דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ב' הספיקות ההכרעות והברורים ה

1לפ"ז אפשר להשוות את כל הסתירות בהא דאין הולכים בממון אחר הרוב. - אין הבדל בין איסורא לממונא בעצם הדבר, דגם באיסורא לא שייך רובא במקום דיש ידיעה ודאית. - ומה"ט יש ראשונים הסוברים דנקרא עשירי ספק גם כשנתבטל ברובא. - המחלוקת בין רב לשמואל הוא בעצם הגדר של חיוב ממון, אם הב"ד המה פועלי החיוב או רק מוציאים אותו מכח אל הפועל. - ולפ"ז לא שייך הא דאין הולכים בממון אחרי הרוב רק כשטוען טענת ברי. - ולפ"ז תתישבנה כל הקושיות. - ההבדל בין דיני ממונות לדיני נפשות הוא בזה, דבדיני נפשות אין שום חיוב על האדם להמית את עצמו והחיוב להמית הוא רק על הב"ד. - אכן להסוברים דלא מהניא תפיסה אף בטוען ברי בע"כ דסוברים דגם בממון אנו מביטים על הב"ד ואל על הבע"ד. - אבל גם לפ"ז לא קשה מדיינים, דהא גם להרוב וגם להמיעוט אין שום ספק. - וזה ההבדל בין דיינים ובין פלוגתא דרבוותא.

2ועכשיו דאתינא להכי, לההבדל בין טענת ברי ובין טענת שמא, שבטענת ברי עיקר הקושיא של ספק איסורא בממונא, ליתא, מאחרי דאין כלל ספק אצלו, הרי יש לנו חומר בזה לישב את כל הסתירות בהא דאין הולכים בממון אחרי הרוב.

3דלפ"ז נאמר, דהא דאמר שמואל, והלכה כמותו, ד"כי אזלינן בתר רובא באיסורא, אבל בממונא לא אזלינן בתר רובא, אלא הממע"ה" (ב"ב צב, ב) אין הכוונה לומר דיש הבדל בעצם בין ממונא לאיסורא, דבזה אין להרוב שום הכרעה, דזה היה מלתא בלי טעמא; אלא משום דגם באיסורא באותו המציאות של ממונא נמי לא שייך הגדר רובא.

4דהנה זהו דבר שאין צריך לפנים לומר, דרובא איננו בגדר בירור המציאות, אלא אך ורק בגדר הכרעת הספק.

5דאם יש, למשל, תשע חנויות המוכרות בשר שחוטה ואחת מוכרת בשר נבלה, בודאי אסור לקנות מהחנות האחרונה, ולא שייך כלל לומר שהרוב הוא כנגד האיסור הזה; משום דכיון דכל עיקר הגדר רובא הוא להכרעת הספק, ממילא כשאין ספק הרי אין בזה כלל המושג רובא; וכמובן, שהוא לא משום שידיעתנו שהחנות הזאת מוכרת בשר נבילה היא סותרת להרוב, אלא שכל הגדר רוב אין כאן במציאות כלל, דכל עיקרו בא רק להכרעת הספק.

6ומה"ט לא רק שאסור לקנות מהחנות הנ"ל, אך גם אם נמצא חתיכת בשר, שלכל העולם כולו יהיה מותר מטעם כל דפריש מרובא פריש, אבל למי שידע שהיא מהחנות המוכרת בשר נבלה היא אסורה בלי שום ספק. וכה"ג להיפך כשתשע חנויות מוכרות בשר נבלה ואחת מוכרת בשר שחוטה, ונמצאת חתיכה אחת ביניהן, דלמי שיודע שהחתיכה היא מהבשר שחוטה דהוא מותר לאכול, ואין הרוב עומד כלל כנגדו, אחרי דאין כלל ספק אצלו.

7ומכח היסוד הזה דכל עיקר הגדר רובא הוא רק במקום שיש ספק, תרצו הרבה מהראשונים את קושית התוס' בב"מ (ו, ב) דאמרינן שם: "קפץ אחד מן המנויין לתוכן כולן פטורין". שהקשו שם בתוס' (ד"ה קפץ) "תימה דלבטל ברובה ולחייבו כולהו במעשר דהא דדבר שבמנין לא בטיל היינו מדרבנן?" ותרצו "משום דעשירי ודאי אמר רחמנא ואל עשירי ספק, ואפילו כי אמרינן כל דפריש מרובא פריש עשירי ספק מיקרי אלא שהתורה התירה ספק זה באיסורים, כדכתיב אחרי רבים להטות ונהפך האיסור להיתר ע"י ביטול ברוב, אבל הכא לעולם לא נפיק מכלל ספק עשירי" (שטה מקובצת בשם הרא"ש ועוד), והוא מטעם הנ"ל מאחרי דכל עיקר הגדר רובא מסתעף רק ע"י ספק. ורק בזה מחולקים בעלי התוס' עם הראשונים הנ"ל, דלדעת התוס' נהי דכל עיקר רובא בא מכח ספק אבל אחרי שדינא הוא שהרובא מכריע את הספק, ממילא תו נקרא זאת עשירי ודאי, והראשונים הנ"ל עוד מרחיקים ללכת וסוברים, דכיון דרק הספק הוליד את הרוב הנה אף דאזלינן בתריה לא הוכרע רק הדין המופשט, אבל לא המציאות שנשארה גם אחרי ההכרעה מוטלת בספק, וע"כ כיון דגזרה התורה עשירי ודאי אינו מועיל בזה רובא.

8ועתה יובן היטב, דהא דמחלק שמואל בין איסורא לממונא, דרק באיסור אזלינן בתר רובא ולא בממונא; הנה זה לא מטעם שהמה חלוקים בעצם, אלא דכיון שהנתבע הרי טוען טענת ברי שאינו מגיע לו להתובע מאומה, הרי שוב לא שייך כלל בזה הגדר רובא, דכל עיקרו בא רק מכח הספק.

9ובטעמו של רב דס"ל דהולכין בממון אחרי הרוב נצטרך לומר, דס"ל, דאין אנו מביטים בזה על הבע"ד שטוען כל אחד מהם טענת ברי אלא על הב"ד, שסוף סוף להם נשאר הדבר בספק עם מי מהבע"ד הוא האמת.

10והמחלוקת בין רב לשמואל היא בעצם הגדר של כל חיוב ממון, אם הב"ד המה פועלי החיוב, או דהם רק מוציאים את החיוב של הבע"ד מכח אל הפועל. דמובן, דלהצד השני הנה כשם שבאיסורים אין אנו משגיחים על ספיקא של הב"ד, אחרי דלו, למי שצריך לדעת אם הוא איסור או היתר, אין ספק בזה, ה"נ גם בממונא; וממילא לא אזלינן בזה בתר רובא, אחרי דהבע"ד אין ספק, ואם שלהב"ד הוא ספיקא, אבל הלא כל תפקידם של הב"ד הוא רק להוציא את החיוב מכח אל הפועל, וכיון דלהבע"ד אין ספק כלל, ממילא הרי אין כאן חיוב בכח כלל, וזהו סברת שמואל. אבל להצד הראשון, אדרבא יש הבדל בין איסורים לממונא, דבאיסורים לא אזלינן בתר רובא כשהנוגע בדבר יש לו בזה ידיעה ודאית, משא"כ בדיני ממונות, דאין אנו מביטים בזה על הנוגע בדבר, אך על הב"ד, שהם מסופקים בדבר.

11אבל עכ"פ לפ"ז, לא שייך הגדר דאין הולכים בממון אחרי הרוב, רק אז כשהבע"ד טוען טענת ברי; למשל, במוכר שור לחברו ונמצא נגחן, (ב"ק מו, א) דנהי דרובא דאינשי לרדיא הוא דזבני, אבל הלא המוכר טוען טענת ברי, ד"לשחיטה מכרתי לך", וכיון שאין כלל ספק אצלו הרי הרוב בזה לא מעלה ולא מוריד כנ"ל; או בכדא וחביתא (שם כז, א), דנהי דרובא דאינשי קרי לכדא כדא ולחביתא חביתא, אבל הלא הוא המוכר טוען טענת ברי, שרק כדא מכר לו; או בטוען "לא כי אלא אלמנה נשאתיך" וכל הנהו דמייתי שם בגמ' בב"ב (צב, ב - צג, א) בתור סמוכין למחלוקת רב ושמואל, בכולהו הרי מיירי דהנתבע טוען טענת ברי.

12וממילא מובן, דלפ"ז לא קשיא כלל מדיינים דשנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, דמוציאין ממון ע"י רובא, אחרי דשם הרי הספק הוא להבע"ד גופא, דמי יכול הוא להכריע את הדין, וכמו דאזלינן בזה באיסורים אחרי רובא, ה"נ אף בממונא.

13או במצא תינוק מושלך בעיר, אם רוב ישראל ישראל, בכתובות (טו, ב) דשם הרי להמוצא גופא הדבר בספק קאי, וכללא הוא דבכל ספק וספק בלי שום יוצא מן הכלל אזלינן בתר רובא.

14ומובן דגם הערת הפני יהושע על דברי התוס' בכתובות (ט, ב ד"ה אי), דאיך יתכן שנוציא ממון מספק ספיקא, אחרי דס"ס לא עדיף מרוב ואין הולכים בממון אחרי הרוב, דלא קשה כלל, אחרי דהספק ספיקא שם הוא להנתבע גופא.

15ולא עוד, אלא שגם הקושיא שהקשו בתוס' שם בב"ק (כז, ב ד"ה קא) "ואפילו רובא דליתא קמן אזלינן בדיני נפשות בתר רובא כדאמר בריש סורר ומורה (סנהדרין סט, א)?" שבאמת זוהי הקושיא היותר חזקה, דאיך יתכן שיהיה נקל לנו יותר להרוג את הנפש מלהוציא ממון, וע"ז הרי לא תירצו כלל בתירוצם "דגבי דיינים שאני דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו" אחרי דגם ברובא דליתא קמן נמי הדין כך? אכן לפ"ד הנ"ל גם קושיא זו מתורצת.

16דלפ"ז, כולהו, גם איסורים גם ממונות וגם דיני נפשות, בחדא מחתא מחתינהו, דכל עיקר הגדר רובא בהם הוא להכריע את הספק שמסתפק מי שנוגע בדבר. אלא שבאיסורים נקרא לכו"ע הנוגע בדבר מי שרוצה להשתמש בהיתרו; בממונא, כאמור, יש מחלוקת אם מביטים אנו על הבע"ד שטוען טענת ברי או על הב"ד שהדבר מוטל בספק אצלם; אבל בדיני נפשות כו"ע מודים, דמביטים אנו על הב"ד וכיון דאצלם הדבר עומד בספק, ממילא מכריע הרוב.

17וההבדל שבין דיני ממונות לדיני נפשות הוא פשוט, דבממון אמרנו להצד השני שהב"ד מוציאים רק את החיוב מכח אל הפועל, זאת אומרת, דבאמת הבע"ד בעצמו מחוייב הוא לפרוע למי שהוא חייב, אלא דכשהוא אינו רוצה לעשות זאת מוציאים זאת ב"ד אל הפועל. אבל בדיני נפשות לא שייך לומר זאת, דהוא, הנדון, מחוייב לעשות זאת בעצמו, דאין שום חיוב על האדם להמית את עצמו, וכל החיוב מיתה דהוא מצד "ובערת הרע מקרבך", הוא רק על הב"ד.

18וזהו ההבדל, דבממונא אמרינן כיון דהנתבע טוען טענת ברי שאיננו חייב לא איכפת לו כלל מה שלהב"ד הוי ספיקא. והרוב מכריע לצד התובע. משא"כ בדיני נפשות, דהב"ד אינם לא רק המוציאים את החיוב מכח אל הפועל, אך הם גופא המה נושאי החיוב, דעליהם מוטל החיוב לקיים את ה"ובערת הרע מקרבך", וכיון דלהם הדבר בספק, שפיר אזלינן בזה בתר רובא.

19כך היה אפשר לומר, והיה מתישב הכל, אבל באמת יש לפקפק על עצם הנחתנו.

20דכל דברינו בנויים ע"ז, שבממון כמו באיסור הנה למי שאינו מסתפק בזה אינו נזקק כלל לרובא; אכן זהו איננו מוסכם אליבא דכו"ע, ובמחלוקת הראשונים אי מהניא תפיסה בממונא לכה"פ כשטוען טענת ברי היא שנויה, שכידוע דעת התוס' בכתובות (כ, א ד"ב ואוקי) דמועלת בכה"ג, ודעת הרמב"ן (ב"מ ו, ב) הרשב"א (ב"מ ו, ב) והסמ"ג (עשין צה) דלא מועלת תפיסה אף בכה"ג, ועיין בקונטרס הספיקות (כלל ב פרקים א-ד) שמביא עוד להקת ראשונים שמכריעים דלא מהניא תפיסה אף בטוען ברי; ומובן דלהדעה האחרונה הזו, אי אפשר לכלול ממונא ואיסורא בחדא מחתא, דהא כל טעמא דלא מועלת תפיסה הוא משום חזקת מרא קמא, דהאם מועלת חזקה דמעיקרא באיסור למי שיודע בברור שהדבר כבר נשתנה, וא"כ איך אפשר להוציא מיד התופס מצד חזקה דמעיקרא אחרי שלו, להתופס, אין כל ספיקא דהדבר הוא שלו. וע"כ דהראשונים הנ"ל סוברים, דמעיקרא דדינא פרכא, דשאני איסורים דעד אחד נאמן בהם, משא"כ בממון ד"עפ"י שנים עדים יקום דבר", ועל כן אינו מועיל בממון מה שלאחד מן הבע"ד אין הדבר בספק כלל, אחרי דהדבר נוגע גם לצד השני; ולא כאיסורים שהדבר נוגע רק לצד אחד, כלומר, למי שרוצה להשתמש בזה, ובזה, בממון, הדיינים המה פועלי הדבר שעליהם מוטל להוציא דין אמת לאמתו, ואחרי שלהם הדבר הוא בספק אינו מועיל מה שאחד מן הבע"ד טוען טענת ברי, והמה דנים בזה עפ"י הכללים המוסכמים בספיקות. ולפ"ז לא יספיק כלל הטעם הנ"ל בהא דאין הולכין בממון אחרי הרוב, דנהי דהוא הנתבע טוען טענת ברי, אבל הלא הב"ד מסופקים בזה והיה להם לדון עפ"י הכלל הקבוע בכ"מ, דרובא וחזקה רובא עדיף?

21ונצטרך לומר לפ"ז, דחזקת ממון אלימי מכל החזקות דמעיקרא, דאם בכל החזקות רובא וחזקה רובא עדיף, אבל שאני חזקת ממון דהיא עדיפא, וא"כ לכאורה הדרא קושית התוס' לדוכתה, מדוע אנו הולכים בדיינים אחרי הרוב?

22אבל באמת גם להשיטה הזו לא קשה כלל מדיינים.

23דהא לשיטה זו שאני חזקת ממון מכל חזקות דמעיקרא באיסורים, דשם, באיסורים, בעל הספק הוא מי שרוצה להשתמש בזה, אבל בממון בעלי הספק המה הב"ד. דעליהם לדעת למי מגיע זאת, ואחרי דכל חזקה באה להכריע את הספק, א"כ בממון משמשת החזקה בשביל הב"ד.

24וממילא לא קשה מדיינים, דכששנים אומרים חייב ואחד אומר זכאי, הרי לא שייך לומר דהדיינים לא יחייבו אותו מצד דאוקי ממונא בחזקת מרא קמא, דהא, כאמור, כל חזקה באה להכריע את הספק וכשאין ספק אין כלל הגדר חזקה, והכא הרי אין ספק כלל, לא לשנים המחייבים ולא להאחד המזכה, דהא לאלו ואלו יש דעה ודאית בזה לחיוב או לפטור; ואלא מה שלהבע"ד הוא הדבר בספק, דאינו יודע עם מי הוא הצדק, עם הרבים או עם היחיד, וירצה לפטור מצד חזקת ממון, אבל הלא כאמור לשיטה הנ"ל, כל גדר חזקת ממון משמשת בשביל הב"ד ולא בשביל הבע"ד. וא"כ ממ"נ לא שייך לומר בדיינים אין הולכים בממון אחרי הרוב מצד חזקת ממון, דאם נביט על הדיינים הרי אין כלל ספק אצלם, ולהבע"ד שהוא בספק הרי בכלל החזקה שלו לא מעלה ולא מוריד, אחרי דהב"ד צריכים להכריע בדבר בין שני הצדדים.

25ובאמת זוהי כוונת התוס', שאמרו "דשאני גבי דיינים דחשיב מיעוט דידהו כמי שאינו וליכא למימר אוקי ממונא בחזקת מרא קמא, דהא ב"ד מפקי מיניה", כדברינו הנ"ל דכל חזקה באה רק להכריע את הספק, אך בנ"ד שלרוב הב"ד הוא מחוייב בודאי הרי עוקרים את החזקה מעיקרה, דבמקום שיש ידיעה ודאית שם לא שייך כלל הגדר חזקה כנ"ל.

26ובזה נבין מה שהסכימו הפוסקים דבפלוגתא דרבוותא הנה אף במקום שרבו המחייבים, יכול לומר המוחזק קי"ל כהמיעוט, מצד דאין הולכים בממון אחרי הרוב; דאמנם לפי מה שביארנו בפרק ג', דהטעם דבדיינים הולכים אחרי הרוב מטעם דהוה ספיקא דדינא, א"כ הלא גם בפלוגתא דרבוותא נמי היינו צריכים ללכת אחרי הרוב. אבל לפי דברינו האחרונים, דהטעם בדיינים הוא משום דכל חזקה באה בשביל הדיינים שידעו איך להוציא את הדין, ולהדיינים האלה הרי אין כל ספק בזה, א"כ זהו לא שייך רק במקום דהמחלוקת היא אצל הדיינים שצריכים עכשיו לפסוק את הדין, משא"כ בפלוגתא דרבוותא עתיקה, שהדיינים גופא שעליהם לדון בזה אינם יודעים לפסוק את הדין, שפיר מכריעה החזקה בספיקתם, וממילא אין הולכים אחרי הרוב.