דרכי התלמוד ב

1הראשון בכל מאמר הוי מסתכל מי הוא המדבר מי הוא השואל ומי המשיב מי הוא המקשה ומי הוא המתרץ וראה אם הם הביאו תנא עם תנא או אמוראה עם אמוראה או רב עם תלמיד תשא את שמותם ותשמר שלא יתחלפו לך המקשה בשביל המתרץ או בהפך.

2השני בכל מאמר ומאמר שיאמרו לך התנא או האמורא. הוי מסתכל מהו צד הספק אשר היה איפשר להסתפק בו אם לא אמרו ולכן הוצרך לאומרו ומפני מה היינו מסתפקין בו ואחר שיודע לך הספק וטעמו יש לך לדעת למה לא נאמר רוצה לומר הספק ההוא ולבקש טעם והכרח למה שאמר התנא שהוא ודאי, וטעם לכל זה ואם מה שאמר התנא הוא ודאי בלי ספק מה צורך לאומרו דרך משל אם יאמר האומר טבעת זאת היא מכסף או מזהב. שאי איפשר להסתפק בה שהיא מדבר אחר אם כן הדיבור בזה הוא שוא ומותר גמור ואין לשום בעל שכל לאומרו וכל שכן לתנא או לאמורא ועל דיבור כזה רוצה לומר שלא נודע ספקו אמ' בגמרא פשיטא מאי אתא לאשמועינן זיל קרי בי רב הוא כלומר שאין שבח לתנא או לאמורא שיאמר דבר שאין בו חידוש וישיב המשיב בהודעת הספק מהו דתימא וכו' ופעמים ישוב המקשה אחר כך להקשות לאמר ולמה לא נאמר זה. על זה נאמר בגמרא ואימא הכי נמי וזהו שמבקש ההכרח למה שאמר התנא ואז ישיב לו המשיב בהודעת ההכרח. והנה הקושיא הראשונה היא קושית פשיטה והשניה קושית למה ואלו השני קושיות כמעט הם הפכיות כי המקשה פשיטא הוא לומר שאין חידוש במאמר ההוא ומה צורך לאומרו והמקשה למה כי הוא נראה גם כן המאמר הוא בעיניו שיש בו חידוש עד שחשב שאין ראוי להיות כן והנה אבאר לך משל על זה ואם הוא נמצא בגמרא פעמים רבות עד אין מספר אמרו במסכת נדה פרק קמא (נדה יב:) תנו רבנן אשה שאין לה וסת אסורה לשמש ואין לה לא כתובה ולא פירות ולא מזונות ולא בלאות יוציא ולא יחזיר עולמית דברי רבי מאיר וכו' ואקשי עלה יוציא ולא יחזיר עולמית פשיטא לא צריכא דהדר איתקנא דמהו דתימא להדרה קמשמע לן זימנין דאזלא ומינסבא ומתקנה ויאמר אלו הייתי יודע שכן היא אפילו היו נותנין לי מאה מנה לא הייתי מגרשה ונמצא גט בטל ובניה ממזרים.

3השלישי הוי משתדל לדעת טעם כל דבר ודבר שיאמר לך התנא או האמורא מהו טעמו ושרשו המחייבו לומר כן, כי היודע טעם הדבר הוא היודע הדבר בסיבותיו כי היא הידיעה השלימה והאמיתית והיא המהלך בדרך עם אבוקה בידו כי יודע אי זה הדרך ישכון אור ועל זה אמר בגמרא מאי טעמא דפלוני כמו שאמר בתחלת נדה (נדה ב.) על מה שאמר שמאי כל הנשים דיין שעתן פתח הגמרא ואמר מאי טעמא דשמאי ואחר שתדע זה הטעם חפש ודרוש אחר הטעם וראה אם אותו טעם מספיק לכל חלקי אותו הנושא והדין או לא כמו שאמר בשמעתא כשחזרו לומר (נדה ג.) כי טעם שמאי הוא משום אשה מרגשת בעצמה הקשו לו והא איכא ישנה, והא איכא שוטה וכמו כן תמצא שם שאמרו על וחכמים אומרים לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא מעת לעת אמר בגמרא (נדה ד:) אמר רבא [רבה] מ"ט דרבנן אשה מרגשת בעצמה אמר לי אביי אם כן תהא דייה שעתה (ורבא) [צ"ל ורבה] לחדודי לאביי הוא דבעי אלא מאי טעמא דרבנן אמר רבא וכו', ועל זה אמרו זיל בתר טעמא ויצא לך מזה רוצה לומר מידיעת הטעם בדבר תועלת רב כי כאשר תדענו מדעתך תוכל להוציא לאור כל תעלומה ודין כל פרטים רבים שלא נתפרשו בשמועה, וכדאיתא התם בפרק בתרא דנידה (נדה סו:) אמר רבא אשה לא תטבול על גבי כלי חרש סבר רב כהנא דטעמא משום גזירת מרחצאות הא על גבי סילתא שפיר דמי אמר לי רב חנן התם טעמא מאי משום דבעיתא סילתא הכי נמי בעיתא הרי זה מצד הטעם נתחייב להיות הדבר מותר או אסור ומצד שהיה טועה בטעם היה טועה בדין.

4הרביעי כאשר תראה שני נושאים שונים מתדמים זה לזה אשר מן הראוי שיהיו גם כן שוים במשפטיהם אשר ינשאו וינתנו עליהם ותראה כי התנא או האמורא יפריש ביניהם ויחליף במשפטיהם יש לך לדעת הדבר למה נשתנה זה מזה בדינן ולבקש הסיבה לחילופה ועם זה אמרו מאי שנא וכאשר יקשה המקשה מאי שנא יש לך לעיין היטב ולראות אם אותם הדברים הם מתחלפים בצד מה או דומים מכל צד כי אם יש בינייהם חילוף מה שאיפשר באותו החילוף מסבב חילוף המשפט ביניהם כמו שבא בריש נדה (נדה ב:) כי כשהקשה המקשה ומאי שנא ממקוה דתנן השיבו לו התם משום דאיכא למימר העמד טמא על חזקתו וכו' וכמו כן אם תראה שני מאמרים דומין זה לזה ויפרש המפרש האחד בדרך אחר והאחד בדרך אחרת תוכל להקשות ומה ראית והוא מה שכתבו ואימא איפכא או איפוך אנא וישיב המשיב בהכרח דין או בסברא ויאמר מסתברא וכן כאשר יניח המקשה הנחה או הקדמה בלתי מוכרחת יקשה עליה וישיב ומה ראית.

5החמישי בכל מאמר ובכל דבור ודבור הוי מרבה לחקור אם הוא כולל או פרטי ואם בא למעט או לרבות כי כל עוד שירבה האומר רושם או סימנין במאמר הוא למעט ולהוציא מאותו כלל ומשפט שאר הדברים שאין להם אותם הסימנין וכל עוד שימעט בתנאים נרשמים הוא יותר כולל ומכוון לתת משפט מוחלט בלי תנאים כי כאשר יאמר האומר הסוס האדום שר רכב עליו המלך נתנו למשנה, והנה בא באומרו הלבן או האדום הוא להוציא מסוס אחר שהוא אדום וכן בהפך ועל זה בגמרא בכמה מקומות ישאל למעוטי מאי לאפוקי מאי לאיתויי מאי לרבויי מאי.

6הששי בכל מאמר ומאמר ובכל דיבור ודיבור הוי משתדל להבין עצם המאמר ההוא תחלה ואחר כך תשתדל להבין המובן מכלל אותו המאמר ועל זה אמרו הא דרבי פלוני לאו בפירוש איתמר אלא מכללא איתמר הנה קראו לפשט פירוש, ולדיוק קראו כלל, וראה אם המובן מפשט המאמר מנגד למובן מדיוקו או לאו או אם הדיוק מנגד או סותר לפשט או לאו, או מה שכתב בסוף המאמר מנגד למה שכתב בתחילה או בהפך ועל זה אמר הא גופא קשיא, הא קשיא רישא אסיפא, כמו שתמצא בריש פרקא קמא דקדושין (קידושין ה:) תנו רבנן כיצד בכסף נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת לי אבל היא שנתנה לו ואמרה הריני מקודשת לך אינה מקודשת מתקיף לה רב פפא טעמא דנתן הוא ואמר הוא הא נתן הוא ואמרה היא אינה מקודשת אימא סיפא אבל היא שנתנה לו ואמרה לו טעמא דאמרה היא ונתנה היא הא נתן הוא ואמרה היא הוו קידושין קשיא רישא אסיפא ותירץ רישא דוקא סיפא כדי נסבה.

7השביעי בכל מאמר הוי מסתכל לדעת מהו כוונת האומר ההוא ומה תכליתו וכוונת המביא אותו המאמר ולאי זה תכלית מביאו אם לסייע לחבירו או להקשות ממנו כי כשהוא לסיועי יאמרו תניא נמי הכי או תניא דמסייעך אף אנן נמי תנינא וכשהוא להקשות יאמר מיתיבי ורמינהי וכיוצא באלו או אם כוונת האומרו הוא למעט או לרבות או לפרש כמו שהקדמנו ועל זה אמרו רוצה לומר על ידיעת התכלית המאמר ההוא מאי נפקא מינה למאי הלכתא כלומר מהו התועלת היוצא לנו מזה המאמר כי בודאי לכל מאמר ומאמר וכל סיפור וסיפור הבאים בתורתינו ובגמרא לחכמים ז"ל יש לו תכלית מה ויוצא לנו ממנו תועלת או לגוף או לנפש או לשניהם יחד כל שכן בדינים אשר באו בהם כי כל דבר שאינו לתכלית מה, הוא דבר בטל וכתיב כי לא דבר רק הוא מכם.

8זה כלל גדול לעולם מה שיש לך לעיין תחלה בכל מאמר ומאמר או דיוק או הקדמה שיאמר האומר בין הוא תנא או אמורא או מפרש לדעת מהו החידוש שיודיע לנו במאמר או בדין ההוא ואחר כך לדעת מהו ההכרח שיש לו להכריח את המאמר או הדין או התנאי שהוא דן. והנה הראשון הוא מה שנאמר בגמרא מאי קא משמע לן פשיטא רוצה לומר כשאין חידוש במאמר יקשו לו זה והשני הוא מה שנאמר עליו מנא לך או מאן אמר לך והוא הנקרא למה כלומר למה תאמר כן וכשתדקדק שני דרכים אלו בכל מאמר תבוא על תכונתו ותדע אי זה הדרך ישכן אור. ושי לעיין בענין החידוש אם חידוש המאמר בפשוטו או במובן ממנו רוצה לומר בדיוקו ואם החדוש בראש המאמר או בסופו או בשניהם כדאמרינן רישא דוקא סיפא כדי נסבא ובענין ההכרח גם כן יש לך לעיין באיזה אופן הוא מוכרח המאמר ההוא אם הוא מוכרח מצד עצמו או ממקום אחר וכמו כן אפילו המפרש אם הוא מכריחו מצד הלשון או מצד הענין כאמרם דבר הלמד מענינו ובכל מאמר או דין אשר ינשא על נושא הבט מה היית דן מסברתך כי אם היית דן כמו כן אם לאו ואם היית דן כמוהו מה מחדש האומר ואם לאו מאין מכריחו ובכל תנאי ותנאי שיניח המדבר ראה מה צורך לאותו תנאי ואם מצד התנאי מתחייב הדין ההוא ראה כיצד מתחייב בעבורו וכיצד נמשך ממנו ובכל מאמר ותנאי שיניח המדבר ראה מה צורך יש לאותו תנאי ובזולתו וכן הבט סותרו והפכו מי הוא וראה אם שנה משפטם אם לאו דרך משל כי אם היה התנא אומר העושה כך וכך חייב מי שלא עשאו מה תהא דינו חייב או פטור או אם הוא אומר חייב למה לא נאמר פטור וכדומה לזה כי אין האמת ניכר אלא מתוך הפכו ובכל נושא או משפט ראה כמה הם החלוקות אשר מחלק אותו התנא וראה אם הם חלוקות הכרחיות ואם יש אחרות מלבד אותם הנזכרות וחלק אתה כל המחלוקות אשר בטבע משפט החלוקה אפשריים להיות באותו נושא ועיין למה הניח השאר התנא ולא עשה אלא אלו או מפני שהם מבוארות בעצמן רוצה לומר הנשארים או מפני שאין עתה מקום להזכירם. ובכל תירוץ או פירוש שיפרש המקשה או יתרץ המתרץ במשנה או בבריתא או אי זה מאמר שיהיה ראה גם ראה יאך מתישב אותו הפי' על לשון אותה משנה או ברייתא והיאך סובל אותו הפירוש אם הוא דחוק או מרווח כדאמרינן חסורי קא מחסרא והכי קתני הכי קאמר כי אלו התירוצים הם דחוקים וככה תעשה בפירושי המפרש על השמועה כגון רש"י או הרב רבינו משה בר נחמן ז"ל כי אחר שתבין כוונתם ופירושם היטב יש לך לחזור אותו על לשון השמועה לראות היאך מתיישב ואי זה מהם יותר מרווח ובדין דחק ולדעת למה נחלקו בפירושם. כי לעולם הנושאים והנותנים בשום דרוש רוצה לומר מה היא סברת המקשה שרוצה לידע ולקיים ומה היא סברת המתרץ ואל תתן על המקשה סברא חלושה או רעועה כי לעולם המקשה יש לו להביא הכרח וראיה ברורה להעמיד והמוציא מחבירו עליו הראיה ואם הקושיא ההיא או הסברא ההיא אינה הגונה ותשובה בצידה הנה הוא חסרון על אותו מקשה איך לא ראה אותו התירוץ או התשובה שישיבו ועל זה נאמר (ב"ב יז:) דקארי לה מאי קארי לה, אמנם המתרץ ידו על העליונה כי יכול לתרץ אפילו בתירוץ או תשובה בסברא חלושה כי הנה הוא דוחה על המקשה להכרח ועל זה נאמר זיל הכא קא מדחי ליה וגם כן הוי דורש וחוקר אם אותו המקשה או המתרץ עודנו מחזיק בבסברתו הראשונה אם חלף הלך לו ממנה וראה גם באורך משא ומתן אם הורס מה שאמר בתחלתו או באמצע כי כשחוזר בו אומר הגמרא אלא, וכל עוד שלא תמצא במשא ומתן לשון אלא, לא נסעו מסברתם הא', ואינו משנה ממה שאמר בתחלה רק שבראשונה לא הבין זה את זה המקשה והמתרץ. גם כן בכל קושיא שמקשה לו המקשה למתרץ או לבר מחלקותו הוי מסתכל אם אותה קושיא עומדת גם כן אצל סברת המקשה עצמו אם לאו ולזה תמצא שיאמרו פעמים הרבה בשלמא לדידי ניחא אלא לדידך וזה בשאין עומדת כנגדו ואם היה עומדת גם כן אצל המקשה יאמר לו בר מחלוקותו ולדידך מי ניחא וכשהמקשה מקשה לסברת חבירו וגם כן אצל סברתו יש קושיא מצד אחר יאמר לו חבירו המתריץ וליטעמיך.

9דרך הנושאים והנותנים בדרוש מה, כשהם מתוכחים זה עם זה באחד משלשה פנים, יש שמכחיש לו הקדמה שמניח להביא מופת וראיה על אמונת דרושו וסברתו, ולפעמים כאשר יהיו שתי הקדמות למתוכח עמו בתחילת הויכוח יודה לו האחת וישתדל להרוס לו השניה ואחר כך יחזור להרוס לו גם הראשונה שהודה לו בתחלה או שמודה לו הקדמה בשאי אפשר לו להכחישה מצד שהיא מוכרחת או מפורסמת ביניהם אמנם משתדל בכל כחו לסתור ההמשך אשר הוא מכוון להוליד ממנה כמו שבא בפרק שני במסכת נדה (נדה יט.) על משנת חמשה דמים טמאים באשה בית שמאי אומרים אף כמימי תלתן עקביא בן מהללאל אומר אף הדיו ואקשי בגמרא ולית להו לב"ש דמיה דמיה הרי כאן ארבעה והשיב לית להו ואי בעית אימא לעולם אית להו מי לא אמר רבי חנינא מאי שחור אדום הוא אלא שלקה הכא נמי מלקא הוא דלקי הרי יש בתחלה הכחיש לו הקדמה ואמר לית להו ואחר כך הודה לו ההקדמה וסתר לו התולדה.

10לעולם הוי מעיין ומחפש בכל פי' שיפרשו לך או פשט בין בפסוק בין בלשון נדע אם הוא נכון או מיושב כהוגן מצד הלשון או מצד הענין או מצד שניהם יחד כי זהו המובחר ורצוני באומרי מצד הלשון כי אותן המלות מורות על אותו הפי' ונראה שלם בלי דוחק כלל ומצד הענין כי כפי הענין אשר אנו בו וכפי הנושא והמקום הנה אותו הפירוש הוא מתיישב כראוי בלי דוחק כלל כי לפעמים יתיישב מצד הלשון ולא מצד הענין או בהפך.

11התפישה שיתפוש המתוכח, לחבירו יבוא בא' מב' פנים או באומר לו שמה שהוא מותר וכפול אין בו חידוש ובכולם צריך להכריח דבריו.

12האוקימתא שמעמיד ומוקים בשום מאמר או משנה או בריתא הם בא' משני דרכים או בדרך דוקא רוצה לומר שאותו מאמר או משנה אינו מדבר אלא בענין ההוא לבד או בדרך אפילו רוצה לומר כי אין צריך לומר שאותו מאמר כולל ומדבר גם בשאר ענינים אלא אפילו גם לאותו ענין או נושא הוא כולל והא' אמר בגמרא דוקא קתני או דוקא נקט והב' אמר לא מבעיא קאמר.

13השואל והמשיב ידברו באחד מב' פנים או כפי סברתו ושיטתו או כפי סברת ושיטת מנגדו והיינו דאמרי' בכמה דוכתין לדבריהם דרבנן. או יאמר להו בשלמא לדידי אלא לדידכו דאמריתו. ולפעמים יאמר האומר דבר א' ויאמר הפכו במקום אחר ויאמר על זה בגמרא הא דידיה והא דרבו.