דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ב' הספיקות ההכרעות והברורים ו

1מתקשים בטעמא דסומכוס דחולקים. - הגדר חזקה הוא מצד דאנו מעמידים על העדר הסבה. - בזה מובן מה דבתרי ותרי למאן דסבר דהוי ספיקא דאורייתא לא מוקמינן אחזקיה, משום דשם אי אפשר לומר דאנו מסלקים את שני חלקי הספק. - וזהו ג"כ הטעם בספיקא דדינא. - ומזה יש לישב קושית המהרי"ט מהגמ' דבכורות על האי כללא שכללו האחרונים, דבספק ממון עניים בחזקת ממון לבד דאזלינן לחומרא. - וזהו טעם דסומכוס דממון שאני דניתן להתחלק. - וגם לרבנן חזקת מרא קמא איננה חזקה המכרעת.

2מתקשים האחרונים (קונטרס הספיקות כלל א פרק ד) בטעמא דסומכוס דממון המוטל בספק חולקים, אף במקום דיש להמוחזק גם חזקת מרא קמא (ב"מ ק, א), דמ"ש לסומכוס חזקת מרא קמא מכל החזקות דמעיקרא המכריעות, גם באיסור והיתר וגם בטומאה וטהרה וכדומה?

3ואמנם בברי וברי היינו ששני הבע"ד טוענים טענת ברי, עוד יש להסביר, דלא שייך בזה כל כך חזקה דמעיקרא, שכל עיקרה באה, כאמור לעיל, בתור תוצאות של הספק, וכיון דלכל אחד מהבע"ד אין שום ספק בזה, ממילא סובר סומכוס, דלא שייך בזה גדר חזקה; ואם דלהב"ד הוי סוף סוף ממון המוטל בספק, אבל זהו נכנס שוב בחקירתנו שחקרנו בפרק הקודם, בהגדר של דיני ממונות, אם הב"ד המה פועלי הדין, או דרק מוציאים את הדין מכח אל הפועל, וסומכוס סובר כהצד האחרון, ולכן אל מעלה בזה מה דלהב"ד הוי ספק, אחרי דס"ס לכל אחד מהבע"ד, שהמה הבעלי דין אין כלל ספק בזה. אבל בשמא ושמא, וביותר לפי המ"ד דכל עיקר דינא דסומכוס הוא דוקא בשמא ושמא (עי' בב"ק לה, ב ובב"מ ב, ב) קשה באמת, מדוע לא תכריע בזה החזקת מרא קמא כשם שמכריעות כל החזקות דמעיקרא?

4והנ"ל בזה עפ"י מה שביארנו בע"ה בספרנו "דרך הקודש" (ח"ב שמעתתא י פרק ח), שגדר חזקה הוא לא כהמובן הרגיל שבכל ספק מניחים אנו את הדבר כ"דאתמול" אך טעם הגיוני יש בדבר, וזהו:

5מאחרי שכל ספק הוא ספק בדבר והפוכו, וכל דבר והפוכו לא יתכן בשום אופן שכל אחד מהצדדים ידרוש סבה מיוחדת להתהוותו, שזהו תרתי דסתרי, כי באמרנו שאחד מהצדדים דרוש לסבה הלא זאת אומרת שבאין הסבה הזאת יתהוה ממילא הצד המתנגד לזה, וע"כ בכל דבר והפוכו, הנה רק אחד מהם מסתעף מסבה גורמת והצד שכנגד מסתעף ממילא מהעדר הסבה. ואחרי שבספק השקול אי אפשר לקיים את שני הצדדים יחד, כי הלא אי אפשר לקבל דבר והפוכו, ולקבל רק צד אחד לבד ג"כ לא יתכן דמה חזית, ע"כ אין אנו מקבלים לא את הצד האחד ולא את הצד שכנגד וממילא נשאר הצד של העדר הסבה.

6והארכנו שם להראות כי זהו הגדר בכל החזקות דמעיקרא, למשל הקדושין הם סבה לאשת איש, אבל אי-הקדושין אינם סבה להצד שכנגד שתהא פנויה דזהו נעשה שוב מהעדר הסבה. ואם היה באפשרנו לצייר ציור שכזה, שלא יהיו גם שניהם, היינו שלא יהיה לא מעשה הקדושין וגם לא אי-הקדושין, בכ"ז הלא היא נשארת פנויה; וציור שכזה יש בספיקא, שאין אנו מקבלים את שני חלקי הספיקות ממילא היא נשארת פנויה, וכה"ג הוא בכל החזקות שבעולם.

7ובזה נבין דעת המ"ד דתרי ותרי ספיקא דאורייתא ולא מוקמינן אחזקה, כמבואר ביבמות (לא, א), שלכאורה איזה טעם יש בדבר, דאטו משום דהוה ספיקא דאורייתא לא יתכן בזה לומר חזקה? אבל זהו ההסבר דתרי ותרי כמאן דאיתניהו דמי, ואחרי דכל גדר חזקה הוא דאנו מסלקים את שני חלקי הספיקות יחד, ממילא זה לא שייך רק במקום דאפשר לנו לשלול גם את הדבר וגם את ההפוכו; לא כן בתרי ותרי, שעפ"י שנים עדים יקום דבר אמרה התורה וגדול כחם של השנים, שגם כולי עלמא לא יכולים לבטלם, וכיון דלא נתבטלו, ממילא לא שייך גדר חזקה, שכל עיקרה היא שלילת שני הצדדים יחד.

8וזהו ג"כ ההסבר של אלה הסוברים דבספיקא דדינא לא שייך חזקה, כי אי אפשר לשלול את הדין, וממילא נשארים שני חלקי הספיקות יחד ואזלינן לחומרא אף במקום דאיכא חזקה.

9ועי' בתשובות מהר"ש חיון (סי' לא), שמאריך בענין ספק ממון עניים, שמצינו בזה מבוכה בין הראשונים אי אמרינן גם בזה ספיקא לקולא או לא; וכדי להשוות את הסתירות מכריע, דיש הבדל בזה בין חזקה מ"ק ובין חזקת ממון לבד, דהראשונה מועלת אף בממון עניים. אבל אם ליכא רק חזקת ממון לבד אמרינן בזה ספק איסורא לחומרא, אף דבסתם ממון גם בזה אזלינן לקולא; ולכן שפיר פסק הגהות מרדכי בפ"ק דב"ב (סי' תרנט וראה עוד שם סי' תרכד), דמי שיש בידו מעות ומסופק אם הם שלו או של מעשר הם דמחוייב ליתן אותם לעניים משום דליכא בזה רק חזקת ממון לבד.

10ועי' במהרי"ט (ח"א סי' לט) שמקשה ע"ז מבכורות (יח, ב) דאמרינן שם על מתניתין דרחל שילדה שני זכרים וכו' מת אחד מהן, רבי טרפון אומר יחלוקו, ור"ע אומר הממע"ה". הכל מודים בשנים שהפקידו אצל רועה שמניח רועה ביניהם ומסתלק, ובאחד שהפקיד אצל בעה"ב שהממע"ה; לא נחלקו אלא בחצר בעה"ב ורועה כהן, ר"ט סבר, אקנויי קא מקני ליה בחצרו וכו' וה"ל כשנים שהפקידו אצל רועה. ור"ע סבר, כיון דאית ליה פסידא לא מקניה ליה". והרי גם התם אין לבעה"ב בולד הנשאר חזקת מ"ק, שהרי אנו מסופקים דלמא בוכרא ולא היה מעולם של בעה"ב, ואפ"ה אמרינן בזה הממע"ה ומתנות כהונה בודאי לא שניא מממון עניים?

11אולם באמת קושיא זו איננה רק אם נפרש את הגדר חזקה דמעיקרא כפשוטה, שמניחין אנו את הדבר כדאתמול; ובנ"ד שאנו מספקינן אם הוא בכור הרי לא שייך לומר שמניחין אנו אותו כדאתמול, אחרי דהספק הוא על ראשית יציאתו לאויר העולם, אם הוא בכור או לא. אבל אם נימא כדברינו הנ"ל, דגדר חזקה הוא דאנו מסלקים את שני חלקי הספק יחד ונשאר ממילא הצד של העדר הסבה, לפ"ז לא יוקשה כלל מהא דבכורות.

12כי לפ"ז כל החזקות כולן, וגם חזקת מרא קמא בכלל, בחדא מחתא מחתינהו, דנשאר תמיד אותו הצד של העדר הסבה, למשל, "המחליף פרה בחמור וילדה, וכן המוכר שפחתו וילדה, זה אומר, עד שלא מכרתי, וזה אומר, משלקחתי, יחלוקו" (ב"מ הנ"ל) דפרכינן שם אף לאחר שאוקמינן, דמיירי בעומדת באגם "ונוקמה אחזקת מרא קמא ולהוי אידך הממע"ה?" שבאמת גם שם אי אפשר להלום אם נתפוס הגדר חזקה כפשוטה, דהא גם שם לא שייך לומר שאנו מניחים את הדבר המסופק, היינו הולד, במצבו הקודם, דהא ג"כ שם נתעורר הספק תיכף ביציאתו לאויר העולם, ועי' בתוס' שם (ד"ה ולחזי) שדחקו דהוא מצד שהיה מוחזק בה, בהפרה, כשהיתה מעוברת, שזהו דוחק כמובן. אבל לדברינו א"ש, דגם שם בעלות הלוקח דרושה לסבה, סבת המכירה; אבל בעלות המוכר אינה דרושה לסבה, ולא נאמר שאי-המכירה הוא סבה שיעמוד ברשות המוכר, אלא דזה נעשה מהעדר הסבה, דכשאין סבה להעתיק את הדבר מרשותו ממילא הוא הבעלים. וכשנשאר הצד של העדר הסבה, ממילא שייך למוכר אף הולד שלא הוחזק בו מעולם, דגם בו אינו דרוש המוכר לסבה אך להעדר הסבה. והוא הדין במתנות כהונה, דבעלותו של הכהן בזה דרושה לסבה, הבכורה, אבל בעלותו של הבעלים אינה דרושה בזה לסבה, דלא מצד שהולד הוא פשוט לכן הוא הבעלים, אך מהעדר הסבה, דכיון שאין סבה שיעתק הדבר מרשותו, ממילא הוא נשאר בשלו.

13ולכן שפיר שייך בזה הגדר דחזקת מ"ק דמועילה אף בממון עניים ובמתנות כהונה, משא"כ במסופק אם הממון הוא של חולין או של מעשר דלא שייך בזה כלל הגדר הנ"ל.

14ובזה נבין ג"כ טעמא דסומכוס, דממון המוטל בספק חולקין, ולא קשה מה שהקשינו הלא כללא הוא בכ"מ דאזלינן בתר חזקה דמעיקרא, ומ"ש חזקת מרא קמא מכל החזקות שבעולם?

15אבל כיון דכל גדר חזקה הוא, כאמור, מפני שאין אנו יכולים לקבל את שני חלקי הספק ביחד, אחרי דהם תרתי דסתרי, ועל כן הננו שוללים את שני הצדדים יחד, לכן שפיר מחלק בזה סומכוס בין איסורא לממונא; דרק באיסור והיתר, טומאה וטהרה, כשר ופסול וכדומה שייך הגדר חזקה, דהא שם כמובן, אי אפשר לקבל את שני חלקי הספק ביחד, דאם הוא אסור איננו היתר וכדומה, ולא יתכן בשום אופן שנאחד את הדבר והפוכו; אבל בממון שפיר אפשר לקבל את שני הצדדים ביחד ולחלוק את הממון המוטל בספק, דהרי זה ניתן להתחלק.

16ולא עוד אלא אף לרבנן דפליגי על סומכוס, גם לדידהו לאו דבר מוסכם הוא, דתהא חזקת מ"ק חזקה המכריעה את הספק ככל החזקות שבעולם; ובזה הוא באמת המחלוקת העתיקה מקמאי דקמאי אי מהניא תפיסה של התובע אחרי דלהנתבע יש חזקת מרא קמא, וידוע שרמב"ם בפרק ה מהלכות בכורות (הלכה ג) פסק דמהניא תפיסה, והמחלוקת תלויה בעצם הגדר דחזקת מרא קמא אם היא חזקה המכרעת ככל החזקות דמעיקרא, או דהוא רק מצד דהמוציא מחברו עליו הראיה כמו בחזקת ממון, דמובן, דאם נימא שהיא חזקה המכרעת, אי אפשר שתועיל תפיסה אע"ג דמוחזק עדיף מחזקת מרא קמא, אבל הלא גם מוחזק לא שייך רק במקום שיש ספק, וכיון דע"י החזקת מרא קמא כבר הוכרע הספק, הרי ממילא שייך לומר דהתופס הוא מוחזק, אחרי דידעינן בודאי שתפס ממון חברו. וא"כ הרמב"ם דסובר, דמהניא תפיסה ע"כ דסובר, דחזקת מרא קמא איננה חזקה המכרעת ורק מצד דהמוציא מחברו עליו הראיה, וממילא כשם שאמרנו מקודם בהיות הממון ברשות המרא קמא הממע"ה, כן הוא עכשיו בהיות הממון אצל התופס, אמרינן שוב להצד שכנגד, דעליו הראיה.

17והרמב"ם לשיטתו אזיל בזה, שכבר ביארנו בספרנו "דרך הקודש" שם הנ"ל, דדעת הרמב"ם בגדר חזקה היא לא כפשוטה, אך כנ"ל, וא"כ ממילא לא שייך זאת בממון, דדבר הניתן להתחלק הוא, וכל עיקר חזקת מרא קמא הוא רק מצד הממע"ה וממילא מהניא תפיסה בזה.