דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ב' הספיקות ההכרעות והברורים ח

1תירוץ חדש על הקושיא העתיקה על הרמב"ם דפסק דתקפו כהן אין מוציאים מידו. - קושית הרשב"א מאי ראיה מהא דהספיקות נכנסים לדיר להתעשר. - ולכאורה יש לישב דכיון דתקפו כהן אין מוציאים הרי חזקת מרא קמא לא הויא כלל חזקה המכרעת. - הדבר נכנס בהמחלוקת אי הא דתפס לא מפקינן אם זהו גופא דין או משום דאי אפשר בזה להיות דין. - אכן יש לבוא בזה מצד ספק איסורא, אך האיסור הלא איננו רק דבר המסתעף. - רבה לשיטתו דאינו מבדיל בין עיקר הספק ובין דבר המסתעף ואית ליה בכתובות, דמאן דמכשיר בה פוסל בבתה.

2על הקושיא העתיקה שמקשים כולם על הרמב"ם דפסק בפ"ה מהלכות בכורות (הלכה ג, ושם פ"ב הל' ו), דתקפו כהן אין מוציאין מידו, שזה סותר לגמ' מפורשת בבבא ממציעא (ו, ב)? נ"ל לתרץ תירוץ חדש.

3דזה לשון הגמ' שם: "אמר ליה רבה, קדושת בכור קאמרת, לעולם אימא לך תקפו כהן מוציאים אותו מידו, ואפילו הכי אסורים בגיזה ובעבודה, דקדושה הבאה מאליה שאני. אמר ליה רב חנניא לרבה, תניא דמסייע לך, הספיקות נכנסין לדיר להתעשר, ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, אמאי נכנסין לדיר, נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן". והרמב"ם סובר, דלא לחנם קאמר הגמ' בלשון "תניא דמסייע לך", כי כל הסיוע מזה הוא רק לרבה לשיטתו, מה שאין הלכה בזה כמותו.

4דהנה כבר הקשה הרשב"א בחידושיו על קושית הגמ' "נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן", הא כל כמה דלא תקפו ממון ישראל הוא ויכול להפרישו למעשר?

5אכן לפי מה שביארנו בפרקים הקודמים, דעיקר הספק אי תקפו מוציאין אותו מידו או לא, תלוי בהגדר דחזקת מרא קמא, אי חזקה המכרעת היא ככל החזקות דמעיקרא, או דהוא רק מצד המוציא מחברו עליו הראי'; א"כ לא קשה קושית הרשב"א, דשפיר מייתי סייעתא מהא דהספיקות נכנסים לדיר להתעשר, דתקפו כהן מוציאים אותו מידו, ובכן הויא חזקת מרא קמא חזקה המכרעת, והוכרע הספק שהוא פוטר את עצמו בממון שלו. אבל אי תקפו אין מוציאים מידו, וא"כ לא הויא כלל חזקה המכרעת, והדבר נשאר בספק, אלא דאין אנו מוציאים אותו מידו מטעם דהמוציא מחברו עליו הראיה, א"כ אף טרם התפיסה של הכהן נמי לא יכול הבעלים לפטור ע"י הספיקות, דהא אפשר שהוא פוטר את עצמו בממונו של כהן.

6אכן באמת, אף אם נימא דחזקת מרא קמא לא הויא חזקה המכרעת, אלא דמצד הממע"ה אתינן בזה, ובכן אי תפס לא מפקינן מיניה, עדיין הדבר תלוי בחקירתנו שחקרנו בפרק הראשון משמעתתא זו, אם זהו גופא דין, דכשם שיש דין של חיוב ושל פטור, ה"נ יש דין הממוצע ביניהם דאינו מחוייב ואינו פטור אך אי תפס לא מפקינן מיניה, או דכל הדין דאי תפס לא מפקינן מיניה הוא מפני שאי אפשר להיות בזה דין. ואמנם רק אז אפשר לנו להקשות "ואי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין מידו, נמצא זה פוטר עצמו בממונו של כהן", אם נתפוס כהצד השני בהגדר דאי תפס לא מפקינן מיניה, ובכן גם בשעה שהוא אצל הבעה"ב נמי לא נעשה שלו, ורק דאנו הב"ד לא עבדינן בזה עובדא. אבל להצד הראשון הרי לא קשה כלל, דאמנם סוף סוף כ"ז שהוא נמצא ביד הבעה"ב הדין הוא שהוה שלו; אע"פ שאם יתפוס אח"כ הכהן שוב אין מוציאים מידו, זהו משום דהא גופא הוי דין כאמור, דכשם שיש דין של חיוב ושל פטור, כך יש דין של אי תפס לא מפקינן מיניה, אבל בין כך ובין כך, כ"ז שהוא תופס הדין הוא שהוא שלו.

7וכיון דכבר ביארנו, דלשיטת הרמב"ם, הא דאי תפס לא מפקינן מיניה הוא כהצד הראשון, הרי ממילא הדרא קושיא לדוכתה, מאי ראיה מהא דהספיקות נכנסים כנ"ל?

8וצ"ל, דכיון דהספק אינו נוגע רק בממון לבד אך גם באיסורא, דאם הוא ממונו של כהן הרי אינו פוטר את שאר הטלאים ממעשר, והיינו צריכים לומר בזה ספק איסורא לחומרא? בשלמא אי תקפו כהן מוציאים אותו מידו, וא"כ הוה חזקת מרא קמא חזקה המכרעת ממילא מועילה גם לענין איסורא, דהא גם באיסורא אזלינן בתר חזקה דמעיקרא; ואע"ג דאמרינן דהם אסורים בגיזה ועבודה, משום דהאיסור של גיזה ועבודה אינו מצד הממון של כהן שיש בזה, אך מצד קדושת הגוף - וזהו ההסבר קדושה הבאה מאליה שאני; ואם גם נימא דחזקת מרא קמא היא ככל החזקות דמעיקרא, אבל הלא כל עיקר החזקה הוא מצד מרא קמא, כלומר, שלא דמי לכל החזקות דמעיקרא, כמו למשל חזקת איסור, חזקת היתר, חזקת טומאה וטהרה, וכדומה, דכולן באות להחזיק שלא נשתנה גוף הדבר, משא"כ בחזקת מרא קמא דלא על השתנות בגוף הדבר אנו דנים, אך על השתנות המרא, וא"כ לא שייך זאת רק במקום דהספק הוא מצד הבעלים, אחת הוא אם הוא ספק בממונא או ספק באיסורא, אבל כאן דגם האיסור נובע מצד הבעלים שפיר מועלת בזה חזקת מרא קמא. ולכן אף דבספיקות יש ספק אם הוא פוטר עצמו בממונו של כהן ולא הוי מעשר לפטור את השאר, אכן כיון דגם ספק זה נובע מצד ממון, שפיר מועלת בה חזקת מרא קמא כמו כל החזקות דמעיקרא; משא"כ לענין גיזה ועבודה שהוא איסור שאינו נובע כלל מצד הממון לא שייך ע"ז לומר שהחזקת מרא קמא תכריע בזה. אבל אם נימא דתקפו כהן אין מוציאים אותו מידו, וע"כ דחזקת מרא קמא איננה חזקה המכרעת, אף במקום שאנו דנים מי הוא המרא בזה, ואם אמנם דכאמור, זהו גופא דין דשייך הדבר למי שתופס אותו, אבל כיון דכל זה הוא מצד דהממע"ה, הלא זהו רק דין בממון ולא באיסור, ובכאן הרי הדבר נוגע כאמור גם באיסור, והיה צריך להיות אסור מספק.

9אולם לפי מה שביארנו בכמה מקומות דבכל הספיקות אנו מביטים על עיקר הספק ולא על הדבר המסתעף מזה, ובזה ישבנו את הקושיא הידועה, מ"ט אמרינן ספק ממונא לקולא, הלא יש בזה גם ספק איסורא מצד לא תגזול? וישבנו זאת עפ"י קושיא שניה שאפשר להקשות, מ"ט אמרינן ספק איסורא לחומרא, הלא להסוברים דאיסור הנאה מפקיע את הבעלות, א"כ בכל ספק איסורא הרי יש גם כן ספק ממונא, דאנו מסופקים ביחד עם זה אם הוא עדיין בעלים או לא? אלא שבכל הספיקות אנו מביטים על עיקר הספק ולא על הדבר המסתעף, ובממון האיסור הוא דבר המסתעף ולא אשגחינן בזה, כשם שבאיסורא הוה הממון דבר המסתעף. ולפ"ז הרי הדרא קושיא לדוכתה, דמאי מקשינן "נמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן", הא אף אם נימא דתקפו כהן אין מוציאין מידו, וחזקת מרא קמא לא הויא חזקה המכרעת אלא גדר של הממע"ה, אבל סוף סוף כיון דזהו דין בממונא, לא איכפת לן כלל מה דהוה ג"כ ספק באיסורא לענין מעשר, שכל עיקרו איננו מסתעף רק מהממונא כנ"ל?

10אכן באמת בזה גופא אם אין אנו מביטים כלל על הדבר המסתעף, אנו מוצאים בזה מחלוקת בכתובות, דאמרינן שם (יג, ב): "אמר ר' יוחנן, לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה, לדברי הפוסל בה פוסל בבתה. ורבי אלעזר אומר, לדברי המכשיר בה פוסל בבתה. אמר רבה מאי טעמא דר"א, בשלמא איהי אית לה חזקת כשרות בתה לית לה חזקה דכשרות". וברור, דהמחלוקת היא בזה, דהא בודאי עיקר הספק הוא בה, בהאם, דהא כל הספק הוא אם נבעלה לפסול, אך ממילא מסתעף מזה ספק גם לכשרותה של הבת. ור' יוחנן סובר כהנ"ל דאין אנו מקפידים כלל בספיקות על הדבר המסתעף, ולכן קאמר שפיר מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, אע"ג דלהבת לית לה חזקת כשרות לא איכפת לן כלל בזה, דאימתי בעינן חזקת כשרות כשההכשר מוטל בספק, אבל כיון דע"י חזקת כשרות הוכשרה האם, הרי ממילא אין על הבת ספק כלל. אבל רבי אלעזר אינו מבדיל בין עיקר הספק ובין הדבר המסתעף, ורבה עוד מסביר זאת באמרו "מ"ט דר"א, בשלמא איהי אית לה חזקת כשרות בתה לית לה חזקה דכשרות", אע"ג דהבת איננה רק דבר המסתעף.

11וזהו שאמר רב חנניא לרבה, תניא דמסייע לך, לשיטתך, דאינך מבדיל בין עיקר הספק לבין דבר המסתעף, יש ראיה דתקפו כהן מוציאין מידו; אבל כיון דלפי האמת ההלכה כר' יוחנן דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, וכמו שפסק הרמב"ם בפט"ו מהל' איסורי ביאה (הלכה יא) הנה לעולם אימא לך דתקפו כהן אין מוציאין מידו, ואפ"ה איננה שאלה שזה פוטר ממונו בממונו של כהן", אחרי דהוא רק דבר המסתעף כנ"ל.

12ובכן שפיר פסק הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאין אותו מידו.