דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה ב

1מחלוקת רש"י ותוס' ביבמות בהפירוש שכן הכשר מצוה. - חקירה במצות כבוד אב אם המצוה היא רק בההנאה שמגיע לאביו או דעצם הציות שמציית לו היא המצוה. - יש להסתפק איך נורה בהא דכל שאינה עולה ליבום במקום שאיך שלא נאמר אנו סותרים את עצמנו. - אי אפשר שהסבה והמסובב יסתרו את עצמם, אבל יש להסתפק בזה גופא מהו בזה הסבה ומהו העדר הסבה. - אי אפשר לתלות את הספק הנ"ל בהגדר דבכ"מ דאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. - וגם בזה יש לחקור מהו הסבה ומהו העדר הסבה. - ויהיה איך שיהיה בזה הוא מחלוקת רש"י ותוס'. - אפשר למצוא סמוכין להחקירה בהגדר של אפשר לקיים שניהם בגמ' גופא לענין שתי הלחם אי אפייתם דוחה שבת. - והרמב"ם תופס שם ג"כ כשיטת רש"י הנ"ל. - ואפשר למצוא את נקודת המרכז של מחלוקת רש"י ותוס' בהגדר דכל שאינו עולה ליבום אם מקפידים אנו בזה על הבכח או על הבפועל. - בזה נחלקו הראשונים הרשב"א והרמב"ן לענין אי אשת איש פוטרת צרתה. - ראיה דמקפידים אנו בזה בעיקר על הבכח מהסוגיא דחליצת מעוברת. - הרמב"ן לשיטתו דס"ל דשייך הגדר דאיגלאי מלתא למפרע גם במקום דבעינן בפועל ממש. - ראיה דמקפידים אנו על הבפועל מהא דאמרינן איסור אחות אשה מתלא תלי. - אכן באמת אין ראיה משום דכל הגדר דאין איסור חל על איסור נאמר רק על הבפועל.

2יבמות (ו, א) בתוס' (ד"ה שכן הכשר מצוה): "פירש בקונטרס, לעולם בשחוט לי בשל לי, והא בעלמא דחי, מ"מ לא נילף מהכא דלידחי עשה דיבום לאו דאחות אשה, משום דאיכא למיפרך, שכן הכשר מצוה דאי אפשר לקיים הכיבוד בלא דחיית הלאו, אבל גבי יבום יכול לקיים המצוה בלא דחיית הלאו, דאפשר בחליצה. וקשה לר"י, דאין זה אפשר, דאי אסור לייבם משום כרת חליצה נמי לא תיבעי, דכל שאינו עולה ליבום אין עולה לחליצה?" ובשביל זה פרשו פירוש אחר לגמרי, דאדרבא הכוונה דכיבוד אב ואם הוא רק הכשר מצווה, כשמחמר ומטמא ומניח מלהחזיר אבדה כדי להביא גוזלות לאביו, בשעת דחיית הלאו אין מאכילו ומלבישו, אבל בעלמא דעביד גוף המצוה ילפינן מכלאים בציצית דדחי.

3ורש"י שממאן בפירוש התוס' הנ"ל, נראה משום דבאמת יש לחקור בהמצוה של כיבוד אב ואם, אם עצם המצוה הוא רק בהפועל יוצא, מה שמביא הנאה ממשית לאביו או לאמו, והציות שמציית להם הוא רק אמצעי כדי לבוא ע"י זה להתכלית הנרצה הנ"ל; או דגוף הציות זהו ג"כ עצם המצוה, דבמה שמציית לו בזה גופא הוא מכבדו. ודברי התוס' ברור מללו, דהמצוה היא רק בהתכלית והציות גופא הוא רק אמצעי, וזהו שקורא הגמ' הכשר מצוה. אכן רש"י סובר כנראה כהצד השני, וממילא גם כשאומר לו למשל אל תחזיר אבדה, הנה במה שמציית לו ואינו חוזר בזה גופא הוא מקיים את גוף המצוה, ולכן היה מוכרח לפרש באופן אחר לגמרי.

4וכדי לישב את קושית הנ"ל, נ"ל דהנה יש להסתפק בגדרא דהאי מלתא דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה, איך נורה ונדון במקום שאיך שנימא אנו סותרים את עצמנו, היינו דאם נוציא את המסקנא דאינו עולה לחליצה שוב יהיה הדין דיעלה גם ליבום גופא, אבל, מאידך גיסא, ע"י זה שנימא דיעלה גם ליבום שוב יעלה גם לחליצה, וממילא תו לא יעלה כלל ליבום.

5והציור הזה הלא יש לנו בכאן לשיטת רש"י, דבאמת סובר בזה הגמ' שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אלא דבכ"ז אי אפשר ליבם אחות אשה משום דאפשר בחליצה, והתוס' מקשים על זה מהא דכל שאינו עולה ליבום, אבל אם נוציא מזה את המסקנא דאינו עולה לחליצה, הרי שוב תעלה גם ליבום, כיון דבאמת עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אבל בכ"ז אי אפשר לומר בשביל כך דתהא גם מצות יבום עליה, דאם תעלה ליבום, הרי תעלה שוב לחליצה ותו אפשר לקיים שניהם וקי"ל דבכ"מ שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת.

6ויש לנו ציור בזה שהסבה והמסובב סותרים את עצמם מיניה וביה, זאת אומרת דע"י המסובב בטל הסבה מעיקרה, דהרי כל שאינו עולה ליבום הוא סבה דאינו עולה לחליצה, אבל בזה הרי ע"י המסובב דאינה עולה לחליצה, בטלה הסבה הנ"ל דהא שוב היא עולה ליבום כנ"ל.

7אכן באמת זהו נגד ההגיון שהמסובב יסתור את הסבה. אכן בזה גופא אפשר להסתפק, אם ה"כל שאינו עולה ליבום" זהו הסבה לה"אינה עולה לחליצה", או דה"כל שאינו עולה ליבום" זהו העדר הסבה, זאת אומרת, דאפשרות היבום זוהי הסבה להחליצה וממילא אי האפשרות - האינו עולה ליבום - הוא העדר הסבה.

8ואחרי דכאמור, זהו מושכל ראשון דאי אפשר להמסובב שיסתור את הסבה, ממילא בכהאי גוונא שציירנו שאיך שנימא אנו סותרים את עצמנו, מתלי תלי בזה הספק, מהו בכאן הסבה ומהו העדר הסבה.

9או אפשר לתלות את הספק הנ"ל בהגדר דבכ"מ שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת, איך נורה אם בזה גופא תהיה סתירה מיניה וביה; דאם יהיה הדין דדוחה העשה את הל"ת, תו יהיה אפשר לקיים שניהם, אבל אם נימא דבשביל כך לא יהיה העשה דוחה את הל"ת, תו יסתעף שאי אפשר יהיה לקיים שניהם.

10וגם הציור הזה הוא בהנ"ל, דלשיטת רש"י השקלא וטריא בהגמ' הנ"ל הוא מצד דאי אפשר להיבום שידחה את האיסור אחות אשה, משום דאפשר לקיים שניהם ע"י חליצה, אבל כיון שנוציא מזה את המסקנא, דבשביל כך אין העשה דוחה, הרי תו יהיה אי אפשר לקיים, משום דכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה כנ"ל.

11ושוב תהיה סתירה בין הסבה ובין המסובב, וזה כאמור אי אפשר; אלא שגם בכאן נופל הספק מהו הסבה ומהו העדר הסבה, אי האי אפשר לקיים זהו הסבה להדחיה, וממילא האפשר לקיים שניהם זהו רק העדר הסבה, שאין סבה להדחיה; או להיפך, דהאפשר לקיים שניהם זהו הסבה לשלילת הדחיה, והאי אפשר זהו העדר הסבה.

12ויהיה איך שיהיה, בזה הוא מחלוקת רש"י ותוס'.

13ואם נתלה את הספק בכל שאינו עולה ליבום, יסבור רש"י, דהכל שאינו עולה ליבום זהו הסבה להאינו עולה לחליצה, ובכאן אי אפשר להשתמש בהכלל הזה, דהרי המסובב יסתור להסבה כנ"ל. והתוס' סברי דלהיפך דהעולה ליבום זהו סבה שתעלה בחליצה, ושפיר מקשי דס"ס כיון דלשיטת רש"י הנ"ל חסרה הסבה של אפשריות היבום, תו בטל המסובב - החליצה - ממילא.

14ואם נתלה את הספק בהגדר של אפשר לקיים שניהם, סברי התוס', דהאפשר לקיים שניהם זהו סבה לשלילת הדחיה וכאן אי אפשר להשתמש בזה, דהרי יש בזה סתירה מינה ובה, דאם לא ידחה הרי תו אי אפשר לקיים גם החליצה כנ"ל. ורש"י יסבור להיפך, דהאי אפשרות לקיים שניהם זהו הסבה להדחיה, וממילא אי אפשר להשתמש בנ"ד בהסבה הזו, דהרי שוב המסובב יסתור את הסבה, דכיון דידחה הרי תו יהיה אפשר בחליצה, ובמקום שאפשר לקיים שניהם אין העשה דוחה.

15אכן באמת את הספק האחרון בהגדר שאפשר לקיים שניהם יש למצוא סמוכין בגמ' גופא. עי' במנחות (צה, ב): "אחת שתי הלחם ואחת לחם הפנים לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים, ואינן דוחות את השבת". ובגמרא שם: "אי קשיא הא קשיא, ואפייתן בפנים אלמא תנור מקדש, ואין דוחות את השבת איפסלה בלינה? וכו' אמר ר' אשי, מאי קושיא, דלמא מאי בפנים במקום זריזין, והא דר' אשי ברותא היא וכו'". ובכ"ז הרמב"ם פוסק כדברי המשנה וכתב (פ"ה מהל' תמידין ומוספין הלכה ז) ש"לישתן ועריכתן בחוץ ואפייתן בפנים בעזרה כשאר המנחות", ופסק עוד (הל' י) שאינן דוחות את השבת. וכבר הבאתי בספרי דרך הקודש (שמעתתא י פרק יב) תירוץ על דברי הרמב"ם הללו שלדידיה נשארה קושית הגמ' הנ"ל, וישבתי עפ"י דברי התוס' (מנחות נא, א ד"ה אפי'): "ותימה, היכי מוכח, דאי אפי לה מאתמול איפסלא בלינה, הא כלי שרת אין מקדשין אלא בזמנן? וי"ל כדפי' לעיל כיון דכתיב בקרא על מחבת על כרחן בעי קידוש כלי. מיהו קשיא לקמן גבי שתי הלחם, דהא לא כתיב תנור בקרא, והיכי מוכח דאפייתן דוחה את השבת? וי"ל כיון דלא דחי שבת, א"כ מאתמול נמי הוי זמנן". והארכתי שם לישב עפ"י דברי התוס' הללו את שיטת הרמב"ם הנ"ל. אכן לפי דרכנו בזה נאמר בקצרה דגם בזה יש לנו הציור הנ"ל, דהא כל טעמא דמתני' דאינן דוחות את השבת, הוא משום דאפשר לקיים שניהם, דהא אפשר לאפותם קודם השבת; אבל כיון דאפשר לאפותם קודם השבת תו כדברי התוס' מאתמול נמי הוי זמנם ויופסלו בלינה, א"כ הרי שוב אי אפשר לקיים שניהם. אבל כלך לאידך גיסא, דמה נימא, דבשביל זה ידחו את השבת ותו יהיה זמנם בשבת גופא, ואם יאפום קודם השבת לא יפסלו בלינה, ושוב אפשר יהיה לקיים את שניהם. וכשפוסק שם הרמב"ם דאינן דוחות את השבת, ע"כ דתפס ג"כ כרש"י הנ"ל, דאין ה"אפשר לקיים שניהם" סבה לשלילת הדחיה, דא"כ אי אפשר היה להשתמש בהכלל הזה, במקום שהמסובב סותר להסבה אלא להיפך כנ"ל.

16עוד נ"ל דאפשר למצוא את נקודת המרכז במחלוקת רש"י ותוס' הנ"ל, בחקירה בהגדר דכל שאינו עולה ליבום, אם מקפידים אנו בזה על הבפועל, דכיון שבפועל אינו עולה ליבום שוב אינו עולה לחליצה, או דזהו דוקא כשאינו עולה אף בכח.

17והנה באמת מצאתי בזה מחלוקת גדולי עולם, של הראשונים ז"ל.

18עי' בחי' הרשב"א ריש יבמות שכתב: "הקשו בתוס' וניתני שש עשרה, וכגון המגרש את אשתו על מנת שלא תנשא לראובן והלכה ונשאה לשמעון אחיו ומת ונפלה לפני ראובן ליבום, דמתוך שהיא אסורה צרתה אסורה? וי"ל דזו ודאי אינה פוטרת לא מן החליצה ולא מן היבום, לפי שאין פוטרת צרה אלא ערוה גמורה כאחות אשה, שהתורה אסרה עליו, אבל זו שאינה אסורה אלא מחמת תנאי בלבד ומגורשת גמורה היא אצל הכל, אלא שאין יכולה להתיבם היא עצמה מחמת תנאו של זה וכו'. ומסתברא לי דאפילו היא עצמה חולצת וכו' שאיסור דבר אחר גרם לה להאסר, דהיינו תנאו, חולצת אע"פ שאינה מתיבמת. ואע"פ שאף זו אם עמדה ונשאת לזה שנאסרה עליו נמצא גט בטל ותאסר לו איסור ערוה, מ"מ אין איסורה עכשיו אלא מחמת תנאו ולא מחמת ערוה, שהרי גיטה גמור ואין כאן שיור בגט, מידי דהוה אתנאין דעלמא וכו'. אלא שראיתי להרמב"ן נ"ר, שנתספק בדבר זה ומטין דבריו לפוטרה מן החליצה ומן היבום, דכל שאינו עולה ליבום אין עולה לחליצה". ואם כי הוא ז"ל מאריך בזה הרבה, אבל את התמצית אפשר להביע בקצור נמרץ, שהרשב"א ז"ל מחלק בזה בין בכח ובין בפועל, דרק אז אמרינן כל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה אם אינה עולה אף בכח, אבל אם אינה עולה רק בפועל ליתא להאי כללא. וזה ההבדל בין החמש עשרה נשים דפטורות גם מן היבום וגם מן החליצה ובין איסור מחמת תנאי הנ"ל, דכל ערוה אסורה גם בכח עוד טרם שעושים בה איסור בפועל, והאיסור בכח קדם בה תמיד להאיסור בפועל, כי הלא אנו אומרים, שיען שהיא אסורה לו משום ערוה לכן אסורה לו להתיבם; אבל בתנאי כהנ"ל, אין כאן רק איסור בפועל, דכאן הוא להיפך, דלא בשביל שהיא ערוה לכן אסורה לו להתיבם, אלא דע"י היבום יתהוה עליה איסור ערוה כמובן. והרמב"ן שמטין דבריו שגם זו אינה חולצת, נראה דסובר דגם בשאינה עולה ליבום רק בפועל נמי אינה עולה לחליצה, וס"ס הרי אי אפשר להוציא בה את היבום מכח אל הפועל.

19ועי' בתוס' גיטין (פב, ב ד"ה אפילו): "וי"ל, דלא תניא לה משום דלא דמיא לאחות אשה וכו'" וגם שם אפשר דכוונו לההסבר הנ"ל החילוק בין בכח ובין בפועל.

20ונראה לי להביא ראיה, דכל דינא דשאינה עולה ליבום הוא דוקא כשאינו עולה אף בכח, מגמ' יבמות (לה, ב) דאמרינן שם: "אתמר, החולץ למעוברת והפילה, ר' יוחנן אמר אינה צריכה חליצה מן האחים. ר"ל אמר, צריכה חליצה מן האחים. ר' יוחנן אמר א"צ חליצה מן האחין, חליצת מעוברת שמה חליצה וביאת מעוברת שמה ביאה. ור"ל אמר צריכה חליצה מן האחים, חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה וכו'. ר' יוחנן סבר אם יבא אליהו ויאמר דהא דאיעברא מפולי מפלה, מי לאו בת חליצה ויבום היא, השתא נמי תגלי מלתא למפרע. ור"ל אמר תגלי מלתא למפרע לא אמרינן". ואי נימא דבעינן שתהא עולה ליבום בפועל ממש, איך אפשר בכאן שתהא חליצתה חליצה, דהא אף אם נימא איגלאי מלתא למפרע סוף סוף לא היה אפשר ליבמה בפועל בעודנה מעוברת מטעם איסור אשת אח; וליכא למימר דזוהי גופא סברת ריש לקיש "תגלי מלתא למפרע לא אמרינן", דהא גם הוא מוסיף ואומר "חליצת מעוברת לא שמה חליצה וביאת מעוברת לא שמה ביאה", ונראה דגם הוא מודה, דאם היתה ביאת מעוברת שמה ביאה היתה החליצה כשרה, ואמאי הא סוף סוף אינה עולה ליבום בפועל; וליכא למימר דהא בהא תליא, דאם היה הדין דביאת מעוברת שמה ביאה מטעם איגלאי מלתא למפרע מאותו הטעם היתה ג"כ חליצת מעוברת שמה חליצה, דהא אם נימא דבעינן עולה ליבום בפועל ממש, הרי אפשר שפיר להפריד בין הדבקים הללו, בין יבום לחליצה, דלענין יבום הרי צריכים אנו לדעת רק את הדין, אם יש בזה איסור אשת אח, או להיפך יש בזה מצות יבום, ואחרי דאמרינן איגלאי מלתא למפרע הרי נתברר הדין; אבל בחליצה כיון דנבעי עולה ליבום בפועל ממש, הרי אנו דנים בזה לא על הדין, אך על המציאות ומה יועיל מה דאיגלאי מלתא למפרע, דסוף סוף במציאות לא יכלה אז לעלות ליבום? ובאמת כל השקלא וטריא סובבת על עצם היבום והחליצה, אם בכה"ג שמה ביאה וחליצה או לא, אבל אין אנו נוגעים בזה כלל מצד הדין של כל שאינו עולה ליבום.

21ולכאורה יוקשה מזה להרמב"ן הנ"ל?

22אכן שבתי וראיתי דהרמב"ן לשיטתו אזיל, דגם בזה גופא אי שייך הגדר דאיגלאי מלתא למפרע, היכי דדרוש לנו למפרע לא רק ידיעה בכח אך גם בפועל ממש, אנו מוצאים מחלוקת הראשונים ז"ל.

23עי' ברשב"א חולין (יד, א) על הא דאמרינן בשני לוגין שאני עתיד להפריש הרי הן תרומה וכו' ומיחל ושותה מיד, שהקשה ע"ז: "ק"ל, דהא בעי למימר לצפונו או לדרומו כדתנן בפרק ג' דתרומות וכו' וה"ק מה שאני עתיד להפריש? וכתב הרמב"ן נ"ר בשם גאון ז"ל, דלמ"ד יש ברירה בשאומר שאני עתיד להפריש מהני, דכשהוא מפרישו הוברר הדבר למפרע שעל מה שהפריש חל המעשר ושיריה נכרים הם למפרע, אע"פ שלא היו נכרים בשעת קריאה ובשעת שתיה".

24אולם הריטב"א בסוכה (כג, ב ד"ה אומר שני לוגין) הביא תירוץ הרמב"ן ודחהו, ומבואר ג"כ ברש"י מכות (יט, ב ד"ה מעשר ראשון בצפונה) דסובר דמתני' דשני לוגין פליגי אהא וס"ל דלא בעינן ראשית שיהא שיריה נכרין.

25וכבר ביארתי בספרי "דרך הקודש" (שמעתתא ג פרק מג), דמחלוקת הראשונים הוא אי שייך הגדר דאיגלאי מלתא למפרע במקום שדרוש לנו הדבר לא רק בכח אך גם בפועל, למשל, למאן דס"ל דבעינן ראשית שיהא שיריה נכרין, זאת אומרת שיהיה ניכר בפועל ממש.

26ועכ"פ הרמב"ן לשיטתו סובר, דגם בזה שייך הגדר דאיגלאי מלתא למפרע, וממילא אין סתירה לדבריו מהגמ' דיבמות הנ"ל כמובן מאליו.

27ונחזור לענינינו, לענין מחלוקת רש"י ותוס' בפירוש הדברים שכן הכשר מצוה, ונאמר דרש"י סובר, דרק כשאינה עולה ליבום אף בכח אנו אומרים דאינה עולה אף לחליצה. וזהו ההבדל בין הגדר דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, למשל, ובין אין עשה דוחה ל"ת היכי דאפשר לקיים שניהם; דהראשון נאמר אף על הבכח, זאת אומרת דל"ת חמורה כזו אין בעצם העשה הכח לדחותה; אבל השני נאמר רק על הפועל, דהרי מכח עצמותה של הל"ת היה העשה שפיר דוחה אותה, אלא כאשר בפועל אפשר לקיים שניהם, לכן איננה נדחית. וזהו שמדייק רש"י, דאם היה הדין דאין עשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, בודאי היתה פטורה אף מחליצה מצד דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה אף לחליצה; אבל כיון דחפץ עכשיו לומר שעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, אלא דאינה נדחת מטעם אפשר לקיים שניהם, הרי תו לא שייך הכלל דכל שאינו עולה ליבום, כיון דהא דאפשר לקיים שניהם נאמר רק על הבפועל כנ"ל. ויהיה לרש"י סגנון הדברים בזה כך: דכיון דעשה דוחה ל"ת שיש בו כרת, הנה בכח היא עולה ליבום ג"כ, אלא דבפועל אי אפשר לבוא ליבום מצד דאפשר לקיים שניהם, דאפשר בחליצה בפועל כיון דעולה גם ליבום לכה"פ בכח. והתוס' שמקשים על רש"י ס"ל, דגם כשאינו עולה ליבום בפועל נמי אינו עולה לחליצה, ולשיטתם שפיר מקשים על רש"י כנ"ל.

28ולכאורה אפשר להביא ראיה, דגם כשאינו עולה ליבום בפועל נמי אינו עולה לחליצה מהא דיבמות (לב, א): "ור' שמעון, היכי דנשא מת ואח"כ נשא חי, כיון דאיסור אחות אשה לא חייל תתיבם יבומי? אמר רב אשי איסור אחות אשה מתלא תלי וקאי, אי פקע איסור אשת אח אתי איסור אחות אשה וחייל". והרי גם שם אין לפני היבום איסור אחר מלבד האיסור אשת אח שהתורה התירתו, ורק ע"י היבום מתעורר איסור אחות אשה, ובכ"ז גם בזה אמרינן דכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה; וב"ש לא פליג על ב"ה רק בהא דפוטרת צרתה, וס"ל מטעם דאין איסור חל על איסור הנ"ל, שאיננה פוטרת כמבואר ביבמות (יג, ב), אבל בהא דאינה עולה לחליצה לא פליג גם הוא. אך באמת משם אין ראיה כלל, בהיות דכל הגדר דאין איסור חל על איסור נאמר רק על הבפועל ולא על הבכח, דבכח בודאי ישנם לשני האיסורים יחד, אלא דבפועל אי אפשר להם לחול כאחת, וז"ש שהאיסור השני מתלא תלי וקאי; וכיון דבכאן גם בפועל יחול האיסור השני דהוא איסור אחות אשה, הרי ממילא שייך לומר ע"ז כל שאינו עולה ליבום, גם מצד הבכח וגם מצד הבפועל, כנ"ל.