דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות יג

1כל השמעתתא דבטול בגיטין עמומה מאד והרבה קושיות יש בה. - חקירה במהות הבטול אם הוא בדרך שלילי או בדרך חיובי. - חקירתנו זו מתלי תלי במחלוקת הרמב"ם והטור הנ"ל. - הקדמה הגיונית דבכל דבר שלילי לא נוכל לקבוע תנאים צדדיים. - רש"י ותוס' לשיטתייהו אזלי. - ובזה תתישבנה כל הקושיות. - מחלוקת רשב"ג ורבנן כשהתנהג בהעשיה לפנים משורת הדין. - אותה המחלוקת של הרמב"ם והראב"ד בשליחות להולכה תהא גם בביטול. - מה רב ההבדל בין הסוגיא דבטול בפ' השולח ובין המשנה בפ"ק. - ברם דו"הגיע" דוקא קתני, דכח השליח יולד רק בעת התחלת מעשה השליחות. - ובזה תסולק הקושיא שמקשים על הרמב"ם.

2כל השמעתתא מבטול בריש השולח (גיטין לב, א) לפי שיטת התוס' עמומה מאד, ועל הקושיות הרבות והחזקות שהקשו, תרצו תרוצים דחוקים לענ"ד.

3והקושיות אלה הן:

4א) אמאי אמרינן דמשהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו, אף היכא דמיהדר עליה מעיקרא לבטוליה, נהי דדברים שבלב לא הוה דברים, הוא "כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין, אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות?" (תוס' ד"ה מהו דתימא) ודחקו לתרץ דמדרבנן הוא, אשר כמובן הוא דוחק גדול, דלמה מקשינן לקמן (לג, א) "ומי איכא מידי דמדאורייתא בטל גיטא, ומשום מה כח ב"ד יפה שרינן אשת איש לעלמא?" רק לרשב"ג דאמר בטלו אינו מבוטל, הא לכ"ע יקשה ד"משהגיע גט לידה אינו יכול לבטלו" הלא הכל מודים?

5ב) מדוע לרבי דלית ליה מה כח ב"ד יפה לא תועיל בטול גם "שלא בב"ד, וגם בלי ידיעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הוי בטול?" (עיין בתוס' הנ"ל) ודחקו לומר (לב, ב תוסד ד"ה ורב נחמן) דגם רבי אית ליה מה כח ב"ד יפה, ודוקא כשביטל בפני ב"ד פליג; ובאמת דעת רש"י לא כן דעת הא דאמר שם (לג, א) "רשב"ג אומר אינו יכול לבטל אלא זה בפני זה" פירש וז"ל: "שאף זו מן התקנה, ואם בטלו אינו מבוטל דא"כ מה כח ב"ד יפה", ומשמע מזה, דס"ל דרבי לית ליה כלל סברא זו (עיין בתוס' שם ד"ה רבי סבר) וגם בעלי התוס' (לג, ב ד"ה וחזר) הקשו בעצמם לפי סברא זו, דגם רבי אית ליה מאי כח ב"ד יפה: "וא"ת מנא להו משום דחזר בו התם דחזר בו נמי מהא דאמר בטלו מבוטל, דלמא ההיא דשום הדינין דמי טפי לבטלו שלא בב"ד, דהתם מודה רבי דאינו מבוטל, דאמרינן מה כח ב"ד יפה כדפרשנו לעיל?" ותירוצם דחוק, ומשמע מכל הלין, דרבי לית ליה כלל הסברא דמה כח ב"ד יפה, וא"כ הדרא קושיא לדוכתיה.

6ג) קושית התוס' שם (ד"ה צריכי בי עשרה למשלפה): "ותימה, כיון דמדאורייתא יכול לבטל אפילו שלא בפניהם, אמאי תקנו חכמים שלא יועיל בטול לגבי אותם שנים עצמם?" ודחקו לומר, דגם זהו מכח תקנה, וגם בזה הננו מוצאים דרש"י לא סבירא ליה כלל לתירוץ התוס', דכתב בהדיא שם (ד"ה ואי בעית אימא לא בטלה כולה): "והאי אינו יכול דקאמר לאו איסורא הוא משום עובר על תקנה, אלא הכי קאמר אין בו כח לבטל אלא בפני כולן", ותשאר לפ"ז קושית התוס'.

7ד) קושית הרשב"א על דברי רש"י בריש השולח (לב, א) "ולא אמרינן לצעורי הוא דקא מכוין, דפירש "ולא אמרינן אין בדעתו לבטלו אלא לצעוריה בעלמא חודש או חדשיים", והקשה הרב הנ"ל: "דא"כ מאי נ"מ לן בין שמתכוין לבטלו או לצערו וכו', דבין כך ובין כך אינו רשאי ליתנו עד שיאמר לו לשליח עכשיו אני רוצה ליתנו וכו', והא קי"ל כרב נחמן, דחוזר ומגרש בו, וא"כ גם בביטול הא יכול לחזור ולגרש?"

8והנלענ"ד לישב את כל הקושיות הנ"ל בחדא מחתא, דהנה יש לחקור במהות הביטול וגדרו, אם הוא פועל בדרך שלילי, כלומר, דכמו שאדם בעצמו מוליך גט לאשתו ובדרך נתישב לבלי לגרש, ה"נ הוא מגלה דעתו דאינו חפץ בנתינת הגט, ושלוחו הרי לא הוה רק כמותו; או דהוא בדרך חיובי, כלומר, דעושה פעולה התנגדיית, דמקודם עשה שליח שיהיה כמותו, ועתה הוא לוקח בחזרה את מה שעשה ומבטלו שלא יהיה כלל שלוחו בזה.

9ומובן, דחקירתנו זו מיתלי תלי במחלוקת הרמב"ם והטור שהבאנו בפרק הקודם בהגדר של "שלוחו של אדם כמותו", אם הוא רק כמכונה הפועלת בכחו של המשלח, או דכבר נמסר לו כח עצמיי. דלהצד הראשון אין בהבטול רק פעולה שלילית, דהא אינו צריך כלום ליקח בחזרה עתה מה שנתן בעבר, דדי בזה שהיד המניע את המכונה תחדול ע"י הבטול מלפעול בהוה, וממילא סר כחו של השליח; אבל אם נימא כהצד השני הנה אי פעולתו בהוה אינו מעלה ואינו מוריד, דהא כבר יש לו כח עצמי ואינו תלוי כלל ברצונו, ועלינו לאמר, דהביטול מוליד כח חיוביי, כח התנגדי, שע"י ישוב לו בחזרה מה שנתן בעבר.

10והנה לעיל (יג, א) במתני': "האומר תנו גט זה לאשתי שטר שיחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה", פרש"י, דטעמא משום: "דגיטא לא הוי עד דמטי לידיה, וכי מטי לידיה הא מת ליה משחרר ופקע ליה רשותיה". וכן פריש לעיל (ט, ב ד"ה לא יתנו לאחר מיתה) ד"לא הוה שיחרורו שיחרור, דנפקא ליה רשותיה מיניה וחייל עליה רשות יורשין". ועיין בקצוה"ח (סי' קפח ס"ק ב) שהביא מדברי רש"י הללו ראיה, דסובר כשיטת הרמב"ם, דאל"ה הרי הטעם פשוט מפני דלאחר מיתה ליכא משלח. אכן מדברי התוס' שם, הננו רואים להדיא דסבירא להו כשיטת הטור, דכתבו שם (ד"ה לא יתנו): "אע"ג דבהדיא תנן בפרק מי שאחזו (עב, א), דאין גט לאחר מיתה, הכא איצטריך לאשמועינן, דאע"ג שמינה המגרש בחייו, השליח לא חשוב להיות כמותו אחר מותו כאילו הוא עצמו קיים, אלא חשוב גט לאחר מיתה". ונראה ברור, דתפסי דהחסרון לא מפני פקיעת הרשות אך מפני פקיעת השליחות.

11ועתה נוכל לבוא למטרתנו בהבנת שיטת רש"י ובעלי התוס' והרשב"א בשמעתתא דבטול, ועלינו להקדים רק עוד הקדמה הגיונית אחת קטנה, והוא, דבכל דבר שלילי לא נוכל לקבוע תנאים צדדיים, לאמר דבאופן זה מביא למטרתו ובאופן אחר אינו מביא, דכיון דאין הפועל החיובי, אשר זהו גדר השלילה, ממילא יסתעף הדין מזה בלי שום פרטים מקריים, משא"כ בדבר חיובי הננו מוצאים כמה פעמים, דאף דעצם הדבר נעשה, מ"מ מיתלי תלי בעוד כמה פרטים המעכבים.

12ועתה מובן וברור מאד, דבעלי התוס' לשיטתם כנ"ל בגדר השליחות וממילא הבטול הוא תמיד בשלילה, צדקו בקושיותיהם, דמאי איכפת לן, אם הוה דברים שבלב, דזהו רק "כיון שלא חשש לפרש רוצה הוא שיתקיים הדבר בכל ענין, אבל כאן עושה כל מה שיכול לעשות", וידעינן ברור, דחסר הדבר החיובי, היינו רצונו, ומה נחוץ לנו יותר, וכן בשאר הקושיות כנ"ל. אבל לשיטת רש"י ז"ל יסולקו ממילא כל הקושיות דמה הוא ביטול לפי שיטתו הרי הוא הולדת כח חיובי כח התנגדי, שע"י ישוב לו בחזרה מה שנתן, והנה כלל הוא בכ"מ, דבאותו האופן שעשה את הכח בזה האופן הוא צריך לעשות את הכח המתנגדי, כמו דאמרינן בקדושין (נט, א) "אתי דיבור ומבטל דיבור", דכיון דנולד הכח ע"י דיבור גם הכח המתנגדי די בדיבור, אבל אם היה קנין, הנה כשירצה לבטל את הקנין לא יוכל רק בקנין מחודש.

13ועתה הדברים מאירים, דכמו דלעשית השליח דרוש דוקא דיבור בפה, כן הביטול לא יעשה ע"י דברים שבלב, דכאן עוד גרע מבכ"מ דאמרינן דברים שבלב לא הוי דברים, דבכ"מ הרי אנו רוצים מהדברים שבלב להוליד רק דבר שליליי, כמו ההוא דזבין אדעתא למיסק לארעא דישראל בקדושין (מט, ב) דאנו רוצים מהדברים שבלב לשלול הקנין, ובכאן הרי הוא עוד בדרך חיוביי דבודאי דברים שבלב אינם מועילים ולאו משום דדעתו שבלב אינה ברורה לנו. אך דגם הברור שבלב אינו מועיל כלום כנ"ל, [ומסולקת קושיא הראשונה]; וכמו שלא יכול לעשות שליח רק כשיפנה אליו בעצמו, ולא יכול לאמר לראובן ששמעון יהיה שליח בעדו, כן לא יכול לבטל רק באופן כזה, ורק בשנים או שלשה שיש להם כח ב"ד אז הוא גדר אחר, [ומסולקת הקושיא השניה].

14ומחלוקת רשב"ג ורבי תסוב על ציר הזה, דיש לחקור אחרי דהביטול צריך להיות באופן העשיה, א"כ גם כשהתנהג בהעשיה "לפנים משורת הדין", למשל, בהנ"ל שעשאו שליח בפני עשרה, גם הביטול צריך להיות באופן כזה; או דכללא זה הוא רק בדברים שבחובה ולא בדברים שברשות כהכא, דהרי ביכלתו היה לעשות שליח גם בלי עשרה, וזהו מחלוקת רשב"ג ורבנן לפי האיבעית אימא - [ומסולקת גם הקושיא הג']. ותסולק בזה גם קושית הרשב"א דנ"מ שפיר גם לאותם החדשים שחפץ לצערה שתוכל להנשא, דבשלמא היכא דמבטל אותו מכל, א"כ יקבל את הכח שנתן מעיקרו, אבל היכא דמצער רק על חדשים א"כ הרי הוא ישאר בכוחו, אלא שאינו חפץ בזמן הזה, אינו מועיל לו זאת כלום, דהרי כיון דנשאר שלוחו אינו תלוי כלל ברצונו, דהא יש לו כח עצמיי כנ"ל.

15וממילא לפ"ז מחלוקת הרמב"ם והראב"ד בשליח להולכה בכ"מ, אם צריך לעשותו בפני עדים או לא, דדעת הראשון בפ"ג מהל' אישות (הל' טו), דלא בעינן עדים ודעת הראב"ד שם דבלי עדים לא יועיל, אותה המחלוקת תהיה גם בביטול, ולדעת הראב"ד לא יועיל הביטול ג"כ אלא בפני עדים; ואם כי בשליחות להולכה בגט גם הראב"ד מודה כמבואר שם, אבל טעמו הוא מפני "דלענין שליח הגט גיטו מוכיח עליו", אבל בבטול הרי לא שייך זאת כמובן - ועיין בתוס' גיטין (לג, א ד"ה רבי) ונראה דגם להם ספוקא מספקא אם בעינן בבטול עדים או לא עיי"ש.

16ולולי דמסתפינא הייתי מחדש דבר חדש ב"ביטול"; דהנה המעיין באמת יראה מה רב ההבדל בין הסוגיא דביטול בהשולח אשר כמה הלכות גדולות נשנו באופני הביטול בפרטים ודקדוקים המעכבים, ובין האי משנה בפרקא קמא (יא, ב) "האומר תן גט זה לאשתי שטר שיחרור זה לעבדי, אם רצה לחזור בשניהם יחזור דברי רבי מאיר וחכ"א בגיטי נשים וכו'", דמשמע מהכא דסגי בחזר לבד בלי שום תנאי דינים אחרים; וכן הסוגיא בריש האומר (קידושין נט, ב), דאמרינן "וכן היא שנתנה רשות לשלוחה לקדשה וחזרה, ר' יוחנן אמר חוזרת", וכתב שם רש"י להדיא "בין בפני שליח בין שלא בפניו". והסוגיות כמו סותרות זו את זו? ע"כ נראה לי לומר לפי החומר שיש בידינו מהפרק הקודם, דבמתכוון הקדים התנא בהשולח (לב, א) "והגיע בשליח", ופירש"י "והגיע והשיג", אשר בגמ' דייקינן מזה "הגיע אפי' ממילא ולא אמרינן לצעורי הוא דקא מכוין", אשר לכאורה אי משום הא היה לו למיתני רבותא גדולה מזו, דאף כשלא היה לו להגיעו כלל, היינו טרם שהחל השליח ללכת נמי לא אמרינן לצעורי?

17אכן אם לאו "והגיעו" לא היה נחוץ לנו לכל דיני בטול, דהא כל עיקרם נחוץ לנו כנ"ל משום דכבר יש לו להשליח כח עצמיי ועל המשלח לברוא כח חיובי חדש, אבל ברור בעיני דכח השליח יולד רק ביחד עם התחלת מעשה השליחות, דהא איננו קנין ככל קנינין שנוכל לומר שכבר היה החלות מזה, וכל החלות השליחות יעמוד רק בעת שיתחיל למלא את השליחות.

18ולכן בתן גט זה לאשתי, דהשליחות היתה רק על מעשי הנתינה לבד, הנה קודם שנתן די רק בגלוי דעת בעלמא לבטל, דהביטול בזה הוא רק פעולה שלילית כנ"ל, וכן כשהיא עשתה שליח לקבלה לקבל את קדושיה המבואר בפרק האומר ג"כ די רק בגלוי דעת, ולכן מצינו בשניהם רק הלשון חזרה בעלמא; אבל בשולח גט לאשתו דעשה לו שליח להולכה והשליח כבר התחיל להלוך, וזהו שאמר "והגיע" כפירש"י שהשיג לו בדרך, דרק אז בעינן בטול בכל פרטיו ודקדוקיו.

19ואולי נבוא לחדש עוד - דזהו שכתב הרמב"ם בפ"ב מהל' גירושין (הלה טו) "אמר כשהוא בריא כתבו ותנו גט לאשתו וכו' אם כתבו ונתנו קודם שיבריא ה"ז פסול", דמזה דקדקו דמדאורייתא כשר, והוסיפו להקשות ע"ז מהא דגיטין (ע, ב): "ור' יוחנן אמר, אין כותבין אלא לכשישתפה" דמשמע דמדאורייתא הוא? יוצדק נמי לפי הנ"ל, דהנה בהגמ' שם נראה הבדל לשון דר"ש בן לקיש אמר "כותבין ונותנין גט לאלתר", ור' יוחנן אמר רק "אין כותבין אלא לכשישתפה", ולא אמר כרש"ל "אין כותבין ונותנין", דבדיוק אמרו כל אלה, דמדאורייתא לרבי יוחנן רק אין כותבין אלא לכשישתפה, אבל הנתינה, כלומר, אם כבר כתבו בעת שהיה בריא אז יכולה הנתינה להיות מדאורייתא גם לאלתר, בזה גם הוא מודה; והחילוק כנ"ל, דאם כבר התחילו בפעולת השליחות כבר נמסרו להם כח עצמיי, ולא נחוץ להם יותר מדאורייתא לדעת המשלח, משא"כ כשלא התחילו כלל לכתוב אז בטל הגט גם מדאורייתא. אכן הרמב"ם שלמען הקיצור כייל להו בהדי הדדי וכתב "ואם כתבו ונתנו קודם שיבריא" כתב רק "ה"ז פסול" ולא בטל, דהא גם כשהנתינה היתה קודם שיבריא לא איכפת לן מדאורייתא, אחרי דכבר יש להם כח עצמיי כנ"ל ופסול רק מדרבנן.