דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ב' הספיקות ההכרעות והברורים ט

1קושית התוס' על רש"י בהא דינאי המלך ממאן דמכשיר בה מכשיר בבתה. - המחלוקת אי מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה או לא תלויה אם פסול הבת הוא פסול בעצם או דהוא רק דבר המסתעף. - ההבדל בין דבר המסתעף ובין תרתי דסתרי. - ההבדל בין שני שבילין ובין שתי כתי עדים המכחישות זו את זו. - הא דשתי כתי עדים הוא דבר הממוצע בין דבר המסתעף ובין תרתי דסתרי. - הנחת הג' רעק"א דבמקום דהחזקה הוא מצד בירור אינה מועלת בתרי ותרי. - וממילא מתישבת הקושיא על רש"י. - מלבד זאת מתישבים דברי רש"י גם כפשוטם.

2ובהא דמאן דכמשיר בה מכשיר בבתה (כתובות יג, ב) הואיל ואתי לידן נימא בה מלתא. - בקדושין (סו, א) גבי ינאי המלך דפרכינן שם: "היכי דמי, אילימא דבי תרי אמרי אישתבאי ובי ותרי אמרי לא אישתבאי, מאי חזית דסמכת אהני סמוך אהני", כלומר, והיכי קאמר ולא מצאו. ועי' ברש"י (ד"ה סמוך אהני) שכתב ע"ז "ואי אמרת אוקי תרי לבהדי תרי ואוקי אתתא אחזקה? ה"מ אי היא קמן והיתה באה לב"ד להתירה, אבל בנה זה הנדון אין לו חזקה דכשרות, שהרי מעידים על תחילת לידתו בפסול". וכתבו בתוס' (ד"ה מאי) ע"ז: "וא"ת, מ"מ תיהני ליה חזקה דאמיה שהיתה בחזקת כשרות, דהא אמרינן בפ"ק דכתובות (יג, ב) לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה?"

3והנ"ל בזה, דהנה ביארנו בפרק הקודם, דהמחלוקת אם מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה או דפוסל בבתה, הוא אם אנו מביטים גם על הדבר המסתעף או לא. אכן כ"ז הוכרחנו כדי לישב את שיטת הרמב"ם דתקפו כהן אין מוציאים אותו מידו, שלא יסתר זה לגמ' מפורשת בב"מ; אמנם הדברים כפשוטם נראים יותר, דאמנם כו"ע מודים דבכל החזקות אין אנו שמים לב כלל להדברים המסתעפים, אלא בהמחלוקת היא בזה גופא, דהדין דע"י ביאה פסולה נפסלת האם והבת לכהונה, אם הוא מצד דעצם הביאה פועל שני פסולים, פסול להאם ופסול להבת, או דעצם הביאה פועל רק פסול להאם, אך ממילא מסתעף הפסול גם להבת, דעובר ירך אמו ונמשך הפסול גם לה.

4ועי' ביבמות (מד, ב): "הכל מודים, במחזיר גרושתו שהולד פגום לכהונה. מאן הכל מודים, שמעון התימני, דאע"ג דאמר שמעון התימני, אין ממזר מחייבי לאווין, נהי דממזר לא הוי פגום מיהא הוי, מק"ו מאלמנה וכו' איכא למיפרך, מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת". ולבסוף אסקינן שם דקאי הכל מודים על חייבי כריתות ו"מאן הכל מודים ר' יהושע וכו' וכי תימא מה לאלמנה שכן היא עצמה מתחללת, הכ"נ כיון שבעלה עשאה זונה". - ולכאורה יש מכאן ראיה דעצם הביאה פוסל את הבת, דאי נימא, דהוא רק דבר המסתעף מהאם איך סלקא דעתך בתחילה במחזיר גרושתו שהיא, האם, אינה נפסלת לכו"ע והבת תפסל? ויש לדחות, דאולי זו גופא היא פרכת הגמ' "מה לאלמנה, שכן היא עצמה מתחללת", כלומר, דלא הוי הפסול של הולד רק דבר המסתעף מהאם וממילא שייך זאת רק באלמנה לכ"ג, וכמו דמסיק שם "ה"נ כיון שנבעלה עשאה זונה", וזאת אומרת, דכל הפסול של הבת היא מצד שהאם נעשית זונה.

5ובחקירה זו היא המחלוקת אי מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה או לא.

6דהנה הלכה פסוקה היא (פסחים י, א) דשני שבילין אחד טמא ואחד טהור, והלך באחד מהן ועשה טהרות ובא חברו והלך בשני ועשה טהרות, אם באו ונשאלו זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות, אע"ג דהוה תרתי דסתרי, דהא ידעינן ידיעה ודאית דאחד מהם הוא טמא, לא איכפת לן בזה, משום דחזקה איננה בגדר בירור, שנימא שכיון דאוקמינן אחד מהם בחזקת טהרה הרי נתברר שהוא הלך בשביל הטהור וממילא הלך חברו בשביל הטמא, דהנחה מוסכמת היא, דחזקה איננה רק הכרעה להכריע את הספק; וממילא בשני שבילים כיון דעל כל אחד ואחד מתעורר ספק בפני עצמו, דהרי אין הטהרה של האחד סבה לטומאתו של השני, אלא דהשביל הטמא הוא סבה גם לטומאתו של האחד וגם לטומאתו של השני, וממילא כל אחד שהוא בספק, אם הלך בשביל טמא או לא, מוקמינן אותו בחזקת טהרה, אע"ג דבתוצאות הדבר יש סתירה, לא איכפת לן בזה כיון דבמקור הספק אין סתירה, דהרי כל אחד מהם יש לו מקור ספק בפני עצמו.

7אבל ציור אחר לגמרי הוא בדבר המסתעף, למשל, בטמא שאנו מספקינן אם נטהר או לא, דמוקמינן אותו בחזקת טומאה, ואם הלך ונגע בטהרות אנו מטמאין אף הטהרות, אע"ג שלהטהרות יש אדרבא חזקת טהרה, והיו צריכות להיות טהורות מספק; ואם האמת היא לא כך ואנו מטמאים גם הטהרות, הוא לא משום הסתירה שיש בזה, שאיך יתכן, שהאדם יהיה טמא והטהרות שנגע בהן יהיו טהורות, אך משום דעל הטהרות תו אין כלל שום ספק דהן טמאות, דהרי אי אפשר לנו להסתפק בטהרות אם לא נסתפק מקודם בהאדם, דהא הספק בטהרות הוא רק מסובב מהספק שבאדם, וכיון דהחזקת טומאה שבאדם הכריע את הספק שהוא, הנוגע, טמא, ממילא לא שייך לומר אוקי טהרות אחזקתן, דכל ענין חזקה היא להכריע את הספק, ועל הטהרות הרי תו אין כלל ספק בדבר, שבודאי הן טמאות.

8ובזה יוטעם לנו המחלוקת (בבא בתרא לא, ב) בשני כתי עדים המכחישות זו את זו, ד"רב הונא אמר זו באה בפני עצמה ומעידה, וזו באה בפני עצמה ומעידה, ורב חסדא אמר, בהדי סהדי שקרי למה לי", דמקשים, דמ"ש לרב חסדא מהא דשני שבילים דאם נשאל זה בפני עצמו וזה בפני עצמו טהורות, וה"נ מדוע לא תבוא כל כת בפני עצמה ותעיד? אך לפ"ז ניחא, דשאני גבי שני שבילין, דאין הטהרה של האחד מטילה טומאה על השני, אלא דזאת תוכל לנו לשמש רק בתור ראיה על טומאתו של השני, דכיון דהוא טהור הרי ש"מ דהוא הלך בהשביל הטהור, וממילא הרי הלך השני בשביל הטמא ונטמא, וכיון דכל ענין חזקה איננו גדר ברור לא שייך להביא מזה ראיה. משא"כ בשתי כיתי עדים, דאם נאמין לכת אחת שהיא כשירה הרי כשרותה מטלת פסול על השניה, דהא היא אומרת, שהשניה עברה על הלאו דלא תענה ברעך עד שקר.

9ואפ"ה לא דמי זאת לגמרי להציור של דבר המסתעף הנ"ל, דשם הדבר המסתעף הוא תולדה של העיקר שהוא האב ומכחו הוא בא; למשל, כשאנו מעמידים את האדם בחזקת טומאה, וע"י זה אנו מטמאים גם את הטהרות שנגע, ואם הוא, האדם, ראשון לטומאה, נעשות הטהרות שניות לטומאה, ובכן אי אפשר להפריד בזה בין הדבקים. אבל בשתי כתי עדים, כל כת וכת אם היא שקרנית היא פסולה מכח עצמה, ולא מכח הכת האחרת.

10והמבין יבין, דבהא, בשתי כתי עדים המכחישות זו את זו יש פנים לכאן ולכאן, אין זה דומה לגמרי לדבר המסתעף, אבל אין זה דומה ג"כ בכל מכל להא דשני שבילין, זהו מעין ממוצע בין שני הקצוות הללו, ולכן נכנס הדבר במחלוקת בין רב הונא ורב חסדא, דהראשון מדמי זאת לשני שבילין, והאחרון מדמי זאת לדבר המסתעף.

11אבל בשני הקצוות הללו כו"ע מודים, זאת אומרת, דבדבר המסתעף בודאי לא שייך חזקה. אבל בדברים עצמיים גם כשהם תרתי דסתרי, כמו למשל בשני שבילין, שפיר שייך חזקה.

12וממילא נופל הספק בפסול הבת אם זהו דבר המסתעף ולכן פשיטא, דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה אע"ג דלית לה חזקת כשרות, דהרי אף אם היתה להבת חזקה שכנגד נמי לא איכפת לן בכהאי גוונא כנ"ל. אבל אם פסול הבת הוא דבר עצמיי, שפיר אמרינן "איהי אית לה חזקת כשרות, בתה ליה לה חזקה דכשרות" והיא כשירה ובתה פסולה, אע"ג דהוו תרתי דסתרי לא איכפת לן כלל כנ"ל.

13אלא דלפ"ז יוקשה, דא"כ מאי ראיה מייתי מהא דהספיקות נכנסין לדיר להתעשר דתקפו כהן מוציאין אותו מידו, דלמא לעולם אימא לך דאין מוציאין, ובכ"ז לא קשה דנמצא זה פוטר ממונו בממונו של כהן, אחרי דהוא רק דבר המסתעף כנ"ל, ולפי דברינו הרי הכל מודים דדבר המסתעף לא מעלה ולא מוריד?

14דגם הא לא קשיא, דכיון דכל טעמא מאי דדבר המסתעף נגרר אחרי העיקר, הוא מפני שהספק העיקר כבר הוכרע ע"י החזקה וממילא אין תו כל ספק בהדבר המסתעף, א"כ זהו לא שייך רק במקום דהחזקה באה להכריע את עיקר הספק, אבל אם כל עיקרה של החזקה איננה מצד הכרעה, תו אפשר לבוא גם מצד דבר המסתעף.

15ואחרי שכבר ביארנו, דכל המחלוקת אי תקפו כהן מוציאין אותו מידו או לא, מיתלי תלי בהגדר של חזקת מרא קמא, אי היא חזקה המכרעת, וזהו שמקשה אי ס"ד תקפו כהן אין מוציאין אותו מידו, וא"כ חזקת מ"ק לא הויא רק מצד הממע"ה, ותו אנו צריכים לדון גם על דבר המסתעף שנוגע בספק מעשר.

16ואע"ג, דבכל ספק ממונא יש גם ספק איסורא, מצד הלאו דלא תגזול ואין אנו משגיחים ע"ז, מצד דהוה דבר המסתעף כנ"ל בפרק הקודם? אבל ע"ז הרי יש תירוצים אחרים כנ"ל בפרקים הקודמים.

17ועי' ביבמות (מז, א): "נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך", ועי' בתוס' שם (ד"ה במוחזק לך) שכתבו: "ואיהו גופא כשר, אלא דשויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, אבל אם בא על בת כהן לא פסלה". ואח"כ (ד"ה ואין אתה) כתבו על הא דאמרינן שם נאמן אתה לפסול בניך, ואי אתה נאמן לפסול בני בניך: "אומר ר"י דה"פ נאמן אתה לפסול בניך פי' כשאין לו אלא בנים, ואין לו בני בנים. ואי אתה נאמן לפסול בני בניך, כשיש לו בני בנים אין נאמן לפסול אפילו בניו, דאין סברא לומר שיהיו בניו פסולים ובני בניו כשירים". ולכאורה, הרי ג"כ אין סברא לומר שהוא בעצמו יהיה פסול ובכ"ז אם יבא על בת כהן לא יפסול אותה? אך גם שם הוא ההבדל מעין הנ"ל, דמה שהוא נאמן על עצמו הנה אין זה בגדר נאמנות, דהא באמת אינו נאמן ע"ז, דאין אדם משים עצמו רשע אלא דהוא מצד שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, ולכן אפשר שלהדבר המסתעף מזה יהיה דין אחר, והוא פסול, ובכ"ז הבת כהן שבא עליה היא כשירה, אע"ג דהיא רק דבר המסתעף ממנו, דלא עליה אנו דנין אך עליו, ואם הוא עכו"ם הרי היא נפסלת רק מכחו, אבל כיון דגם פסולו גופא איננו מטעם נאמנות, אך מצד שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, שפיר אפשר דלהתולדה יהיה דין מהופך לגמרי מהאב שממנה היא באה. אכן מה שאדם נאמן על בניו הרי כמובן זהו לאו מטעם שויה אנפשיה חתיכה דאיסורא, דהא ס"ס גם בניו לא בכלל נפשיה הוא, אלא דהוא מצד דינא דנאמנות כדילפינן שם מהכתוב יכיר דיכירנו לאחרים, ובנאמנות תו אי אפשר להבדיל בין העיקר ובין הדבר המסתעף ממנו, וכיון דדינא הוא דאינו נאמן על בני בניו, גם על בניו אי אפשר שיהיה נאמן.

18וזהו מעין ההבדל שהבדלנו בין חזקה המכרעת ובין חזקה שכל עיקרה היא מצד המוציא מחברו עליו הראיה.

19אכן עכ"פ נתבאר, דכל טעמא דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה הוא משום דהבת הוה רק דבר המסתעף, ובזה יש לנו חומר מספיק לישב קושית התוס' שהתחלנו.

20ונחוץ לנו להקדים עוד לזה הנחה אחת שהניח הגאון רעק"א בתשובותיו (סי' קלו), כששתי כתי עדים מכחישות זו את זו, שאחת מעידה שפרע בתוך זמנו והשניה מכחשת זאת, דלכאורה היינו צריכים למימר, אוקי תרי להדי תרי ונשארת החזקה דאין אדם פורע תוך זמנו. והוא ז"ל מסיק שם דלא כן, דהא דאמרינן בכל מקום אוקי תרי להדי תרי ואוקי ממונא בחזקתיה, הוא דוקא בחזקות דמעיקרא שאינן מבררות את הספק, אך מכריעות את הספק, ולא כן חזקת אין אדם פורע בתוך זמנו, דהוא מצד בירור ואינו מועיל שום בירור בתרי ותרי, כמו דכתבו בתוס' בב"ק (עב, ב ד"ה אין) ובב"ב (לא, ב ד"ה וזו) בתירוצם על הקושיא, דבשתי כתי עדים המכחישות זו את זו, דלהימנו לבתראי במיגו דאי בעי פסלינהו לקמאי בגזלנותא? משום "דמיגו במקום עדים לא אמרינן, דמיגו לא יוכל לסייעם יותר מב' עדים, ואפילו היו עמהם ק' עדים אין נאמנים דתרי כמאה".

21וממילא תתישב בזה קושית התוס' שהתחלנו, דלפ"ז שפיר אפשר למימר, דכל דינא דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, הוא רק בספיקא דעלמא, אבל לא בספיקא דתרי ותרי.

22דהא זאת כו"ע מודים, דאין לה להבת חזקת כשרות, אלא דכאמור דסובר דלא בעינן בה כלל חזקה, אחרי דזה הוה רק דבר המסתעף; וכיון דע"י החזקת כשרות שבאמה אנו יודעים שהיא כשירה, ממילא תו יש לנו ידיעה ודאית בהבת שהיא כשירה. וא"כ הרי באנו להכשיר את הבת לא מצד חזקה, אך מצד ידיעה, וידיעה אינה מועלת כלל בתרי ותרי, דאינה מועלת ידיעתנו בזה יותר ממאה עדים. דבשלמא האם שיש לה חזקת כשרות אמרינן, כיון דס"ס לא נתברר הספק אי אפשר לנו בזה לעשות התחדשות, אבל להבת או להבן דאין בהם חזקה דמעיקרא, ורק מצד ידיעה אתינן בזה, וידיעה לא שייך שתכריע בתרי ותרי.

23אכן מלבד זאת נ"ל לישב שיטת רש"י בפשטות, דאחרי שנדייק את לשונו הזהב של רש"י בתירוצו "ה"מ, אי הוה איהי קמן והיתה באה לב"ד להתירה, אבל בנה זה הנידון אין לה חזקה בכשרות". נראה דרש"י גופא בא לישב את הקושיא ממאן דמכשיר בה מכשיר בבתה, ודעתו לחלק, דרק אז אמרינן מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה כשיש לנו נ"מ גם לענין האם גופה, אבל כשהיא כבר מתה ואין לנו כלל נ"מ מכשרותה וכל הנ"מ הוא לגבי הבן או לגבי הבת שם לא שייך בזה חזקה.

24דכבר ביארנו בשמעתתא קמא (פרק ז) את דברי הגמ' בכתובות (יט, ב) דמקשינן שם "ואמאי תרי ותרי נינהו", ויגעו הראשונים, דהא כשהאחרונים פוסלים את הראשונים בפסול הגוף האחרונים נאמנים לגמרי ולא הראשונים? והבאנו שם את דברי הריטב"א שהביא ד"יש שפרשו דכיוון שמתו ואינם ראויים לפסול הגוף אין עדות האחרונים חשוב אלא כמעידים על הממון". והסברנו שם, דגם ההבדל בין גזלנותא ובין הכחשה הוא ג"כ ההבדל בין העצם ובין הדבר המסתעף; דבגזלנותא העצם הוא פסול הגוף, וסתירת העדות של הראשונים הוא דבר המסתעף; ובהכחשה הוא להיפך, דסתירת העדות היא העצם והפסול הוא דבר המסתעף. ועד כאן אנו מביטים על העצם כשיש לנו נ"מ מזה, אבל כיון שמתו ואין כל נ"מ מהעצם אלא מהדבר המסתעף, שוב הויא זאת רק כהכחשה בעלמא. ואמנם בתוס' (ד"ה ואם) חולקים שם ע"ז שכתבו שם: "ופסולי עדות דקתני, לא שאומרים שעדיין פסולים, דא"כ אמאי אינם נאמנים, אלא פסולי עדות הוי ועתה מודים שהם כשירים", אבל עכ"פ רש"י סובר בזה כשיטת הראשונים שהביא הריטב"א. וכיון דכל הטעם דמאן דמכשיר בה מכשיר בבתה הוא משום דכיון דהוכרע עצם הספק לא איכפת לן כלל על הדבר המסתעף, א"כ זה לא שייך רק במקום דהיא חיה וצריכים אנו להכריע את הספק המתעורר בה בעצמה, אבל לא כשמתה.

25וביותר, אחרי, דכאמור, חזרה איננה בירור, אך הכרעת הספק. א"כ לא שייך זאת רק כשיש לנו נפקא מינה מהספק, וכיון שמתה ואין לנו כל נ"מ לגבי הבן או לגבי הבת שאין להם חזקה, שם לא שייך כלל למימר דכבר הוכרע הספק אצל האם.