דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות טו

1שלש מחלוקות בהא דאמרינן בקדושין, דמקודשת מדין עבד כנעני. - לרשב"א מועלת בזה גם זכיה ולהרמב"ם אינו מועיל בזה גם שליחות ולרש"י דרך ממוצע בזה. - זכיה לא שייך כשקונה איזה דבר בכסף ולכן פירש"י דמיירי בשליחות. - אבל כשמקדש השליח בכסף שלו שם לא הוה שלוחו של בעל הממון ולכן דעת הרמב"ם דאינה מועלת בזה שליחות. - ההבדל בין קנין כסף במכירה ובין קנין כסף בקדושין. - ובזה מובן מה שלא הביא הרמב"ם האי דינא במכירה.

2קדושין (ז, א): "הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני", ופירש"י ע"ז: "והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו".

3ובחי' הרשב"א כתב: "תמיה לי, הלא זכין לאדם שלא בפניו והכא זכות הוא שתהא אשה זו קנויה לו?" ונכנס בדחוקים לאמר דדלמא חוב הוא לו דשמא באחרת ניחא ליה ואף שיוכל לגרשה הוא מפסיד שכר הסופר.

4והרמב"ם בפ"ה מהל' אישות (הלכה כב): "אמר לה הא לך דינר זה מתנה והתקדשי לפלוני וקדשה אותו פלוני ואמר לה הרי את מקודשת לי בהנאה זו הבאה לך בגללי הר"ז מקודשת אע"פ שלא נתן לה המקדש כלום". ונראה ברור דחולק גם על הרשב"א גם על רש"י, ולדעתו, מלבד שזכיה לא מועיל בזה אך גם שליחות אינה מועלת, ורק אז מקודשת היא אם המקדש קדשה ביחוד עוד פעם.

5הרי לפנינו שלש דעות בהלכה אחת, להרשב"א מועיל בזה גם מטעם זכיה, ולהרמב"ם אינה מועלת בזה גם שליחות, והשיטה האמצעית היא שיטת רש"י דזכיה אינה מועלת בזה, אך שליחות שייך בזה. וגם "אלו לאלו שואלים" הלא בגמ' שם אמרינן "אתמר נמי משמיה דרבא, וכן לענין ממונא" וברמב"ם בפ"א מהל' מכירה (הל' ו) כתב רק האי דינא קמא: "האומר לחבירו תן מנה לפלוני ויקנה ביתי לך, כיון שנתן קנה הבית מדין ערב". אבל האי דינא תנינא, הילך מנה ויקנה ביתך לפלוני, לא הזכיר שם ומ"ש? (עיין ר"ן ג, א ד"ה גרסינן בגמ').

6ולהגיה אור נוגה בסוגיא זו נאמר כך, אמנם קי"ל "דזכין לאדם שלא בפניו" "וזכיה מטעם שליחות", אבל זכיה בכ"מ הלא הוא להמקבל, כלומר, דאף שלא קיבל בעצמו את החפץ, מועיל בכ"ז קבלת אחר בשבילו; אכן אם שייכת זכיה גם להנותן, כלומר, באופן שזכות הוא לו אדרבא שהדבר יצא מרשותו, אם תועיל נתינת אחרים, הרי זאת ביארנו כבר בפרק ב, דלדעת רש"י לא שייך שם גדר זכיה דכל עיקרו הוא רק מושג קניני.

7ועתה נחקור אם שייך גדר זכיה בקניה, כלומר, לא ככ"מ דהוא בקבלת מתנה, אך אנו מדברים בלקיחת חפץ, ומובן, דאם יקנה את הדבר ע"י משיכה או ע"י קנין אחר שייך הגדר הזה, דהא בהכנסה הרי שייך זכיה בכ"מ, ואף שנתחייב בכסף, אך זהו דין ממילא ודבר המסתעף, וכאן, דעצם הדבר זכות הוא לו וקנה אותו ממילא מתחייב הוא בכסף. ואביא לך ראיה מפורשת ע"ז מחולין (פג, א), דאמרינן שם: "לעולם שלא משך, וכגון שזיכה לו ע"י אחר, בארבעה פרקים דזכות הוא לו זכין לאדם שלא בפניו". אם כי שם אנו עסקינן בלקיחה ולא בקבלה, אכן לקנות איזה דבר ע"י כסף בודאי לא שייך גדר זכיה, דהא שם הוא להיפך, הדבר המסתעף הוא קניית החפץ ועיקר הסבה היא ההוצאה, כלומר, דע"י מה שיצא הכסף מרשותו לרשות המוכר ממילא קנה החפץ, ובהוצאה הרי בעינן לא "קנין", אך "פעולה", לאמר דדמי כאילו עשה הפעולה הזאת בעצמו, וזאת לא נאמר בזכיה אך בשליחות כנ"ל.

8והנה בקדושין בעינן שני דברים: א) שיהיה "איש מקדש", כלומר, דבעינן "כי יקח" שמשמעו שיהיה "נתן הוא". ב) שיקדש בכסף, דאם יקדש בדבר שלאו כסף הוא כפחות משוה פרוטה לא הוה קדושין.

9וכשאמר הילך מנה והתקדשי לפלוני הרי חסר גם שני הדברים יחד, כמובן; מה תאמר דילפינן מעבד כנעני, אבל משם אין ראיה רק להסיר את החסרון השני, אבל לא הראשון, כוונתי, דשם הלא בעינן רק כסף, אבל לא נותן, כדאמרינן בקדושין (כג, א) "רבא אמר, כסף קבלת רבו גרמה לו". ואם כי קניית האשה זכות היא לו, אבל הלא זה רק דבר המסתעף מנתינה, כלומר מנתינת הכסף, והנתינה היא הוצאה ולא הכנסה, ולכן הוכרח רש"י לפרש דמיירי בשליחות, והחסרון הראשון אין כאן כלל במציאות, והראיה מעבד כנעני עליו להביא רק כדי להסיר את החסרון השני.

10אכן הלא נתבאר בפרק הקודם, דבקבלת מתנה לא שייך הגדר שליחות ורק בלקיחה מועלת שליחות משום דהוא שלוחו של בעל הממון, וכפי שהסברנו בפרק הנ"ל, דשליחות הוא היכא דפעולת השליח מכח זכות המשלח, וכמובן שרק לבעל המעות הזכות לעשות במעותיו כטוב בעיניו, ולכן אמרינן שפיר האיש מקדש בו ובשלוחו, דהלא מקדש הוא בכסף או בשטר, ובשניהם הוא פועל מכחו של המשלח. וממילא מובן דגם בלקיחה אם יקנה השליח בכספו הוא ולא בכסף של המשלח, היה שוב כמו בקבלת מתנה, דלא שייך הגדר שליחות; וממילא צדק הרמב"ם דמאן לפרש מטעם שליחות דאיך נימא "והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו", דהוא תרתי דסתרי, דאם מקדשה משלו שוב לא שייך כלל שליחות, ולכן פירש דמהקדש הוא הבעל בעצמו בהנאה הבאה בגללו.

11וממילא לפי הידוע, דהרמב"ם מחלק בין מכירה לקדושין, דבהראשונה מתהוה הקנין ע"י עצם הכסף, ובהשני, בקדושין, העיקר הוא ההנאה, דלכן במתנה ע"מ להחזיר, במכר קנה ובאשה אינה מקודשת, כמבואר ברמב"ם פ"ה מהל' אישות (הלכה כד), וכן ההבדל במלוה, דהמקדש במלוה אינה מקודשת ובמכר בכה"ג פסק בפי"א מהל' מכירה (הל' י) דקנה, וממילא להיפך כשאיכא הנאה בלי כסף דאז בקדושין שפיר דמי אבל במכר לא יקנה, וא"כ לפ"ז לא משכחת כלל האי דינא דעבד כנעני בממונא ולכן לא הזכיר הרמב"ם האי דינא בהלכות מכירה.