דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ד' גדרי זכיה ושליחות טז

1עוד ביאור בדברי הירושלמי הנ"ל. - לכאורה מעיקרא דדינא פרכא דאטו לא תועיל מתנה בשליחות. - ההבדל במקום שיש מזכה והירושלמי מיירי כשאין מזכה. - קושית הירושלמי מגט הוא משום דשם מיירי שאין מזכה. - תירוץ הירושלמי הוא משום דבגט אין דרוש קנין, אך קבלה לבד. - וממילא מבוארת הסוגיא בגיטין, דבשחרור הרי אין לו מקודם גם היד.

2ויש לי עוד ביאור בדברי הירושלמי בפ' האומר (גיטין פ"ו הל' א) הנ"ל שמזה יתוסף לנו עוד טעם לשבח בהסוגיא החמורה של הא דתופס לבע"ח הנ"ל.

3דהנה לכאורה קשה דקארי לה מאי קארי "אף לענין מתנה כן אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו?", דאה"נ דבמתנה מהני דאם מזכה אדם מתנה לחבירו ע"י שלוחו האם לא זכי לחבירו?

4אכן באמת ברור דכשיש מזכה ואמר הנותן זכי לפלוני זכה, דהלא נעשה גם שלוחו של בעל הממון לזכות לפלוני, - ועי' בתוס' בפ' איזהו נשך (ב"מ עא, ב ד"ה בשלמא) דבמתנה ובחוב הוא שלוחו של המזכה ג"כ עיי"ש - אך הירושלמי מדבר כשאין מזכה, למשל, כשאמר מנה לפלוני מנכסי ועשה פלוני שליח מעצמו שיזכה בממון של הנותן עבורו בלי זכוי מהנותן דבכאן אינו מועיל, דחסרה בעצם השליחות של בעל הממון כיון דאין כאן זכוי מהמקנה כלל.

5והנה בשליחות לקבלה בגט כשהבעל אומר לשון שיש במשמעותו לשון זכיה, כדמייתינן בהאומר (גיטין סג, א) כשאומר הולך ותן לה למאן דסובר הולך כזכי, או כשאומר זכי לה והתקבל לה, בודאי שם איכא גם שלוחו של בעל הממון. אך קושית הירושלמי היא כנראה על מחלוקת רבי ור' נתן שם ד"רבי אומר בכולן אם רצה לחזור לא יחזור אבל אם אמר לו אי אפשי שתקבל לה אלא הולך ותן לה רצה לחזור יחזור". ומפרש הירושלמי בטעמא דרבי דהוא סובר דבאמת אין אני צריך שבדברי הבעל תהיה לשון זכיה, אך להיפך, כיון שאין בדבריו הקפדה תו מתגרשת בלי זכיתו של הבעל, אך מכח שליחותה של האשה, וע"ז שפיר מקשה ומדמה למתנה.

6ביארנו קושית המקשה, וכעת נבאר תירוץ התרצן: "תמן התורה זיכתה אותה בגיטה לקבל דבר שהוא שלה, אית לך למימר במתנה, אדם עושה שליח לקבל דבר שאינו שלו", וביאורו לדעתי כך הוא, דהנה כבר האריכו האחרונים בההבדל שבין קבלת מתנה לקבלת גט, דבממון בכ"מ דרוש קנין לקנות, אך בגט איננה דרושה רק קבלה בלבד, והראי' דגם כתב על איסורי הנאה כשר. והנה הטעם דבעינן שליחות של בעל הממון, הרי כבר ביארנו (לעיל פרקים ט, יד), דבעינן שפעולת השליח תהיה מכח זכות של המשלח ולא להיפך, ולכן במתנה דהשליחות היא לקנין הדבר וע"ז הרי אין לו כח וזכות מקודם כלל, אך אנו רוצים לעשות שישיג המשלח זכות מכח פעולת השליח, וזאת אין בגדר שליחות; משא"כ בגט דקנין אינו דרוש כלל ורק קבלה לידה וא"כ השליחות הוא רק ע"ז שתהא ידו כידה וידה הרי יש לה גם קודם פעולת השליח, והשליחות הוא על דבר שהוא שלה לא כמתנה.

7ועתה כשנקדים דברי הגמ' בגיטין (עז, ב): "א"ל רבינא לרב אשי, רבא יד דאשה קא קשיא ליה, נהי דקני ליה למעשה ידיה, ידה גופה מי קני ליה? א"ל רבא יד דעבד קא קשיא ליה, למ"ד בשטר ע"י עצמו יד עבד כיד רבו דמיא, אלא גיטו וידו באין כאחד", שמזה מבואר להדיא, דבגט אשה יש לה יד גם מקודם, לא כן בשחרור.

8ומה יזהירו איפא דברי הגמ' (גיטין יא, ב) "ש"מ מדרבנן התופס לבע"ח במקום שחב לאחרים קנה", דהא בשחרור הרי שוב לא שייך תירוץ הירושלמי, דגם אם נימא דדרוש רק יד ולא קנין, אך הא מקודם אין לו כלל גם יד, ורק ע"י השליחות ישיג זאת, וא"כ שוב אין כאן שלוחו של בעל הממון, דהפעולה הוא לא מכח הזכות, אך להיפך.

9ובשלמא כשיש בדברי המשחרר לשון זכיה תיכף אינו קשה, דהא לא גרע במתנה דגם שם כשיש בדבריו זכיה הוא גם שלוחו של בעל הממון כנ"ל, אבל לפי מאי דס"ד, דהאומר תנו לאו כאומר זכי דמי, נהי דאין כאן גם הקפדה, אך כיון דכל השליחות תשאר רק מכח העבד, הרי אין כאן שלוחו של בעל הממון ובכ"ז מהני, א"כ ש"מ דגם בתופס לבע"ח, אע"פ שגם שם אין שלוחו של בעל הממון נמי מהני, וע"ז מתרץ, דהאומר תנו כאומר זכי דמי ואיכא שפיר גם שליחות של בעל הממון.