דרכה של תורה טז

1ההסתכלות של "אהבה" ו"יראה" משה קבל תורה מסיני ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וכו' (אבות א, א).

2רבי אומר, איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם כו'. הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה, דע מה למעלה ממך וכו' (שם ב, א).

3עקביא בן מהללאל אומר, הסתכל בשלשה דברים ואי אתה בא לידי עברה, דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון וכו' (שם ג, א).

4והנה, כאמור בפרק הקודם, יש הרבה הבדלים במחשבות ומעשים, בהשקפות והסתכלות בין החסידות והמוסריות, אבל כל ההבדלים הללו נובעים ממקור מבדיל אחד - ההבדל בין אהבה ובין יראה.

5ואמנם אהבה ויראה הן רק שתי מלות שאינן אומרות הרבה, אבל בהיות שהכוונה היא על אהבת שמים ויראת שמים, הנה זהו גורם הבדל בכל השקפתינו על הבריאה כולה מתהום ארעא עד רום רקיע, עד לשמי שמים ממש.

6כי אם אמנם גם החסידות וגם המוסריות לא יצרו שיטות פילוסופיות חדשות, כאשר תולים בהן הרבה מהמחפשי חדשות, ושבאמת אלה חושדים אותן במה שאין בהן; כי כאמור, שתיהן יונקות רק ממקור אחד, ממקור התורה, וכל מה שהגו וחשבו "ליכא מידי דלא רמיזא באורייתא" ואיך אפשר להן לבוא לידי שיטות חדשות?! אבל גם החסידות וגם המוסריות אם לא הביאו כאמור שיטות פילוסופיות חדשות, הביאו לעולם הסתכלויות חדשות.

7הראשונה, הסתכלות הבאה מתוך אהבת שמים; והשניה מתוך יראת שמים.

8מספרים על חסיד גדול בתורה אחד שכינה את האדמו"ר שלו, שלא היה למדן כלל, לא רק בשם צדיק, אך גם בשם גאון גדול, וכאשר תמהו המתנגדים על זה, השיב להם גם הוא מצדו בלשון תמיהא, וכי מה נקרא גאון בעיניכם, זה שיודע לפלפל ולחדש חידושים בדיני איסור והיתר, בדיני חולין וקדשים, בדיני טומאה וטהרה וכדומה בהיות שיש על כל אחד מענינים הללו פסוקים בתורה, ובכן מה יגרעו הפסוקים של קריאת שמע, הפסוקים של "ואהבת את ד' אלקיך וכו'", שרבו מחדש בהם חידושים נפלאים ומוציא מהם תלי תלים של הלכות אהבה.

9וכמו כן מחדשים בעלי המוסר תלי תלים של הלכות בהלכות יראה.

10ושתיהן באות לזה לא מתוך חקירות פילוסופיות ולא מתוך חיטוטים מדעיים, אך מתוך הסתכלויות לתוך תוכם של המושגים הללו.

11למשל מראים על הבעש"ט ז"ל שחידש שיטה חדשה באלקות, היינו, שאלקים הוא בכל, בכל המציאות "השכינה כוללת כל העולמות דומם צומח חי מדבר וכל הנבראים שבעולם הן טובים או רעים" (תולדות יעקב יוסף לך). "השכינה היא מעילא לתתא עד סוף כל המדרגות, וזהו סוד ואתה מחיה את כולם, שאפילו כשאדם עובר עברה ח"ו, אז ג"כ השכינה מתלבשת בו, כי בלא היא לא יהיה בו כח לעשות זאת ולהניע בשום אבר וזהו כביכול גלות השכינה" (מאור עינים וירא), והוא היה אומר כלל גדול, כי "כמו שהאדם מתנהג למטה כך מנהיגים אותו מלמעלה, ואם מחשבתו בקדושה ורוחני, כך הם העולמות שלמעלה ממנו, ואם מחשבתו בטומאה כך העולמות, וזה שאמרו באבות "דע מה למעלה ממך, שפירושו דע שכל מה שלמעלה הכל הוא ממך" (אור תורה תצא), "ד' צלך, כשם שהצל עושה מה שהאדם עושה כך הקב"ה כביכול עושה מה שהאדם עושה" (קדושת לוי נשא ד"ה וידבר ה').

12ועוד יותר הרחיק בזה ללכת נכדו ר' נחמן מברצלב ז"ל שאמר כי "מלא כל הארץ כבודו, ואפילו מספורי הגויים צועק ג"כ כבוד השי"ת" והצדיק האמיתי יכול לדבר ולספר גם מ"עסקי מלחמות וכיוצא בזה מעסקי העולם, אך הוא מלביש בזה אור גדול של התורה, כי הצדיק האמיתי מלביש אור התורה בלבושים שונים זה מזה, ויכול לעשות מספורים מענינים של חול עבודה גדולה" (לקוטי מהר"ן ח"ב סי' צא), ועוד יותר ש"אפילו בתי ע"ז צריכים ג"כ לקבל חיות ממנו יתברך" (שם סי' סד), ו"אפילו אם האדם נופל ח"ו למקום שנופל והוא בשפל המדרגה התחתונה ממש, גם משם יוכל לדבק את עצמו בד' ולשוב אליו יתברך וע"ז נאמר "ובקשתם משם את ד' אלקיך ומצאת" (דברים ד, כט) וכהנה וכהנה.

13ואמנם דברים כאלו עוררו בשעתם רעש גדול בעולם הלומדות, והגדול שבחבורה בדור ההוא הגאון ר' חיים מוואלאזין זצ"ל צועק ככרוכיא ע"ז: "עתה הן ימים רבים ללא מורה, וכל דרך איש ישר בעיניו להלוך אחרי נטית שכלו וכו' ונעשה משל גם בפי הכסילים לאמר, הלא בכל מקום ובכל דבר הוא אלקות גמור וכו' - וכמה זהירות יתירה צריך האדם להזהר בזה ולשמור את נפשו מאד במשמרת למשמרת וכו'" (נפש החיים שער ג' פ"ג).

14ולהיפך ה"משכילים" כביכול, חפצו לתלות בזה בוקי סריקי לדמות את שיטתם של החסידות באלקות לאותה השיטה הפילוסופית הידועה, שיטת הפנטהיזמוס; אבל האמת תורה דרכו, כי לא שיטה חדשה ברא בזה הבעש"ט, אך בא לזה מתוך הסתכלות במצות האהבה, אהבת ד'.

15כמו שאמר הבעש"ט ז"ל על עצמו כששאלו לו "חסידים ואנשי מעשה" "מהו עיקר העבודה? הלא אנו יודעים ואבותינו ספרו לנו, שבימים הקדמונים היו אנשי מעשה מתענים משבת לשבת ואתם בטלתם את הדבר הזה וכו' - ע"כ הגידו נא לנו מהו עיקר העבודה? והשיב להם הבעש"ט, אני באתי לעולם הזה להראות דרך אחר, שיראה האדם להמשיך על עצמו שלשה דברים אלה, היינו אהבת ד', אהבת ישראל ואהבת התורה ואין צריך לעשות סגופים" (בוצינא דנהורא).

16וטבעה של האהבה שהיא דורשת התקרבות והתדבקות של האוהב והאהוב, ולא רק בחומריות, אך זה נאמר גם ברוחניות; שאי אפשר לאהבה אמיתית בלי שיעשה האהוב חלק מעצמותו של האוהב, שבחומריות מתבטאת זאת בחיבוק וכדומה ומעין זה גם ברוחניות. וכשרצה הבעש"ט ז"ל לקיים את המצוה של "ואהבת את ד' אלקיך" בכל לבבו, בכל נפשו ובכל מאודו, היה מוכרח ממילא לבוא לידי הסתכלות בהבורא והבריאה, ולמצוא ש"אפילו בכל הסתרות ואפילו בהסתרה שבתוך הסתרה בודאי גם שם מלובש השם יתברך" ובכל דבר שבעולם יש "ניצוצות קדושה", וגם התענוגים שאדם מוצא במאכל ובמשתה וכדומה הוא מן הניצוצות קדושה שנפלו בהם; באופן שקל מאד לאדם להתדבק בכל רגע ורגע ביוצרו וקונו ולהתיחד עמדו כביכול בדחילו ורחימו ביחודא שלים, בקצור להרגיש בהבורא "ידיד נפש אב הרחמן".

17ואמנם הבעש"ט ז"ל בעצמו היה אומר "הלואי אותי עזבו" שהקב"ה אומר שיעזבו את החקירות על דבר "אותי"; אבל "צדיקים אומרים מעט ועושים הרבה" ואם לא התכוון לחקור חקירות על דבר השי"ת הנה ממילא עפ"י דרך החסידות שלו בא לידי הסתכלות עמוקה ורחבה על דבר "אותו" ע"ד קוב"ה.

18וכשם שהחסידות הראתה גאונות במצות אהבת ד' שהוציאה מזה תלי תלים של הלכות, כך הראתה המוסריות גאונות במצות יראת ד'.

19וכל אחת לשיטתה, בשיטת ההסתכלות שלה, אם היא הסתכלות מתוך אהבה או מתוך יראה.

20כי כבר עמדו חז"ל על התכונות הנבדלות של אהבה ויראה גם בנוגע לבשר ודם, להבדיל.

21תניא רבי אומר, גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם, שבן מכבד את אמו יותר מאביו מפני שמשדלתו בדברים, לפיכך הקדים הקבה כיבוד אב לכבוד אם. וגלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שבן מתירא מאביו יותר מאמו מפני שמלמדו תורה, לפיכך הקדים הקב"ה מורא האם למורא האב" (קידושין ל, ב).

22היינו, שתכונת האהבה באה ע"י ההתקרבות של שני הצדדים, וע"כ כל אהבה שלמה היא אהבה הדדית שזהו שאמר רש"י "משדלתו: מפתה אותו"; ולהיפך תכונת היראה יראת הרוממות, מקורה מהרגשת ההתרחקות במעלה, בין המטיל מורא ובין המתירא, וזהו "מפני שמלמדו תורה" ויש לו יראת הרוממות ממנו.

23ובעוד שכתבי הקדש של החסידות באים להראות על ההתקרבות שבין הבורא והבריאה, שבין האדם והאלקים, באים כתבי הקדש של המוסריות להראות על ההתרחקות במדרגה שביניהם, על התהום המבדיל בין הצלם האלקים לאלקים, או, יותר נכון, בין האדם והצלם אלקים שבו גופא, כלומר בין האדם קודם החטא להאדם אחרי החטא.

24ואמנם התורה שבסוג של המוסריות לא גדולה היא בכמותה, אבל כמעט כולה עוסקת במדרגת האדם, שהיא מעלתו מחד גיסא עד למרומי שמים ע"י הצלם אלקים שבו, ומשפילתו עד שאול תחתית בהשחיתו את צלם האלקים שבו ע"י החטא.

25עי', למשל, מאמרו של הרב ר' יוסף יוזיל ז"ל (הסבא מנובהרדוק) בספרו "מדרגת האדם בתקופת העולם" שכותב "אדם הראשון קודם החטא היה שכלו פשוט בלי שום השפעה מהטבעים והכוחות, שכלו היה כמו שכל מלאך והחומר היה אצלו רק כמין לבוש, ורק בזה נשתנה לבושו מלבושנו, כי החומר שלו היה לבוש נצחי שאינו צריך לפושטו לעולם. אולם בדבר אחד הוא שונה ממלאך ממש, שניתנה לו היכולת שאם ירצה אזי יחדל מלהיות מלאך" וכו' - ומכיון שאכל מעץ הדעת מתחלת תקופה חדשה בחיי הרוח של האדם, הוא אינו יכול כבר אף אם ירצה להפשיט מעליו את אדרת החומריות ונטיה הטבעית שלו, והוא מוכרח כל ימיו להתחרות בטבעו ולהלחם עם מדותיו הנשחתות עד כי אחד מן הלוחמים השכל או הרצון יפול שדוד".

26ואמנם גם המוסריות עוסקת בהסתכלות בהכרת הבורא, אבל אין זה בא בשביל לקרב את עצמו אל הבורא אך להיפך כדי להוכח עד כמה רחוק הוא מהבורא. ועי' להנ"ל בספרו "מדרגת האדם ביראה ואהבה" שכותב ש"הכרת הבורא והכרת התורה תלוי זה בזה, כל מה שיכיר האדם את הבורא יותר ירגיש חסרון עצמו, כי הוא רחוק מדרכיו, וכל מה שירגיש חסרון עצמו יותר יקרב עצמו אל קיום היהדות, כמשחז"ל (תענית כא, א) אמרו עליו על נחום איש גם זו, שהיה סומא משתי עיניו, גידם משתי ידיו, קיטע משתי רגליו וכו', אמרו לו תלמידיו, וכי מאחר שצדיק גמור אתה למה עלתה לך כך? אמר להם, בני, אני גרמתי לעצמי, שפעם אחת הייתי מהלך בדרך וכו' בא עני אחד ועמד לי בדרך ואמר לי, רבי, פרנסני, אמרתי לו, המתן עד שאפרק מן החמור. לא הספקתי לפרוק מן החמור עד שיצאה נשמתו. הלכתי ונפלתי על פניו ואמרתי, עיני שלא חסו על עיניך יסמו, ידי שלא חסו על ידיך יתגדמו, רגלי שלא חסו על רגליך יתקטעו ולא נתקררה דעתי עד שאמרתי כל גופי יהא מלא שחין, אמרו לו, אוי לנו שראינוך בכך אמר להם אוי לי אם לא ראיתוני בכך. ואם נתבונן בזה הוא מבהיל על הרעיון, כמה היתה הכרתו שלמה בשלימות התורה וכמה תבע לנפשו על מכשולו; כי לכאורה מאין לו לדעת כי הוא פקוח נפש, הלא העני לא אמר אלא פרנסני? ומוכח מזה, שמקור החרטה שלו נובע מהכרתו העצומה ברוממות השם ודרכיו הנשגבים, וכל מה שהאדם מכיר תכלית הטוב הוא משיג על ידו שנאה גדולה על מציאות הרע שבו, לכן לא הסתפק בחרטה וקבלה לצאת ידי חובת הדין לבד, אלא רתח לו דמו על הנפש שבו, והמלים "המתן עד שאפרק מן החמור" כל כך ירדו ונקבו לבו ונפשו, עד שלא נתקררה דעתו עד שהעלה כל גופו שחין".

27ובכן אין המוסריות דורשת מאתנו רק דבר קטן אחד: ליקח את נחום איש גם זו למשל ולדוגמא, וסיגופי הנפש על כל עברה קלה ואף על צל של עברה יהיו כל כך גדולים, עד שימצא קורת רוח רק בזה שעיניו יסומו וידיו יתגדמו ורגליו יתקטעו וכל גופו יתמלא שחין.

28ואמנם התורה הזו מה רחוקה היא מתורת הבעש"ט, שהעצבות על דקדוקי עברה היא עוד עברה יותר גדולה מן העברה גופה; אבל זהו המרחק בין ההסתכלות על הבורא מצד נקודת ההשקפה של אהבה ובין ההסתכלות מצד השקפתה של היראה.

29ובכל זאת על כגון דא נאמר, אלו ואלו דברי אלקים חיים, אף שלכאורה הם בבחינת תרתי דסתרי.

30וכבר אמר מוהר"נ מברצלב ז"ל בנוגע להחסידות ש"אע"פ שהיא דרך ישנה בכל זאת היא חדשה לגמרי", ואת אותם הדברים בעצמם אפשר להגיד ג"כ על דרך המוסריות.

31אבל סוף סוף בעיקרן הן דרכים ישנות לגמרי ולא עוד אלא שיש לנו מסכתא שלמה, שכל עיקרה לא באה אלא כדי להבליט את השיטות הללו. כוונתי למס' אבות.

32וראו זה דבר פלא, כי אע"פ שכל עיקרה של המסכתא בא בשביל מוסר וחסידות, הנה החלק היותר גדול ממנה מדבר ע"ד מעלת למוד התורה וקנין תורה, בהיות כי התריס הראשי כנגד המנוול הוא סוף סוף - למוד התורה לשמה; כפי שכבר פירש הגאון רי"ס ז"ל בעצמו, שהכוונה לשמה לשם ידיעת התורה בתור תכלית בפני עצמה, כי אם היתה הכוונה לשם קוב"ה דוקא היה לו לומר "לשמו".

33וגם בזה, במס' אבות, אנו רואים שהולך הסדר כמו אותו הסדר של ר"ש בן לקיש הנ"ל בפרק הקודם, היינו שראשית כל צריך לנסות בלמוד התורה, אח"כ בק"ש ואח"כ בזכירת יום המיתה.

34וזאת מראים לנו באופן בולט שלשת המשניות הראשונות של שלשה הפרקים הראשונים. מקודם "משה קיבל תורה מסיני ומסרה ליהושע" עד "והעמידו תלמידים הרבה" שהדברים מדברים בעדם, עד כמה חשוב הוא למוד התורה להמטרה שבשבילה באה המס' אבות, המטרה של חסידות ומוסריות.

35ואח"כ "רבי אומר איזו היא דרך ישרה שיבור לו האדם וכו' - הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מה למעלה ממך וכו'" שבזה כלולה כל שיטת החסידות, כמו שפירש זאת הבעש"ט בעצמו שהכוונה שכל מה שנעשה למעלה הוא "ממך" מהאדם גופא "וכל מעשיך בספר נכתבים", שכלומר, שלמעלה כותבים מה שעושה האדם למטה; באופן שמנהל העסק באמת הוא האדם ושם בשמים מתנהלת רק הבוכהלטריה הכפולה, שהכל מכוון בזה כדי להגדיל את האדם ולקבוע את מקומו המתאים לו באמת, שכל מה שהיא תפארת לו מן האדם היא גם תפארת לעושיה, בקצור להרים את הבריאה עד בוראה.

36ו"עקביא בן מהללאל אומר הסתכל בשלשה דברים ואין אתה בא לידי עברה דע מאין באת" וכו' ומי לא יראה שהוא בא להתריס האחרון שהוא הזכרת יום המיתה.

37ולא לחנם השתמשו שניהם, גם רבי וגם עקביא בן מהללאל נוסף על האזהרה של "דע" גם ב"הסתכל", כי כאמור לעיל לא נוסדו החסידות והמוסריות על חקירות ומדעים חדשים, אך על הסתכלות; ובזה איננה מספיקה כלל הידיעה לבד, אם לא תבוא ביחד עם זה הסתכלות עמוקה ומקיפה לתוך תוכם של הדברים, שכל בר נש אף הפשוט שבפשוט יודע זאת.

38ושניהם הקדימו את ה"הסתכל" לפני ה"דע", כי אמנם דא עקא שהידיעה בזה תבוא לאדם לפני ההסתכלות, ומרוב הרגלו בידיעות אלו הוא חדל להרגיש אותן בהיותן אצלו בבחינת "כיון דדש דש"; ועל כן העצה היעוצה היא, שתבוא ההסתכלות עוד לפני הידיעה, היינו, שאע"ג שלכאורה אפשר ע"ז לשאול "מאי קא משמע לן פשיטא", בכל זאת יסתכל עליהן כמו שלא שמע זאת מעולם, ורק אז אחרי ההסתכלות תושרש בקרבו הידיעה.

39וגם מס' אבות נגמרת סוף סוף בפרק "קנין תורה", כאמור לעיל בפרק הקודם, שאע"פ שבהשקפה הראשונה מצאה גם החסידות וגם המוסריות "מתנגדים" רבים מהתלמידי חכמים שבדור, שראו בהתורה לבדה חזות הכל, באה סוף סוף מזיגה גם בין החסידות והלומדות וגם בין המוסריות והלומדות.

40אכן עכ"פ אנו רואים גם במס' אבות, כי יש לפעמים בתור יוצא מן הכלל, שהתורה לבדה אינה מנצחת להיצר הרע, והמנוול הזה נדחף ונדחק גם בבית המדרש גופא.

41ומספרים שפעם אחת בא אדם אחד לפני הגאון רי"ס זצ"ל ושאלו לו, ילמדנו רבנו, לי יש פנאי רק חצי שעה לקבוע עתים לתורה, ומה עלי לבחור ללמוד בהזמן הקצר הזה, אם חיי אדם, קיצור ש"ע, פרק משניות וכדומה? ומבלי חשוב הרבה השיב לו הגאון הנ"ל, כי עליו ללמוד בחצי השעה הנ"ל רק ספרי מוסר; ועל השתוממותו של השואל באר לו הגאון הנ"ל כי אם ילמוד ספרי מוסר, אז יראה שיש לו פנאי ללמוד לא רק חצי שעה אך הרבה שעות, כי מי הגביל לו רק חצי שעה לרוחניות, בעוד שלה"מעת לעת" - היממה - יש כ"ד שעות שלמות, אם לא היצה"ר.

42ואמנם המוסריים משתדלים ביחוד להגביר את כח הרצון שבאדם, שידע מה הוא רוצה באמת כי "אין לך דבר העומד בפני הרצון", ואמר אחד מהם "דעתו של אדם כמו אכסניא של הפקר כל מי שרוצה בא אצלו ומתנהג כבעל הבית". ומי שקשה לו לעלות מעלה מפני הרגליו, הרי הוא דומה לאכר כפרי שקשה לו לנסוע במדרגה הראשונה בעגלת המכונה מפני הזהירות מכיחו וניעו (מהר"י ז"ל בספר "אור המוסר" הנ"ל), ותכלית המוסר הוא להתגבר על הרגליו ושלא יהיה לבו כמו אכסניא של הפקר.

43ועי' בתוס' קדושין (מא, א ד"ה תורם כדעת בעל הבית) "ויש בתרומה שלש מדות, לפי שלא נאמר בה שיעור מפורש וכו'. ובירושלמי מפרש להו: א"ר לוי, בינונית אחד מן החמשים ונפקא ליה מתרומת מכס וכו', ועין רעה אחד מששים, ונפקא ליה מקרא דכתיב ששית האיפה מחומר החטים וכו', ועין יפה אחד מארבעים, נפקא ליה נמי מהאי קרא וכו'".

44ואמנם כדאי לעמוד על זה ולראות עד היכן הדברים מגיעים, הלא שלש המדות הללו מדבר בבן תורה ולא עוד אלא שאינו מסתפק במדת הדין לבד אך רוצה לקיים גם לפני משורת הדין, כי הלא מצד הדין "חטה אחת פוטרת את הכרי" ואם גם נותן אחד מששים הלא רוצה להיות מהדר במצוות; אכן גם בבני תורה ומהדרים במצוות יש שעינם היא עין רעה.

45וגם את זה אנו רואים, כי גם בתורתנו הק' כל אחד רואה לפי עינו ולבו, ואם עינו היא עין רעה ולבו לב רע, הוא מוצא סמוכין בתורתנו גופא להשתמש ברעתו לפי שרירות לבו.

46וכשם שגם האורח טוב וגם האורח רע רואים ביחד את טרחת בעה"ב לפניהם, ובכ"ז השקפתיהם על זה שונה לגמרי וכל אחד רואה בזה את עצמו ותכונתו ו"אורח טוב מהו אומר, כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשבילי, ואורח רע מהו אומר כל מה שטרח בעה"ב לא טרח אלא בשביל אשתו ובניו" (ברכות נח, א), כך היא ג"כ בראית התורה, יש ששני תלמידי חכמים לומדים את אותו הפסוק גופא, ובכ"ז אחד מוציא מזה מדה טובה והשני - מדה רעה.

47ובתרומה שיש שלש מדות, הלא כמובן ששני הקצוות בזה, הן בעל העין יפה מחד גיסא ובעל העין רעה מאידך גיסא, וראו זה פלא כי דוקא השנים הללו לוקחים את מדתם, אחד את המדה הטובה והשני את המדה הרעה, מפסוק אחד דוקא, מהפסוק של "ששית האיפה מחומר החטים".

48וכל זה מראה לנו, כי יש לפעמים, שאין התורה מנצחת להיצר הרע שבאדם, אך להיפך היצה"ר שבו מנצח את התורה שבקרבו.

49ובהכרח אנו צריכים לקחת לפעמים את אחד מהאמצעים האחרים שפרט ר"ש בן לקיש במאמרו הנ"ל.

50אבל אלו המה רק אמצעים המביאים להתכלית, אלו המה רק השבילים המובילים להדרך הנכונה, דרכה של תורה.