דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ז' גדרי זיקה כג

1קושית הגאון דורש לציון על הא דאמרינן עשה דוחה ל"ת ביבום הא אפשר לקיים שניהם כשיש לו צרה כשירה. - תירוצו מצד דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד וכו' אינו מספיק דבאמת לא שייך בזה סוג שליחות ממש. - גם תירוצו של המצפה איתן אינו מספיק כלל. - ובכן הדרא קושיא לדוכתה וכה"ג יש לדון באלמנה לכה"ג כשיש לו עוד אחים הדיוטים. - קושית השאגת אריה על הרמב"ם דלא הותר כלאים אלא בשעת עבודה, דלפ"ז איך מותר לו לכה"ג לעבוד עבודה בכל השנה דאפשר לקיים זאת ע"י כהן הדיוט. - חקירה במצות העבודה שעל הכהנים אם זו היא מצוה כללית או פרטית. - קושיתו לא קשיא רק אם נתפוס כהצד הראשון. - הכלל של אפשר לקיים שניהם לא נאמר רק על האדם המצווה ולא על המצוה המופשטת. - אפשר דזה תלוי בהספק אי כהנים שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא. - ראית השאגת אריה ממילא אינה ראיה כלל, דשם מתיחסת תמיד המצוה אל האב גם אם המוהל הוא איש אחר משא"כ לגבי עבודה. - גם ביבום יש לחקור אם היא מצוה כללית או פרטית. - ראיות להצד השני. - הא דאמרינן איהו שליחותא דאחים קעביד זהו רק על הפטור מהזיקה. - ולכן לא שייך בזה לבוא מצד דאפשר לקיים שניהם.

2הרמב"ם (בפ"ו מהלכות יבום הלכה י) כתב: "היתה היבמה אסורה על יבמה איסור לאו או איסור עשה, או שהיתה שנייה, הר"ז חולצת ולא מתייבמת וכו'. ומן הדין היה שיתייבמו שהיבום מצות עשה, וכל מקום שאתה מוצא עשה ול"ת יבא עשה וידחה את ל"ת, אבל חכמים גזרו וכו' לפיכך אם עבר ובעל יבמתו האסורה לו וכו' הרי זה קנה קנין גמור וכו' והרי היא וכל צרותיה מותרות לזר".

3וע"ז הקשה הגאון בעל נודע ביהודה בספרו דורש לציון (דרוש יג) שמתמה ע"ז, דכיון דיש צרות שאינן אסורות לו הרי תו אין כלל בזה הדין דעשה דוחה ל"ת, דהא קי"ל דבכ"מ שאפשר לקיים שניהם אין עשה דוחה ל"ת. ועיין בגמ' יבמות (כא, א) המחלוקת באלמנה מן הארוסין, אם עברה כה"ג ויבמה, דס"ל לחד מ"ד דאינה פוטרת צרתה משום דלא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה. ומקשינן שם ע"ז מואם בעלו קנו, והמסקנא דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא. וחזינן מזה דאם היה הדין דגם חליצה במקום יבום הויא מצוה, הנה לא מיבעי שהצרה אינה נפטרת, אך גם היא בעצמה אינה קנויה, ובכאן דיש צרות כשירות, הרי בודאי אפשר לקיים שניהם, וא"כ כשעבר ויבמה גם היא וגם הצרה אינן נפטרות כלל?

4והוא מתרץ קושיא זו בקושיא שניה, שגם אם מיבם את הכשרה לא תהא הפסולה נפטרת בכך לפ"מ דאמרינן שם (י, ב) "איהי שליחותא דצרה קעבדה" והא קי"ל, דכל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליחותא לא מצי משוי, וכאן דאי אפשר ליבם את הפסולה גופא גם יבום של הכשרה לא יועיל לפטור אותה?

5ומובן, דבקושיא שניה זו יש ממילא כבר תירוץ על הקושיא הראשונה, דמה נימא דלא יועיל יבום של הפסולה למפטר את הכשרה, משום דאפשר לקיים שניהם, דהא בזה נתסור את עצמנו, דאם לא יועיל היבום של הפסולה שוב לא יועיל גם היבום של הכשרה, וא"כ הרי תו אי אפשר לקיים שניהם, וממילא נשאר הדין דעשה דוחה ל"ת אף ביבם את הפסולה.

6אכן באמת תירוצו זה אינו מספיק כלל; דנראה מדבריו שהוא תפס את הדברים "איהו שליחותא דאחים קעביד איהי שליחותא דצרה קעבדה", שהמה כפשוטם, שאם יבם או חלץ אחד מן האחים לאחת מן הצרות מקיימים כל האחים וכל הצרות את המצות עשה מצד דכל אחד וכל אחת מהם הוא שלוחם של האחרים, וכמו שאפשר לקיים את המצות עשה של הפרשת תרומה ושחיטת הפסח וכדומה ע"י שליח. אבל באמת דבר שאינו צריך לפנים הוא, דלא שייך לא בביאה ולא בחליצה הגדר שליחות ממש כמבואר בכתובות (עד, א), והחסרון של כל מלתא דאיהו לא מצי עביד וכו' לא מעלה ולא מוריד בזה, מאחרי דבין כך ובין כך אין בזה כללי השליחות שבכ"מ?

7וראיתי בהגהת מצפה איתן על הש"ס (יבמות כא, א) שמביא את קושיא הנ"ל וכותב: "דקושית הדורש לציון מעיקרא לק"מ, דכה"ג לא מיקרי אפשר לקיים שניהם, דכיון שבא על הפסולה גלי דעתיה שחפץ בה ולא בכשרה, וכיון שאינו חפץ בה אין מצוה כלל ביבומה רק בפסולה שחפץ בה, מידי דהוה כמו שאם אינו חפץ כלל ביבום רק בחליצה דאז לא הוי יבום מצוה על היבם כלל, דבדידיה תלי רחמנא, אם חפץ מצוה ביבום ואם אינו חפץ ליכא מצוה".

8אבל באמת תירוצו זה נסתר מהסוגיא הנ"ל גופא, דהא אמרינן שם: "ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי את ל"ת כיון דאפשר בחליצה", והרי כה"ג אפשר לומר ג"כ גבי חליצה דבודאי כל עיקר מצות החליצה הוא כשאינו חפץ ביבום, וכשחפץ דוקא ביבום הרי ליכא כלל מצוה בחליצה, ובכ"ז נקרא זאת אפשר לקיים שניהם, וכל הפרכא הוא רק מצד דחליצה במקום יבום לאו מצוה היא, אבל מצד מה שחפץ ביבום אין נ"מ לנו כלל?

9ועיין בכתובות (מ, א) "היכא אמרינן ניתי עשה ודחי ל"ת, כגון מילה בצרעת, דלא אפשר לקיומי לעשה, אבל הכא אי אמרה דלא בעינא מי איתיה לעשה כלל". וברש"י שם (ד"ה מי איתיה לעשה כלל): "השתא נמי מלמדין אותה לומר איני רוצה". והרי הדברים ק"ו, אם במקום שאינו תלוי כלל הדבר ברצונו, בכ"ז כיון דע"י ה"לא בעינא" מצדה מתבטלת המ"ע, תו מיקרי אפשר לקיים שניהם, ומכ"ש בנ"ד שהדבר תלוי ברצונו גופא, בודאי שעלינו ללמדו שלא יחפוץ בהאסורה לו, אך בהאחרת המותרת לו?

10ובכן, הדרא קושית הדורש לציון הנ"ל לדוכתה.

11ובאמת כה"ג יש לדון לענין אלמנה לכה"ג אם יהיו עוד אחים כהנים הדיוטים, דמפשטות הגמ' משמע דאף בכה"ג מדאורייתא יכול הכה"ג בעצמו ליבמה מצד דאתי עשה ודחי ל"ת, והראיה דפרכינן בפשיטות גבי אלמנה לכה"ג: "אלא מן האירוסין ל"ת גרידא הוא יבא עשה וידחה ל"ת", ומאי קושיא דלמא מיירי כשיש להכה"ג עוד אחים, ואי משום דמיירי בסתמא בכל האופנים גם כשאין לו עוד אחים, הרי היה צריך המקשן להוסיף בקושיתו גם ע"ז "קפסיק ותני ל"ש יש לו עוד אחין ל"ש אין לו עוד אחין" כמו שמקדים "קפסיק ותני ל"ש מן הנשואין ול"ש מן האירוסין"; אלא ודאי דאף אם יש לו עוד אחין נמי מדאורייתא אתי אשה ודחי ל"ת, וגם שם תוקשה קושיא הנ"ל הא אפשר לקיים שניהם?

12והנ"ל בזה בהקדם תירוץ על קושית השאגת אריה (סי' כט) שמקשה לשיטת הרמב"ם בפ"י מהלכות כלאים (הל' לב), דכהנים שלבשו בגדי כהונה שלא בשעת עבודה, אפילו במקדש לוקין, מפני האבנט שהוא כלאים ולא הותרו בו אלא בשעת עבודה שהוא מ"ע כציצית, דא"כ לרבי אליעזר ברבי שמעון ולהני אמוראי דפ"ק דיומא (ו, ב), דס"ל דאבנטו של כהן הדיוט הוי של בוץ, א"כ ליכא שום כלאים בבגדיו של כהן הדיוט, בעוד שבבגדיו של כ"ג לכו"ע יש כלאים, שהרי אין שום חולק בדבר דאבנטו של כהן גדול היה מכלאים; ולפ"ז לשיטת הרמב"ם הנ"ל דרק מצד דחיה הותר לו לעבוד עבודתו בבגדי כלאים לא יהא כה"ג רשאי לעבוד עבודה במקדש, דהא לא שייך בזה לומר אתי עשה ודחי ל"ת, מאחר דאפשר לקיים שניהם ע"י כהן הדיוט, ובכולהו גמרא אמרינן דכה"ג אם רצה לעבוד כל השנה כולה הרשות בידו?

13אכן באמת יש לחקור בגדר המצוה שיש בעבודת הכהנים, אם זו היא מצוה כללית שחובתה חלה על הכלליות של הכהונה, או שהיא מצוה פרטית כמו כל המצות שחלות על כל ישראל פרטי, ה"נ המצוה היא על כל כהן וכהן פרטי; ורק בההבדל הזה, ששם בכל המצות אפשר לכל היחידים לעשות את אותה המצוה גופה כמו, למשל, תפילין, ציצית וכדומה, וכאן במצות עבודת הכהונה כל הקודם במצוה זכה.

14והנה קושית השאגת אריה הנ"ל לא תתכן רק אם נתפוס כהצד הראשון, וע"כ אין נ"מ לן מי מהכהנים הפרטיים יקיים את המצוה, וכיון דס"ס תתקיים המצוה ע"י הכלליות של הכהונה, תו הוי בכלל של אפשר לקיים שניהם. אבל באמת הדבר הזה אינו מוכרח כלל ויותר מסתבר כהצד השני, שהמצוה היא על כל כהן וכהן פרטי והכלל של אפשר לקיים שניהם נאמר על האדם המצווה, ולא על המצוה המופשטת. וממילא לא קשה כלל מה שאפשר לעשות את העובדה ע"י כהן הדיוט, דהא על כל כהן וכהן יש מצוה מיוחדת, וכשם שלא נימא למשל גבי מצות ציצית, שאם לא ילביש הוא ציצית של כלאים ילביש איש אחר ציצית בלי כלאים, ה"נ הרי ס"ס אי אפשר להכה"ג, שהוא ג"כ לא שאני מכל הכהנים הפרטיים, לקיים את שניהם, ומה שתתקיים המצוה ע"י כהן אחר לא מעלה ולא מוריד לו להכה"ג.

15ואפשר לומר דזה תלוי בהספק אי כהנים שלוחי דידן נינהו או שלוחי דרחמנא נינהו; דאי שלוחי דידן נינהו הרי עצם המצוה הוא על הבעלים, וממילא כשאנו דנים בזה לענין אפשר לקיים שניהם אנו צריכים לדון בזה מצד הבעלים, ולהם הרי אחת היא מי יהיה הממלא את השליחות, ועפ"ז יש מקום לקושית השאגת אריה הנ"ל. אבל כיון דההלכה היא דכהנים שלוחי דרחמנא נינהו, הרי אנו צריכים לדון בזה לא מצד הבעלים, אך מצד הכהנים, והלא כל כהן וכהן הוא פרט בפני עצמו, ומה שאפשר יהיה לקיים ע"י אחר לא מעלה ולא מוריד כלל לזה שרוצה לקיים ואי אפשר לו מצד הל"ת.

16והנה השאגת אריה שם מביא בתור חיזוק לקושיתו מסוגית הגמ' בשבת (קלג, א) גבי בשר אפילו במקום בהרת יקוץ, דמקשינן שם, ל"ל האי בשר לרבי שמעון דס"ל דדבר שאינו מתכוון מותר? ומתרצינן באומר אבי הבן לקוץ בהרת בנו קמכוון. וע"זּ מקשינן ואי איכא אחר ליעבד אחר כדר"ל, דאמר, כ"מ שאתה מוצא עשה ול"ת אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה ל"ת? הרי אפילו גבי מילה, דעיקר המצוה מוטלת על אבי הבן, מ"מ היכי דאיכא אחר עביד ע"י אחר שלא לדחות הל"ת, כ"ש מצות עשה דעבודה שהיא אינה מוטלת על כה"ג יותר מכהן הדיוט, דכיון דאפשר בכהן הדיוט בלתי דחיית הלא תעשה דכלאים, דאין לעשות ע"י כה"ג כיון דאפשר לקיים שניהם?

17אכן לפי דברינו בהקושיא גופא כבר אנו מוצאים את הפירוקא, וזו היא הנותנת יען שבמילה עיקר המצוה מוטלת על אבי הבן והמוהל האחר הוא רק שליחו, לכן מקרי זאת שפיר אפשר לקיים שניהם, דגם אם ימול אחר מתיחס קיום המצוה אל האב. משא"כ גבי כהנים דלאו שלוחא דידן נינהו אך שלוחי דרחמנא, ועל כל כהן וכהן מוטלת המצוה מצד עצמו, לא מיקרי כלל אפשר לקיים שניהם באופן זה כנ"ל.

18ומובן דלא שייך לבוא בבהרת במילה הנ"ל מצד כל מלתא דאיהו לא מצי עביד שליחא לא מצי משוי, דהא באמת האב בעצמו מצי עביד זאת בלי שיתכוין לקוץ את הבהרת ועכ"פ שייך בזה הגדר שליחות כנ"ל.

19ונחזור לעניננו לענין מצות יבום, דגם שם כשיש איזה יבמים או יבמות יש לחקור, אם המצוה היא על הכלליות של היבמים והיבמות, או דהמצוה היא על כל יבם ויבם ועל כל יבמה ויבמה בפרט, אלא שכל הקודם במצוה זו זכה.

20ובודאי דהאמת הוא כהצד השני וכן משמע מההלכה הפסוקה ביבמות במשנתנו (כד, א): "מצוה בגדול לייבם ואם קדם הקטן זכה" והדברים ברורים מללו, דהמצוה היא על כל יחיד ויחיד מהאחין וכל הקודם זכה.

21וממילא אותו התירוץ שאמרנו בישוב קושית השאגת אריה הנ"ל, אותו התירוץ ממש יש גם על קושית הדורש לציון והערתנו אנו, דלא שייך ביבום לבוא מצד דאפשר לקיים שניהם ע"י שיש עוד יבמין או יבמות כיון דכל אחד ואחת מהם הוא מצוה בפני עצמו, ואם יעשה האחר או האחרת את המצוה, אין זה בגדר אפשר לקיים אצלו ואצלה.

22ואם כי אמרינן "איהו שליחותא דאחים קעביד ואיהי שליחותא דצרה קעבדא", הרי כבר הנחנו, שאין הכוונה ממש שכל האחים והצרות מקיימין את המצוה מצד השליחות, דהא לא שייך כלל בזה הגדר שליחות כנ"ל; אלא דמדבר שם לענין הפטור מהזיקה דכולן נפטרות מהזיקה של כל האחין, ע"י חליצה של אחד לאחת, אבל לא לענין קיום המצוה, שרק אחד ואחת מהם מקיימים את המצוה. וממילא אף שיש לכה"ג אחים כהנים הדיוטים או כשיש להיבמה האסורה מטעם חייבי לאוין עוד צרות שפיר שייך לומר אתי עשה ודחי ל"ת, ולא שייך לבוא בזה מצד דאפשר לקיים שניהם כנ"ל.