דרכי התלמוד ג

1הילפותות והדינין יודעו לנו בשני דרכים או מצד הסברא רוצה לומר כי השכל גוזר להיות כן או מצד הכתיב רצוני לומר שמודיע אותם לנו הכתוב או ברמז. והרמז, או יהיה מצד הקשר או סמיכות או מצד יתור לשון מאות או תיבה ולעולם כשהוצרך הכתוב להודיענו הדין הוא בעבור כי מצד הסבר מחוץ היינו אומרים בהפך כי אם אמת הדבר כי הסברא מבחוץ והכתובים מסכימין יחד ואינם מנגדים מה צורך לכתוב לאומרו לישתוק קרא מאי קמשמשע לן פשיטא כי מצד הסברא נלמוד אותו אבל בודאי מאחר דטרח קרא וכתב ליה אינו אלא מפני כי מצד סברתינו רוצה לומר מבחוץ או באחת משלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן היינו אומרין בהפך ולהוציא מאותה סברא רעועה בה הכתוב להודיענו על דבר אמת ודוקא כשהסברא מבחוץ היא סברא אינה מוכרחת כי יש לה פנים לכאן ולכאן אז יבא הכתוב לקיים אותה כדי לסלק עצמינו מן הספק כמו שאמרו (קידושין ד.) מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא בעבור כי הק"ו אינו גם כן סברא מוכרחת כי אפשר להיות לו פרכא בצד מה, וכשהסברא מבחוץ היא מוכרחת ובא הכתוב גם כן לקיימה אז ודאי לא בא הכתוב אלא למעט לומר דוקא בזה הנושא ובבזה המקום נידון הסברא הזאת אבל לא בנושא זולתו ואין דומה לו כי מאחר שאין צורך לכתוב לנושא הזה ודאי לא בא הכתבו אלא למעט כמו שמצינו אומרים בכמה דוכתין בכיוצא בזה כאשר הכתוב בא מיותר אם אינו ענין לזה תנהו ענין לזה או שאנו אומרים שני כתובין הבאים כאחד אין מלמדים מהם וזה אחד מב' כדרכים הנוהגים בגמרא האחד מהם שאמרנו מדאיצטריך לגלוי הכא שמע מינה היכא דגלי גלי היכא דלא גלי לא גלי (זבחים יד:) והשני מדגלי הכא גלי לכל התורה כולה כי נראה לכאורה שהם שני דברים הפכים שהאחד סותר את חבירו אמנם הטעם הוא כי כשאנו אומרים מדאיצטריכא לגלויי הוא כאשר גלוי הכתוב בנושא שהוא מעט החידוש או בנושא שהסברא די ממנו אז דין שאמר לא בא הכתוב אלא למעט ולומר דוקא כזה הנושא ולא בחבירו אפילו דומים כל שכן אם יותר זרים ממנו דאי לא תימא הכי לשתוק קרא או יאמר הדין בחבירו שיש בו יותר חידוש ממנו ואנא אמינא מכל שכן בזה הנושא שהוא ממעט החידוש, וכשאנו אומרים מדגלי הכא גלי לכל התורה כולה זהו כאשר גלוי הכתוב בא בנושא מיוחד שאותו דין הוא חידוש גדול בו עד כי אלו שלא מקרא כתוב א"א לאמרו כי הסברא מנגדת היא לו או מג"ש נלמוד ממנו שאר הנושאים וגם זה דוקא כשאותו הדין ינשא על הנושא מתורת טעמא וטעמו גלוי לנו ואמנם אם הוא דרך קנס אין ללמוד ממנו לנושא אחר כי גזרת הכתוב הוא ואז נאמר חידושא הוא ומחידושא לא ילפינן ירצה כי חק מלך הוא ואין לך בו אלא חידוש, בלבד וזהו כגון שלשים שקלים של עבד או תשלומי ד' וה' או חמשים שקלים של מוציא שם רע.

2למדת הדין והילפותא מנושא לנושא בדרך סברא הוא באחד מב' דרכים או ממשנה למשנה רוצה לומר ששני הנושאים שוים או שניהם חמורים או שניהם קלים ומנתינת הדין באחד מהם יגזור הסברא שינתן גם לשני וזוז היא דרך מה מצינו הנמצא בגמרא וזהו שאמרו במה מצינו, או מקל לחומר או מחמור לקל רוצה לומר לחומרא שנארמ בנושא הקל נלמוד אותה לנושא אחר חמור או מנושא חמור שי לו קולא נלמוד אותה לנושא הקל מכל שכן וזהו היא דרך הקל וחומר ויש דרך שלישי דומה למה מצינו והיא דרך הקקישה כמו שאמרו (קידושין ה.) הקיש עבד לאמה עבריה, מקיש הויה ליציאה שנאמר ויצאה והיתה וההפרש ביניהם, המה מצינו הוא מסברא כמו הקל וחומר וההקישא הוא מכח הכתוב כדין הגזירה שוה ולכך ההיקש כחו גדול יותר ממה מצינו. הקל וחומר ומה מצינו בעבור היותם כח סברא יש להם פירכא והגזירה שוה וההיקש מצד היותם מכח הכתוב אין להשיב כנגדם כי גזרת הכתוב הוא ואמנם יש הפרש בין קל וחומר ומה מצינו למה מצינו פורכים כל דהו רוצה לומר כי כשיוצא שום חילוף בין שניהם שאין לו ללמוד במה מצינו ולק"ו צריך להיות פרכתו עצמית וחזקה ולכן כשנמצא שני נושאים שהם שוים ומשפט אחד להם ומביא אותם התנא במשנתו לתת עליהם תורה אחת ומשפט אחד להנה יקשה הגמרא ליתני חדא אי תיתי חדא מחדא מאחר שהם שוים ואין חידוש באחד יותר מחבירו למה לו לתנא לטרוח ליתני חדא ואניא אמינא וכו' דלאו כרוכלא ליחשיב וליזיל, וישיבו על כיוצא בזה צריכא דאי אשמעינן ואם השני נושאים אינם שוים אבל הם קל וחומר תיתי בקל וחומר ולמה לו לתנא לטרוח, ולפעמים ימצא שיקשי ואם איתא ליתני הא רוצה לומר ואם אמת היא שיש לו שאלו השני הדברים משפט אחד להם היה לו לומר גם כן זה כמו שאמר האחר וישיבו לו תנא ושייר והנה זה נראה הפך מה שאמרו לאו כרוכלא אבל ישיב הדבר הוא כי כשאין יותר חידוש באותו נושא שלא הביא יקשה ואם איתא ליתני האי. אמנם כשיש שווי לא יקשה זה דלא כרוכלא וכו' או יקשה גם כן כשנאמר שהתנא ירד למנות כל הנושאים שיש להם אותו דין אמר הואיל ונחית תנא למנינא ליתני הא נמי וישיבו לו תנא ושייר רוצה לומר כי לא מנה כולם רק מקצתם ולפעמים גם כן התנא יאמר תחלה הנושא המעט החידוש ואחר כך יאמר הנושא שיש בידו יותר חידוש ומכל שכן נלמוד ויקשו עליו לימא הא האחד וישיבו לו לא זו אף זו קתני ר"ל לא הנושא שהוא היותר קל אלא אפילו זה שהוא היותר חמור ויש בו יותר חידוש יהיה לו זה הדין ולפעמים יעשו בה בהיפך כי יאמר תחלה הנושא שיש בו יותר חידוש ואחר כך הנושא מעט החידוש וזה הדרך הוא על המעט וזרה ויקשו עליו כי אחר שאמר הנושא שיש בו יותר חדוש מה לו לומר האחד שהוא מענין החדוש וישיבו לזה זו ואין צריך לומר זו קתני ואלה התרוצים הנה הם דחוקים לא נתנו רק על צד ההכרח כשלא נמצא תירוץ אחר או טעם יותר מספיק.

3לעולם כל נושא הלמד מחבירו הילפותא לא יהיה אלא בו כמעלת מלמדו ולא יותר כי אין ראוי ללמיד שיהיה יותר חמור וגדול מרבו ועל זה נאמר (בבא קמא כה.) , דיו לבא מן הדין להיות כנדון אמנם אם אחר שלמד הדין ממלמדו ונעתק אצלו אם כסניפו אותו הדין יהיה במעלת רבו ובדרך ובסגנון שלו ולא יותר או אם יהיה בדרך וסגנון שיש לתלמיד בשאר דיניו שבאו בפרט מפורשים בו בתורה בזה יש מחלוקת כי מהם אומרים כי מאחר שזה הדין למדו מאחר ולא בא מפורש בו בדין עצמו ובסניפיו ובסגנוניו אחר אמר' דיו וי"א כי בסניפי הדין ובסגנוניו אפשר להיות בו במעלה חמורה יותר מרבו וזהו במעלת סגנונוי שאר הדינים שבאו מפורשים בו ועז"א דון מינה ומינה דון מינה ואוקי באתרא כדאמרינן בשבועות פ' שבועת העדות (שבועות לא.) ובתחלת נדה (נדה ב.) על זה נפלה מחלוקת בין החכמי ורבי שמעון גבי מקוה ואמר ושניהם לא למדוה אלא מסוטה ודוק ותשכח ומה שאמר דון מינה ואוקי באתרא דוקא לחומר אבל לקולא לא אמרו כן.

4לעולם כשיהיו הנושאים אחר המשפטים אשר ינשאו עליהם הם חיוב ושלילה או איסור והיתר או טומאה וטהרה וכיוצא בו או הפירוש שיהיה הנושא האחר והמשפטים אשר ינשאו עליו יש מחלוקת לתנאים או לאמוראים לא תוכל להקשות ולומר ליתני חדא לומר שיאמר היותר קל מאותם הנושאים או מאותם המשפטים וממנו נלמוד היותר חמור כי אם הנושא האחר קל אצל החיוב הנה הוא חמור אצל השלילה חבירו חמור אצל החיוב וכמו כן כאשר הנושא אחר ומשפטיו רבים ויש מחלוקת בהם הנה הדין שהוא קל או החולק האחד הוא חמור אצל חבירו והחמור הוא קל לחבירו ולכן לא תוכל לעשות מהם רוצה לומר מנושאים האלו דיוק כלל מן האחד לחבירו במשפטים כאלה רוצה לומר שיש מחלוקת ועל זה אמרו להודיעך כחו של ר' פלוני.

5לעולם כשתרא בגמרא שני תנאים או שני אמוראים חולקים זה עם זה בדבר מה, סבת מחלוקתם הוא שני דברים האחד נקרא סבה והב' נקרא פי או נפקותא או תכלית וצריך אתה לחפש אחריהם למצוא אותם רוצה לומר כי צריך אתה לדעת מה היא הסיבה המניעה לכל אחד מהם חלוק זה עם זה ולדעת סברתו של כל אחד מהם ד"מ רב מאי טעמה לא אמר כשמואל ושמואל מאי טעמא לא אמר כרב (בבא קמא ג:) ועל זה נאמר בגמרא במאי קא מפלגי כלומר מה היא הסיבה המניעה להם לחלוק זה עם זה ומה סברא יש לכל א' מהם והסיבה לפעמים יהיה סברא או פסק או דין רוצה לומר כי סבת מחלקתם הוא או מצד סברא שיש לכל אחד מהם לחלוק כי האחד מהם סובר סברת מה וחבירו לא כן ידמה או מצד דין כי מצד שהם חולקין במקום אחר בנדון מה, הם חולקים גם בזה ואותו דין חיצוני סבה שיחלקו בזה, והשני שצריך לחפש מהו הפרי היוצא ממחלקותם כי אף על פי שכבר נדע הסבה אשר הגיע לכל אחד מהם לחלוק עם כל זה צריכין אנו לדעת מהו התועלת והפרי והנפקותא שיצא לנו מהן ועל זה אמרו מאי איכא בינייהו מה דין יש בין סברתו ש זה לסברתו של זה ומאי נפקא מינה וצריך אתה שתדע כי בשואל על הסבה רוצה לומר על סברתם שצריך לתת סברא לכל א' מהם ולא בדין, ותשובת מאי בינייהו בדין ולא בסברא.

6לעולם כשהתנא התחיל לדבר נושא אחד ונשא עליו משפט או דין מה, ובא אחר כך התא ההוא לומר דין אחר, או משפט אחר, ולאמרו הניח אותו נושא ראשון ולקח נושא אחר הוא בעבור כי בנושא הא' לא שייך ביה האי דינא ואי איפשר להנשא עליו כי אם היה אפשר להמצא בו זה הדין האחרון מה לו ללכת אל נושא אחר ועל ה בא בגמרא ליפלוג וליתני בדידיה.

7לעולם כשתדייק איזה דיוק מאי זה משנה מאי בריתא או מאי זה מאמר אין ראוי לך לדייק אותו דיוק מן הקצה אל הקצה כי אם יש אמצעי ביניהם תקח האמצעי ד"מ אם יאמרו לך ראובן אינו חכם לא תדייק אבל הוא סכל כי איפשר שאינו לא חכם ולא סכל אלא הוא בינוני אבל בשאין ביניהם אמצעי אז תלך מן הקצה אל הקצה ד"מ אם יאמרו לך עתה אינו לילה הנה תדייק אבל הוא יום לפי שאין אמצעי בין היום ובין הלילה וכאשר תראה כי המשנה או הבריתא לקח הקצה הראשון ונתן בו דין מה ולקח אחר כך הקצה האחרון ונשא עליו דין אחר והנה הניח האמצעי ולא דבר בו כלל אז תוכל להקשות ולומר הא גופא קשיא או קשיא רישא אסיפא כי מדיוק רישא נראה שהאמצעי אין לו אותו הדין ומהדיוק הסיפא, נראה בהפך והטעם הוא דאי לא תימא הכי אלא שהקצה והאמצעי דינם שוה ליתני האמצעי ואנא אמינא מכל שכן הקצה יש לו אותו הדין ואז על צד ההכרח יתרצו רישא דוקא סיפא כדי נסבא או גם כן חדא מנייהו נקט וזה הדיוק אשר אמרנו רוצה לומר והאמצעי תוכל לעשות כאשר לא יהיו הדינים חיוב ושלילה או אסור והתר וכשאין בהם מחלוקת תנאים או אמוראים אבל יש אחת מאלו לא תוכל כי כן יאמר לך כח דהיתרא עדיף או להודיעך כחו דרבי פלוני כמו שקדם לך ביאורו.

8לעולם כשתעיין בשום דרוש או בשום ענין כשם תשים מגמת פניך לעיין הלשון היטב של הענין ההוא יש לך גם כן לבקש דרכים להקשות כנגדו ולהניע תחלה הספקות שיש בענין ההוא או בלשון ההוא ולדעת ההטעות והקושיות שאפשר לעשות בדרוש ההוא כי זה יהיה סבה להעמידך על דבר אמת ולהבין הענין ההוא על בוריו כי כשמרגיש החולי מיד ימצא רפואה ויש לך להזהר שלא לקבל הקדמות או הענין בתחלת העיון במושלם עד שתחקור ותחפש עליו כי פתי יאמין לכל דבר וכו' ולהשמר שלא יהיה ביאור הדבר בעצמו בדרך הקש הסבוב או הנעלם בנעלם אחר כמוהו או הנגלה בנגלה כי ביאור הנכון אינו רק ביאור הנעלם בנגלה.

9ודע כי דרך הנושאים והנותנים רוצה לומר האמוראים שרוצים להקשות כנגד איזו בריתא או מאמר מה, ולדעת אם הוא צודק אם לאו כי אותו המאמר אשר עליו דנין יקחו אותו למסופק, וכל שאר מהמארים אשר מחוץ יקלבום לאמתיים, להקשות כנגדו, ואחר כך ישובו במקום אחר ויקחו אותם המאמרים שאר הניחו כןא כמו שלמים לקחתם כמסופקים ויקשו כנגדם מזה שנתבאר כאן שהוא אמיתי וכל זה כדי לברר וללב והאמת כי אם יקחו לכלם למסופקים לא יוכלו להשיב מזה לזה ולבררם.

10לעולם בכל לשון הנהוג בגמרא שיצא לך בשמועה הוי משתדל לדעת מה טיבו ובאי זה אופן דרכו לבוא במאמריו על הרוב וראה גם ראה אם הוא בא באותו דרך גם כן כאן ואם לאו צריך אתה לדעת למה נשתנה ואם אתה מסופק בו שאינך יודע מנהגו וטבעו חפש הדין בגמרא באי זה דרך הוא.

11לעולם בכל בעיא שתבוא בגמרא הוי מסתכל לדעת צדדי הבעיא כי הנה השואל לא ישאל אלא בשיש לו באותה בעיא פנים לכאן ולכאן ואותם הפנים הם שקולים אצלו כי אם יש לו בירור לצד מה יותר מחבירו היה פושט אותה לאותו צד ולכן נקרא חלקי הסותר , ולפעמים ישאל השואל מפני שאינו יודע כלל אם אותו דבר מותר או אסור ושואל סתם ולשאלה כזו אין צריך לבקש צדדין אמנם זו אינו שאלת חכם אלא שאלת תם וכאשר יהיו צדדי הבעיא מפורשים לא יחוש השואל לפרשם וכאשר הם נעלמים יפרשם השואל או בעל הגמרא. ולכן יש לך להסתכל כאשר נותן להם מציאות ומפרש אותם מה היה מסתפק בהם שהוצרך לאומרם.

12לעולם בכל לשון אי הכי דנהוג בגמרא יש לך לשמור תחלה כי כל המקשה בלשון אי הכי כוונתו לומר אם כן הוא כמו שאמרת תקשי לך זה ואם אינו כן נראה שאין לו קושיא כי מכלל הן אתה שומע לאו ולכן יש לך לעיין כיצד נולדה הקושיא היא מדבריו אמנם לשון אי הכי הנהוג על הרוב הוא כשהמקשה תירץ הקושיא הראשונה שמקשה כנגדו והנה הוא חשב להציל נפשו בתירוץ ההוא ונולד לו קושיא אחרת ממנה בענין שלא ימלט מהיותו מוקשה או מן הקושיא הראשונה או מזאת הקושיא השנית והנה נפל במה שברח על דרך הנס מן הפחת יפול אל הפח ואם יאמר לו המקשה אי הכי רוצה לומר בשלמא אם לא תאמר כן אקשה מה שאני רוצה להקשות כנגדך עתה נהי נמי שישאר כנגדך הקושיא האחת אבל עתה שתירצת הראשונה נולד לך ממנה קושיא אחרת אם כן מה הועיל לך וצריך אתה לשמור בזה הלשון כי זאת הקושיא הנולדת עתה מוקשים בלשון אי הכי בלאו הכי נמי עומדת הקושיא ועוד כי לעולם זאת הקושיא רוצה לומר קושית אי הכי מיוסדת על זה רוצה לומר כי אומר בשלמא לדידי ניחא אלא לדידך קשיא ואם היא משותפות היה אפשר לו להשיב ולדידך מי ניחא והנה בעת כזאת כוונת המקשה להעמיד סברתו אשר היא מנגדת אל המתרץ או לקיים קושיא הראשונה שהקשה לו ולפעמים אין כוונת המקשה בזה רק להרוס ולתרץ דברי חבירו ולא להעמיד סברתו רק על דבר מה נפשך אם תאמר זה קושיא ואם תאמר זה קשיא לך ומזה הטעם צריך אתה לשמור כי ההקדמה אשר יבנה עליה המקשה אי הכי שלא תהיה הקדמה המוכרחת כי אם היא מוכרחת שאי אפשר לומר דבר אחר הנה אז לא יוכל המקשה לומר בשלמא לדידי כי בהכרח הוא להודות לה ואם כן אינה פרטית זאת הקושיא רק משותפת לשניהם וישיבו לו למקשה ולדידך מי ניחא. קושית אי הכי לא תבוא לעולם מיוסדת על שום הקדמה מופתית או שום אחת מהמוכחשות ר"ל מדבר שאי אפשר להתבאר במציאות היותה בו כדאיתא במסכת נדה בריש פרק ב' (נדה יג.) אי הכי מאי איריא מרבה וכו' שיש להקשות ולדידך מי ניחא כי מאחר שהתירו ההוא ממציאות אי אפשר לן להכחישו רוצה לומר מה שתירץ נשים דלאו בני הרגשה נינהו מוכחשת וכו' עכ"א רבינא נראה דהכי פירושה בשלמא לדידי שאני סבור שהמשנה אינו מדבר בבדיקה אסורה אלא בבדיקה מותרת כגון במטלית או מן העטרה ולמטה כדמוקי' לה התם בשמעתין ניחה שעל כן אמר מרבה כי אפילו בדרך זה אם מרבה [תקצץ] ועל כן הקשתי מאי שנא נשים וכו' אלא לדידך דאת סבור דטעמא דמתיניתין משום הרגשה ואפילו בבדיקה אסורה אי הכי מאי איריא מרבה וכו'.

13לעולם בכל דבור ודבור ובכל ענין וענין הנסמכים זה בזה בין בגמרא בין בכתוב ראה גם ראה מה היחס והקשר שיש לענינים ההם שנסמכו זה אצל זה ומהו הסדר שמוליך בדבריו המדבר ההוא כי הדברים יהיו נסמכים זה אצל זה או מצד הנושא או מצד המדבר. מצד נושא רוצה לומר מצד שהנושא ההוא ינשאו עליו נשואים מתחלפים. משל הראשון כמו ראובן שינשא עליו שהוא חי ושהוא לבן ושהוא חכם. ומשל השני כגון החיות כי ינשא על הנושאים מתחלפים על האדם ועל הסוס ועל החמור ועל השור. ומצד המדבר רוצה לומר בעבור היות המדבר המאמרים ההם כלם הוצרך להזכיר דבר מדברי החכם ההוא מפני שהוא דרוש שלנו ואגבו אמר שאר דברים שהיה אומר אותו חכם ואם כי אינם מדרוש ונדון שלנו כמו שתמצא בגמרא פעמים רבות ועל זה אמר רש"י למה נסמכה פרשת סוטה לפרשת נזיר וכו' ולכן נהגו התנאים כי כשיש להם לדבר מה על נושא מה כי אגב אותו דין או משפט יאמרו שאר המשפטים הנשואים באותו נושא כמו שתמצא במסכת נדה פרק יוצא דופן (נדה מג:) כי מתוך שהוצרך התנא להודיע לנו דין תינוקת בת יום א' או בת ג' שנים. אמנם האמוראים ושאר המחברים לא יעשו כן רק יאמרו דיני הנושא כל אחד בפני עצמו ובמקומו הראוי דרך משל בדיני נדה יאמר דין תינוקת בת יום לענין נדה ובדיני נחלות דין בת יום א' ובדיני נפשות גם כן דינה בפני עצמה וכן כל אחד במקומו.

14לעולם בכל מאמר ומאמר הוי מסתכל לדעת לאי זה תכלית הוא בא שם באותו מקום וראה מאי זה צד מתיחס ומתקשר עם דרושו וכשתשלשל הדבר ממאמר למאמר עד שהנה אנחנו חוץ לתחום דרושינו לגמרי חזור בך ממנו ומאחרון לראשון עד שתדע מה הביאנו עד הלום ומהו הסדר והדרך שדרכו מהמאמרים ההם.