות יש לה זמר המיוחד כל חכמה וחכמה לפי מדרגתה עד ראשית נקודת הבריאה" (לקוטי מהר"ן ח"א סד).

30ואמנם כל זה לשיטתם כי עיקר עבודת השי"ת היא באהבה, ואי אפשר לאהבה בלי שמחה, כאמור, ואי אפשר לאהבה אמיתית בלי ניגון, שמתעורר בתוך לבות האוהבים והנאהבים מאליהם, ועל כן מקור כל נגון ונגון, אף נגון של הגויים בכלל, הוא האהבה העליונה המלטפת על כל היקום.

31ולהיפך הגאון רי"ס ז"ל היה מתרחק מכגון אלה, ומספרים על אחד מבחירי תלמידיו הגאון ר"ש ז"ל שבבואו פעם להישיבה וראה שמלמדים מוסר בניגון, היה מתמיה עליהם ומתרגז ואומר "וכי כך נוהגים עם גזלן" (שם ב"אור המוסר").

32וכמובן, שהחסידות לפי שיטתה רחוקה מסגופים, והבעש"ט היה אומר ע"ז את הכתוב "ומבשרך אל תתעלם"; ולהיפך המוסריות, אם כי היא ג"כ אינה דורשת לסיגופי הגוף, אך נותנת עכ"פ ערך גדול לסגופי הנפש שיסגף את נפשו ולא יתן לה מנוח.

33המוסריות כמעט כל עיקרה היא עוסקת בהזכרת יום המיתה וכל התולדות היוצאות מזה, ואילו אצל החסידות הוא להיפך, שיום המיתה גופא נחשב ליומא דהלולא שחייבים לשמוח בו באמת.

34טבעה של האהבה דורשת לחברותא, ואינה דומה אהבה של יחיד לאיזה דבר, לאהבה של רבים, כי ע"י רבוי האוהבים מתרבה ההתלהבות של האהבה; אכן טבעה של היראה הוא להיפך, שדוקא ע"י ההתבודדות היא מתגברת יותר. ומכאן ההבדל בין החסידות, שהחברותא הוא אחד העיקרים שלה, ובין המוסריות שיש לה נטיה יותר להתבודדות.

35אופיני הוא הדבר, שהחסידים מזמרים דוקא בעת יציאת השבת, בהסעודה השלישית כשנפרדים מ"שבת מלכתא", ואז, כשיחד עם דמדומי חמה האחרונים שמתרחקים מאתנו, חוזר העולם שוב לעמק הבכא של הגיהנום, אז דוקא המה מזמרים ומרקדים בשמחה רבה; ובעלי המוסר בחרו, לפי שיטתם, את הזמן הזה לבכיות ויללות על ההסתכלות של שלשה דברים "מאין באת ולאן אתה הולך" וכו'.

36בקצור החסידות באה מתוך התלהבות והתרגשות של אהבת אלקים, והמוסריות באה מתוך התבוננות קרה מתוך חשבון מתון, חשבון הנפש.

37החסידות מגברת את הדמיון, והמוסריות כל עיקרה היא נלחמת נגד הדמיון, ו"אגרת המוסר" של הגרי"ס מתחלת בדברים האלה: "האדם חפשי בדמיונו ואסור במושכלו, דמיונו מוליכו שובב בדרך לב רצונו, אוי לדמיון, אויב הרע הלזה, מידינו הוא בכחנו להרחיקו בתתנו אזן קשבת אל השכל" וכו' וכו'.

38המוסר, אומר אחד מתלמידי הגאון מהרי"ס הוא "כמו דינאמיט שמשבר את כל הדמיונות לרסיסים" (מהגר"ש ז"ל).

39ואע"פ שעי"ז לא ימצא האדם תענוג בעולמו אין בכך כלום, כי כל התענוגים שבעולם המה רק מין חליפורם.

40ומרגלא בפומייהו של בעלי המוסר לאמר, שאע"פ שיוסיף דעת יוסיף מכאוב, בכ"ז מוטב להיות סוקרטוס מצטער כל ימיו מלהיות שוטה מתענג.

41ואעפ"כ גם המוסריות הישראלית אינה מביאה את הדבוק בה לפסימיות, חלילה, כי מאידך גיסא היא מרגילה את האדם להיות שמח בחלקו ע"י הגברת כח הרצון שבאדם, שלא יחת מפני כל ולא יתפעל מכל מקרה ומקרה שעובר עליו, וביחוד לבלי להתחשב עם דעת הקהל ולבלי להתבייש מפני המלעיגים עליו.

42ואמר אחד מגדולי בעלי המוסר את הפתגם:

43אם יחסר לך יחסר בך (מהרד"ש).

44או "האסון היותר גדול הוא מה שהאדם חושב כי האסון הוא אסון" (הגר"מ ז"ל).

45או "מצבי הגשמי לא מטרידנא פעם אני אורח ופעם אני נוטל אורח" (מהר"ש ז"ל).

46ואמר אחר את המאמר הקצר והחד הזה "רצוני - גבורתי, חרבי - הסכמתי, בהם אני מוצא מה שאני רוצה" (מהרד"ש).

47וגם בזה יש צד השוה בין החסידות ובין המוסריות, ששתיהן אינן מודות בדרך הממוצע וממה שקוראים בשם "שביל הזהב", ושתיהן דורשות מהיהודי קצוניות שבקצוניות; החסידות דורשת שיקדש האדם אף במותר לו ולא יסתפק בהדין, אך ילך תמיד לפנים משורת הדין; והמוסריות אומרת ג"כ בלשונה היא "ברוחניות צריך האדם להיות או חם או קר אבל לא מפשר" או "מתון מתון ד' מאות זוז שויא והקנאי יקר מכל הון" (מהר"י ז"ל).

48אבל בזה יבדלו, כי בעוד שהחסידות מרבה להפליג בשבחה של התמימות ואמונת חכמים, ומרגלא בפומי דר' ישראל הבעש"ט לאמר על מאמר חז"ל (ירושלמי חגיגה א, ז) על הכתוב "ואתי עזבו ואת תורתי לא שמרו" (ירמיה טז, יא) "הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו", שהשי"ת מבקש מאתנו שנעזוב את החקירות על דעת אותו כי אין לו צורך בזה, והעיקר הוא "צדיק באמונתו יחיה". כפי שמסביר זאת תלמידו הג"ר יעקב יוסף מפולנאה זצ"ל באמרו, כי הצדיק הוא יסוד עולם, כלומר, "הנשמה וחיות העולם, ושאר בני אדם שאר איברי הגוף המלבש את הנשמה" (תולדות יעקב יוסף, שמיני), "וצריך להאמין בצדיק אמונה תמימה, בלי חקירה והרהור אחרי מדותיו, ואם ראית בו מדות רעות שמשתמש במדות שקר וכזב וכיוצא, אל תהי בז לו עבור זה, כי כוונתו לשם שמים" (שם תזריע); ולעומתה כל עיקרה של המוסריות באה לשם חקירה וחטוט, אם לא במה למעלה ובמה למטה, עכ"פ בכחות הנפש של האדם גופא ומדרגתו בתיקון המדות, ובברור המדות, מדרגתו בנקודת האמת ובבקשת השלמות.

49אופיני הוא פירושו של אחד מגדולי המוסר, הגרש"ז ז"ל, על הכתוב "אלקים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים" (קהלת ז, כט), שלכאורה הפשטות הוא שאין על האדם לחשוב חשבונות הרבה, ודיה לו האמונה התמימה לבד; אך לפי דעתו הכוונה הוא ממש להיפך "אלקים עשה את האדם ישר פירוש כשיתרגל במעשה הטוב עם מחשבה הטובה כאילו היום נתנה לנו אז יהיה כוחותיו ישר ו"המה" פי' לעשותם ישר "בקשו" פי' מבקשים, בלשון אשכנז "זיי פאדערין" הרבה חשבונות ובזה יצליח" (לשונו ממש במאמר "פסקי בעלי בתים" שנדפס ב"אור המוסר" חוברת י' שנה רביעית).

50והוא מבאר זאת שם עפ"י דרכו, כי כלל גדול בידינו, שאין לך דבר בעוה"ז שכולו טוב ורק על עוה"ב אמרו עולם שכולו טוב, וש"מ שלא כן העוה"ז. וזה נאמר, גם על החינוך, שלכאורה אין לך מדה יותר טובה מזו העצה של "חנוך לנער עפ"י דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה"; אבל מאידך גיסא, גם בזה כרוך רע לא מעט, כי אחרי שנשתרשו בנו ידיעת כל הדברים הרמים והנשאים האלה מילדותינו, כמו הידיעות שיש בורא שמים וארץ, וכי הוא משגיח על ברואיו וכו' וכו', אשר אז השכל חלש מאד, והידיעה וההבנה היא דעת קלישתא והבנה רזה, ותמיד כשיוסיף ימים על ימים ישתמש תמיד ביסודי הדת בידיעתו הרזה והקלושה מילדותו, ונעשה הידיעה הרזה והדלה כטבע וקשה להפרד ממנה, אם לא ע"י עמל ויגיעה רבה להשתמש בידיעה חדשה ובחשבונות רבים, וזהו מלאכה רבה כענין שאמרו "קשה עתיקא מחדתא", והנסיון מעיד ע"ז. ולכן מדרך הבעלי בתים לאחוז בחומרת המנהגים יותר מחומרת הדינים, למה כי כל יראתם וגם קיומם את המצוות הוא רק מ"חינוך הנעורי" וזהו שקורא להם "פסקי בעלי בתים" והדברים מדברים בעדם.

51ובשביל זה לא משכה המוסריות את ההמונים הרבים, כמו שמשכה החסידות, מפני שאי אפשר "לפסקי בעלי בתים" להסתגל עם החשבונות המרובים של בעלי המוסר. כמו שאומר זאת הגאון הנ"ל בעצמו שם, "כי כבר ידעתם מה שאנו אומרים, למה איני רוצה שיכנסו בביהמ"ד קטני אמנה והכתוב אמר, אל תמנע טוב מבעליו; ואמרנו, כי אחרי שעדיין אינו מסוגל להבין היטב הדקות יעשה לו היזק רב, כי שוב לא יעשה הדבר רושם עליו אף שתתרבה הבנתו, כי ימשך תמיד בהבנתו בזה אל הבנתו הקודמת ולא יותר". בעוד שדלתי ביהמ"ד של החסידות פתוחים לכל, כדי שכל אחד יתחבר עם הצדיק שהוא ה"צנור להמשיך שפע החיים מן חיי החיים אל שאר האיברים שהם בני דורו" (תולדות יעקב יוסף, קדושים), הוא "הנשמה וחיות העולם ושאר בני אדם שאר איברי הגוף המלביש את הנשמה" (כנ"ל).

52ועל עוד דבר נעמוד, שהחסידות מדגישה ביותר את המצוות שבין אדם למקום והמוסריות - את המצוות שבין אדם לחברו, אע"פ שדבר שאצ"ל ששתיהן יודעות היטב, כי לא ניתנה התורה להתחלק לחצאין, וכולן, גם המצוות שבין אדם למקום וגם המצוות שבין אדם לחברו, אהובות כולן וברורות.

53כי מנקודת השכל, עוד יש יתרון להמצוות שבין אדם לחברו, כמו שמפרשים את המאמר באבות (ב, א) "רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם, והוי זהיר במצוה קלה כבחמורה". שהכוונה, שאע"פ שכמובן צריך האדם לזהר בכל המצוות מבלי שום הבדל בין קלה לחמורה, ואל יאמר מצוה זו נאה ומצוה זו אינה נאה. אך אם שבהכרח אי אפשר לקיים כולן ורוצה הוא לבור מהן רק חלק, אז יתן את הבכורה להמצוות שבין אדם לחברו, מפני שיש בכלל מאתים מנה, ויש בהמצוות שבין אדם לחברו גם מצוות שבין אדם למקום, כי הלא גם עליהן נזהרנו מאת הגבורה (עיין ב"מדרש שמואל").

54וזהו שאמרו חז"ל "גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה" (שבת קכז, א). שבאמת בהכנסת אורחים התכוונו לא רק על המצוה הפרטית הזו, אך על הכלל של מצוות בין אדם לחברו, כשם שמתכוונים בהקבלת פני השכינה לכל המצוות שבין אדם למקום.

55ולשון התורה גופה מעידה ע"ז באמרה "וירא אליו ד' באלני ממרא, והוא ישב פתח האהל כחם היום. וישא עיניו וירא והנה שלשה אנשים נצבים עליו, וירא וירץ לקראתם וכו'" (בראשית יח, א-ב), כלומר, שאם גדולה מאד קבלת פני השכינה, בכ"ז כשנראה אליו ד' נשאר לשבת, אבל כשראה שלשה אנשים אז לא נשאר על מקומו אך וירא וירץ לקראתם. וכ"ז מוסר השכל, כי עפ"י רוב עושים האנשים להיפך, שבמרוצתם לכבד את ד' לא ישגיחו מה שעי"ז המה נוגפים הרבה בני אדם.

56ובזה מיושבת הקושיא שמקשים איך הניח באמת אברהם אבינו מצות קבלת פני השכינה ועסק בהכנסת אורחים, הלא קי"ל דעוסק במצוה פטור מן המצוה; ולדברי הריטב"א הנה לא רק שהוא פטור אך גם אינו רשאי להניח את הראשונה מפני השניה, כי הראשונה כיון שהוא עוסק בה נחשבת לחובה והשניה שפטור ממנה נחשבת רק לדבר הרשות, ואין דוחין חובה מפני רשות, ואף כשנזדמנה לו מצוה יותר גדולה מזו שעוסק בה איננו רשאי להזניח את הראשונה (עיין בסוכה כה, א ובריטב"א שם).

57אכן באמת אין אנו מוצאים הגדר של עוסק במצוה פטור מן המצוה רק במצוות מסוג אחד, למשל, כשעוסק במצוה אחת של בין אדם לחברו הוא פטור ממצוה שניה מסוג הזה, כמו למשל "פרוטה דרב יוסף" (עי' ב"ק נו, ב) שמצות שומר אבדה פוטרת לו ממצות צדקה; וכן מצוה שבין אדם למקום פוטרת לו ממצוה אחרת מסוג הזה, כמו שאמרו שם בסוכה שילפינן מבלכתך בדרך "בלכת דידך הוא דמחייבת בק"ש הא בלכת דמצוה פטרת". אבל גם זהו אמת, כי מצוה שבין אדם לחברו פוטרת אותו ממצוה שבין אדם למקום כמו שפירש רש"י שם (ד"ה שלוחי מצוה) הא דשלוחי מצוה פטורין מן הסוכה "כגון ללמוד תורה ולהקביל פני רבו ולפדות שבויים"; אכן אין אנו מוצאים, שמצוה שבין אדם למקום תפטור אותו ממצוה שבין אדם לחברו, ומי שיעסוק בתלמוד תורה לא יפטור מלתת רפתא לעניא הבא לבקש ממנו וכדומה. והטעם פשוט כאמור כי יש בכלל מאתים מנה, ואת זה אנו למדים מהכתוב הנ"ל, ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה", שכאמור, לא על הפרטים אנו מדברים בזה, אך על הכלל כולו, על היתרון שיש להמצוות שבין אדם לחברו על המצוות שבין אדם למקום.

58ואמנם כך מחייב השכל וכך מחייבת לנו התורה גופא, אבל סוף סוף הרגש שבנו אומר אחרת; למשל, אין לך עברה יותר חמורה בתורה מלשון הרע ורכילות שנצטוינו ע"ז בכמה וכמה לאוין, ובכ"ז לא יעשו עלינו העוברים ע"ז רושם רע כל כך כמו שעושים עלינו אלה האוכלים מאכלות אסורות וכדומה; ולפעמים גם העוברים על מנהגים שנתקדשו לנו מימי קדם יעוררו בנו גועל נפש יותר מאלה הראשונים.

59ואמנם גם לנקודת השקפתנו זו יש מקור כמו שאמרו בתוס' שבת (מט, א ד"ה נטלם מראשו) "ואע"ג דאמר בסנהדרין (עד, ב) בשעת גזירת המלכות אפילו על מצוה קלה יהרג ואל יעבור, ואפילו לשנויי ערקתא דמסאניא אסור? היינו משום דבשינוי ערקתא וכו' דומה שמוציא עצמו מכלל ישראל. אבל הכא אינו עושה כלום אלא שאין לו תפילין בראשו שעה אחת והרבה ישראל שאין להם תפילין כמותו".

60והחסידות שהיא כולה מלאה רגש, וכל יסודה על אהבת ד' שהיא באמת אהבה הדדית, אהבת ישראל להשי"ת ואהבת השי"ת לישראל מקפידה בשביל זה מאד על אלה הדברים ש"דומה שמוציא עצמו מכלל ישראל" עוד יותר משהיא מקפדת על אלה המצוות שהן חובת האדם בכלל ואין לזה דבר עם כלל ישראל דוקא.

61אבל לא כן המוסריות שבאה מתוך חשבון והתבוננות, הנה גם בזה היא באה מתוך חשבון והתבוננות, וע"כ הם מאריכים גם בע"פ וגם בכתב יותר על מדרגת האדם בכלל על תקון המצות שבין אדם לחברו.

62והמה לא רק נאה דורשים אך גם נאה מקיימים.

63מספרים על הגאון רי"ס זצ"ל, שבנסעו פעם אחת עם תלמידיו, והיה יום חורף קר מאד ונכנסו כולם להתחמם מעט באיזו אכסניא, וחפצו לאכול ולא היה מים לנטילת ידים והלכה השפחה להביא מים מן היאור, ובקושי גדול הביאה דלי מים, ולקח כל אחד מתלמידיו מלא כוס גדול מים לקיים מצות נטילת ידים כדבעי; ויתרגז עליהם הגאון הנ"ל ויאמר אתם חפצים לקיים לפנים משורת הדין על חשבון העבודה הקשה שהשפחה עבדה בשבילכם, והוא הראה להם הלכה למעשה, שרחץ רק את ראשי אצבעותיו וחסל.

64וכן מספרים, שבחורף האחרון לחייו בהיותו בעיר קניגסברג בא אחד הגבירים לבקרו בחליו, וראה את טליתו וכבר היתה אכולת עש, ויחפוץ לקנות לו טלית אחרת, וימאן ר' ישראל לקבל ממנו מתנה זו בשום אופן, ויעתיר עליו הגביר מאד בדברים ויאמר לו כדי לחזק את דבריו "לו הרוחתי כסף מעט הייתי גם אני קונה לי טלית חדשה".

65וישיב לו ר' ישראל, אמנם כן "לו אני הרוחתי מעט כסף כי אז קניתי לי גם אני".

66כי טלית שהוא משיגה בתור מתנה מאחרים נחשבת לו למצוה הבאה בעברה.

67ואמנם הרבה הרבה יש עוד להאריך בזה, אבל כבר די בדברינו אלה לתת איזו דמות לשלש השיטות הללו: לומדות, חסידות ומוסריות.

68שבאמת מכלל דברינו כבר נתבאר למדי, שאין כוונתינו לומר שיטה זו נאה ושיטה זו אינה נאה, כי על כגון אלו נאמר: אלו ואלו דברי אלקים חיים.

69ואמנם גם על החסידות וגם על המוסריות קמו מתנגדים בתחילת צמיחתן שהרעישו עולמות והשתמשו בהרבה אמצעים להלחם כנגדן, וגם כוונתם היתה בודאי לשם שמים, בחשבם כי הן קמות להסיר את העם מדרך הכבושה מימות עולם, שהוא למוד התורה נשמת האומה; אבל בהמשך הימים נתמזגו כל אלה ביחד, ואנו רואים בימינו ועינינו מזיגה של תורה וחסידות, מזיגה של תורה ומוסר, ודוקא בהמ"ד של החסידים מלאים תלמידי חכמים כרמון ושם נשמע דוקא הקול תורה שאינו פוסק לעולם. וכן נתמזגה המוסריות עם התורה, עד שכבר קשה הדבר להפריד ביניהן וכותלי ה"ישיבות" שבליטא יוכיחו כידוע.

70ואמנם זוהי תכונת דרכה של תורה, שלהדרך הזה יש הרבה שבילים ונתיבות קטנים וגדולים המוליכים אליה.

71ויש שבהשקפה הראשונה נראים השבילים רחוקים זה מזה וגם לפעמים כצרים ואויבים זה לזה, אבל הכל הולך אחרי הכוונה, וכיון שהכוונה היא לשם שמים, מתקרבים השבילים זה לזה ומתאחדים יחד להוליך את ההולך בהם להדרך העולה בית אל, לדרך המלך, דרכה של תורה.

72ומה נפלא הדבר, כי חז"ל ראו את כל אלה וחשבו את כל השיטות הללו גם עפ"י סדר השתלשלותן וגם עפ"י סדר זמנן, סדר המוקדם והמאוחר, כי מקודם, כאמור היתה הלומדות ואח"כ באה החסידות ולבסוף באה המוסריות.

73ובכן ראשית כל יעסוק בתורה - לומדות.

74נצחו מוטב ואם לאו יקרא קש" שהוא חסידות, כי כל עיקרה של החסידות נוסדה על האהבה, על "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך" ואידך כל הדברים המסתעפים מהחסידות הם תולדות ישרות או אי ישרות מהיסוד הזה כאשר פרטנו בזה.

75נצחו מוטב ואם לאו יזכור לו יום המיתה, והאם אנו צריכים להראות באצבע שזוהי המוסריות, שכל עיקרה נוסדה על חשבון הנפש, על התבוננות האדם מאין באת ולאן אתה הולך, על אפסיותו לגבי תהום הנצח והאין סופיות שבהויה, על ה"אל תאמין בעצמך עד יום מותך".

76ואמנם כולן מכוונות למטרה אחת, להרגיז את יצ"ט על יצה"ר, אבל אל לנו לשכוח כי בראש וראשונה הוא "יעסוק בתורה" בהיות כי גם שני האמצעים האחרים מתמזגים לאט לאט עם ה"יעסוק בתורה", וסוף דבר הכל נשמע "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש".