דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה ג

1קושית הג' מהר"ץ חיות על הא דחפצינן ללמוד דאין עשה דחי ל"ת מכיבוד אב ואם. - לכאורה הא דעשה דוחה ל"ת הוא בגדר סבה ומסובב והעשה היא סבה לדחות הל"ת, ועפ"ז אינו מובן תירוצו של השטה מקובצת. - אבל באמת הוא להיפך דמה שאינו עושה מעשה עמך הוא סבה לבטול העשה. - ולפ"ז אדרבא המהר"ץ חיות הנ"ל בקושיתו תלי תניא בדלא תניא. - ובאמת הציור הזה יש תמיד בכ"מ שאנו אומרים אתי עשה ודחי ל"ת. - ההבדל בין הגדר דעשה דוחה ל"ת ובין הגדר דמצוה הבאה בעבירה. - וביותר יוטעם לשיטת התוס' דכל מצות כיבוד אב ואם היא רק מצד השימוש.

2וכה"ג אמרתי בישוב קושית הגאון מהר"ץ חיות ז"ל על הא דאמרינן שם ביבמות (ו, א) לענין כיבוד אב ואם "אלא דקי"ל עשה דוחה ל"ת ליגמר מהכא דלא דחי?" ומקשה, הא בלא"ה הקשו הראשונים, איך סלקא דעתך שישמע לאביו על דברי תורה, הא האב בכה"ג אינו עושה מעשה עמך ותו אינם חייבים כלל בכבודו, כמבואר בב"מ (סב, א)? ועי' בשטה מקובצת פ"ב דב"מ (לב, א) שתירץ, דכיון דדינא הוא דאתי עשה ודחי ל"ת, שוב לא עשה האב שום איסור, דהרי ע"י פקודתו נדחה שבת; ולפ"ז סוף סוף כיון דגלי לן קרא בזה דא"צ לשמוע את האב, שוב אין ללמוד מכאן דאין עשה דוחה ל"ת, דשאני הכא דאין כאן עשה כלל, כיון דהבן אינו מחוייב לשמוע פקודתו ותו אינו עושה מעשה עמך כנ"ל?

3ולפי דרכנו בההגיון של סבה ומסובב נוכל לישב גם זאת.

4דהנה מובן דעשה דוחה ל"ת הוא בגדר סבה ומסובב, דהעשה היא סבה לזה שתודחה הל"ת; וכיון דהוא מהמושכלות הראשונות, שהסבה צריכה להיות קודם המסובב, הרי לכאורה תירוצו של הרב שטה מקובצת הנ"ל אינו מספיק כלל, דאיך אפשר שכל העשה יולד רק ע"י דחית הל"ת, דא"כ הסבה נולדת מהמסובב וזה דבר שאי אפשר?

5אולם באמת עלינו לבוא בזה מאידך גיסא. הן אמנם שזה בודאי אמת, שאי אפשר שכל סבת העשה תולד מדחית הל"ת כאמור, אבל הלא בכאן יש מצות עשה מצד עצמה, המצוה של כיבוד אב, אלא שכנגד זה יש מניעה מצד מה שאיננו עושה מעשה עמך, וזה מבטל את המ"ע ובזה הרי הדבר להיפך, דמה שאינו עושה מעשה עמך הוא סבה לבטול העשה. וממילא כיון דאם הדין הוא דעשה דוחה ל"ת לא תהא הסבה המבטלת הזו, דהרי האב בעצמו אינו עושה מעשה עברה, והבן כיון דמחויב הוא לקיים נמי אינו עושה עברה, שוב אין סבה המבטלת, והדין נשאר בתקפו שעשה דוחה ל"ת.

6וממילא מובן דלא קשה כלל לפ"ז קושית מהר"ץ חיות הנ"ל, ואדרבא בקושיתו הוא תלי תניא בדלא תניא; דמאי נימא דבשביל זה אינו דוחה בכיבוד אב העשה את הל"ת משום שאינו עושה מעשה עמך, הא שוב נתלה את הסבה בהמסובב, דהא כאמור האינו עושה מעשה עמך הוא סבה להאי הדחוי, וכל סבה צריכה להיות קודם המסובב, וכיון דטרם שאנו מחליטים שאינו דוחה הרי אין כלל הסבה של אינו עושה מעשה עמך, כנ"ל, כיון דאם ידחה לא יהיה כלל האב מסיע לדבר עברה.

7ובאמת הציור הזה הרי יש בכל מקום שאנו אומרים עשה דוחה ל"ת, דהלא מלבד הכלל דעשה דוחה, יש להיפך כלל גדול דמצוה הבאה בעברה לאו מצוה היא, ובהגדר דמצהב"ע אנו משתמשים במקום שלא שייך הגדר דעשה דוחה ל"ת. למשל, כשאינו בעידנא כמו שגזל סאה של חטין ואח"כ הפריש חלה, או אם היא ל"ת כזו שאינה נדחית, עי' בתוס' סוכה (ל, א ד"ה משום) שהקשו על הא דתניא אין יוצאין ידי מצה בטבל ודריש ליה מקרא, דתיפוק ליה משום דהוה מצוה הבאה בעברה? והרמב"ם סובר באמת, דהטעם דאינו יוצא בזה הוא משום דהוה מצוה הבאה בעברה שכתב (פ"ו מהל' חמץ ומצה הלכה י) דאין יוצאין במצה של טבל, אע"ג דמסקנת הגמ' בפסחים (לה, ב) דקאי רק לרבי שמעון דס"ל דאין איסור חל על איסור אף בכולל והרמב"ם הלא פוסק כרבנן, וע"כ דטעמו משום דהוה מצוה הבאה בעבירה, ועי' בשאגת אריה (סי' צד) שהעיר בזה, דאמאי לא נימא להיפך דאתי עשה ודחי ל"ת, כיון דבעידנא דמעקר לאו מקיים עשה? ומתרץ, דכל הפרטים שפרט שם, דאין יוצאין בהם ידי חובת מצה, הם במקום שאי אפשר לבוא שם מצד עשה דוחה ל"ת, כמו, למשל, טבל דהוא במיתה בידי שמים, או מעשר שני שלא נפדה דיש בזה עשה ול"ת, הל"ת של לא תוכל לאכול בשעריך והעשה של כי אם לפני ד' אלקיך תאכלנו, ממילא תו לא מקיים כלל העשה מצד מצוה הבאה בעברה, ואין כאן המקום להאריך בזה. אבל עכ"פ, הלא יש להעיר בכל עשה דוחה ל"ת, אחרי דאם לא ידחה העשה את הל"ת לא יקיים כלל את העשה גופא מצד מצהב"ע, ורק מצד הדחיה לא הוי מצהב"ע, ואיך נוליד את הסבה ע"י המסובב?

8וע"כ ג"כ מצד הנ"ל, דבנדון זה אין דחית הל"ת הסבה להמצות עשה, דהא מצות עשה יש מצד עצמה, אלא דהדין דמצוה הבאה בעברה לאו מצוה היא, היא סבה המונעת לקיום העשה, וממילא כיון דדינא הוא דעשה דוחה ל"ת, שוב אין כלל הסבה המונעת וכה"ג הציור גם בכיבוד אב, וסרה הקושיא הנ"ל.

9וביותר יוטעם לפי מה שביארנו קושית התוס' בפרק ב' דאין המצוה בכיבוד אב מצד מה שציית לאביו, אך מצד השמוש שמשמשו, ובאמת מבואר ככה גם בשטה מקובצת בב"מ (לב, א), שכתב: "עוד קשה היכי ס"ד דעשה דכיבוד דחי אפילו לאו גרידא, הא אם אמר אביו לא בעינא להאי כיבוד מי איתא לעשה כלל כדאיתא בפרק אלו נערות (כתובות מ, א), דעשה ד"ולו תהיה לאשה" לא דחי לאו דממזרת, משום דאי אמרה לו בעינא ליה מי איתיה לעשה כלל? ותירץ ר"מ וכו' ועוד אפילו כי אמר (אביו) לא בעינא שייך עשה, דמ"מ מצוה הוא בכל דבר אפילו אמר אביו לא בעינא". ונראה ברור דבזה היתה השקלא וטריא של השטה מקובצת, שמקודם היה חפץ לומר שכל המצוה בכיבוד הוא מה שמציית לאביו, וממילא כשאמר אביו לא בעינא הרי אין כלל גוף המצוה ואח"כ מתרץ דהמצוה היא בעצם השמוש, וממילא אף כשאומר לא בעינא יש גוף המצוה.

10ומובן, דלפ"ז אין גם התחלת קושיא של הג' מהר"ץ חיות הנ"ל, דהא בזה גופא אנו דנים, כיון דעשה דוחה ל"ת הרי מחוייב הבן לשמשו אף שבשימושו יעבור על ל"ת, גם אם לא יצוה לו האב על זה, ואף אם יאמר לא בעינא; וממילא אף אם יצוהו ע"ז, אי אפשר לבוא בזה כלל מצד שאינו עושה מעשה עמך, כי הלא אינו מצוה כלל על עברה, אחרי שמחוייב הוא בזה מצד דין התורה גם בלי אמירתו.