דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה כד

1כבר הקשו על מה דלא בעינן שמכירת האמה תהיה עפ"י עדים אך היעוד צריך להיות בעדים בעוד שבכל קדושין על תנאי הוא להיפך. - בכל התנאים הקיום הוא רק סבה להרצון ובכאן עצם היעוד הוא הסבה להחלות. - בכל התנאים אין צורך בקיום התנאי לרצון בעל המעשה משא"כ ביעוד. - בכ"מ רק בגמר הקדושין בעינן עדים. - וממילא לא שייך בזה כלל גם הגדר דאיגלאי מלתא למפרע, כי האם אפשר לומר שאיגלאי מלתא למפרע שהמסובב בא לפני הסבה. - וע"כ הביאה הגמ' לדינא את ההלכה של מעכשיו לאחר שלשים שגם שם הגמר בא רק לאחרי שלשים. - מחלוקת רש"י ותוס' בהא דאמר משל למה הדבר דומה, לשיטתייהו אזלי בהא דאין יעוד אלא מדעתה. - באמת צדק רש"י גם לשיטת התוס' בזה. - ועוד הבדל בין קדושי ביאה לקדושי כסף לענין ברירה. - באמת לא שייך בתנאי הגדר ברירה, דמאי נ"מ לן אחרי דס"ס הוא סבר וקיבל. - גם בהריני בועליך עמ"נ שירצה אבא אין החסרון מצד הרצון אלא מצד המעשה וזה לא שייך בקדושי כסף. - אכן עכ"פ ביעוד אנו זקוקים לתרוצינו הקודמים.

2ועוד נ"ל בישוב הקושיא מיעוד הנ"ל.

3דהנה כבר עמדו על זה שביעוד אין אנו מוצאים בשום מקום, שהמכירה צריכה להיות דוקא עפ"י עדים, ולהיפך היעוד גופא מפורש שם בקדושין (יט, ב) דבעינן דוקא בפני שנים בין לרבנן ובין לר' יוסי ב"ר יהודה, וכן פסק הרמב"ם (פ"ד מהל' עבדים הלכה ז), והלא לרבנן, דאמרי מעות הראשונות לקדושין נתנו, ובכן היעוד גופא הוא רק מעין תנאי שעל מנת, כדאמרינן שם בהדיא דזהו משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום, ובכל קדושין על תנאי הרי להיפך הוא, דעצם הקדושין צריך לעדים משום דאין דבר שבערוה פחות משנים, אבל קיום התנאי אף בלי עדים נמי שפיר דמי?

4אכן באמת אף למאן דס"ל דמעות הראשונות לקדושין נתנו והיעוד כאמור הוא רק מעין תנאי, שונה תנאי זה לגמרי מכל התנאים שבעולם.

5דכל התנאים הנה הקיום שלהם הוא רק סבה להרצון, אבל לא סבה ישרה לחלות המעשה, ובכאן הרי היעוד גופא זהו הסבה לעצם חלות הקדושין.

6אבאר את דברי, למשל, באומר לאשה הרי את מגורשת עמ"נ שתתני לי מאתים זוז, או אם לא באתי מכאן ועד י"ב חודש, הנה הנתינה מצדה או שלילת ביאתו מצדו בודאי שאינן סבות ישירות להגירושין, כי הגירושין באמת נעשו כבכ"מ ע"י נתינת הגט ורצונו שתהא זאת לכריתות בינו לבינה, אלא שקיום התנאי משמש בתור סבה לרצונו הנ"ל, דרק אז הוא מסכים שתהא נתינתו לשם כריתות אם יתקיים תנאו הנ"ל. אבל ביעוד שעכ"פ בעת היעוד צריך לומר לה הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, באופן שכל הרצון לקדושין הוא מגלה רק בעת היעוד, הלא היעוד איננו סבה להרצון אך זהו הרצון גופא שהוא סבה לעצם חלות הקדושין.

7וראי' לזה מוכרחת לזה, מהא דבכל קיומי תנאים אין צורך כלל בעת קיום התנאי לרצון בעל המעשה על חלות הדבר, והאומר הר"ז גיטך עמ"נ שתתני לי מאתים זוז, הנה אף אם נותנת לו בעל כרחו נמי מגורשת למ"ד דנתינה בע"כ שמה נתינה כמבואר בגיטין (עה, א), אע"ג שאינו רוצה כלל אז בהגירושין. וכן גבי אם לא באתי מכאן ועד תלתין יומין ופסקא מברא, ואמר, חזו דאתאי, חזו דאתאי, נמי הוה גט, אע"ג דאינו רוצה עוד בגט; ואף דמדינא יש אונס בגיטין הלא הוא רק משום דכיון דאונס רחמנא פטריה הנה קיום התנאי שנעשה ע"י אונס לא נחשב כלל לקיום התנאי, ולכן אמרינן ד"אונסיה דשכיח שאני דכיון דבעי לאתנויי ולא אתני איהו דאפסיד אנפשיה" כמבואר בכתובות (ב, ב) ולא איכפת לן מה דס"ס אינו רוצה עוד בקיום התנאי, כיון דס"ס נתקיים התנאי, ורצונו או אי רצונו בזה לא מעלה ולא מוריד. משא"כ ביעוד הלא ההלכה דאין יעוד אלא מדעת, ולא רק מדעתו דידיה אך גם מדעתה דידה כמבואר שם בקדושין הנ"ל.

8וכבר ביארנו בכ"מ דהא דאין דבר שבערוה פחות משנים, נאמר רק על עיקר הדבר ולא על הפרטים השונים, וע"כ בכל קדושין על תנאי בעינן עדים רק על עצם הקדושין ולא על קיום התנאי, כי הקיום הוא רק סבה להרצון, ועצם הקדושין הרי פועל הרצון שבשעת נתינת הקדושין. משא"כ גבי יעוד שדעתו ודעתה בשעת היעוד זה הוא הסבה לעצם הקדושין, באופן שסוף הקדושין נעשה רק ע"י זה, ולהכי בעינן עדים רק בזה ולא בהמכירה.

9ואם כנים אנחנו בזה, הרי ממילא תסולק הקושיא הנ"ל; דאף אם לא נחלק בין הגדר ברירה ובין הגדר דאיגלאי מלתא למפרע, אבל בנ"ד לענין יעוד לא שייך כלל אף הגדר דאיגלאי מילתא למפרע, דרק אז שייך הגדר דאיגלאי מלתא למפרע בתנאים דעלמא, שכאמור, קיום התנאי הוא רק סבה להרצון ועצם חלות המעשה נעשה מרצונו שבשעת עשיית המעשה, וכיון דנתקיים התנאי אח"כ הרי איגלאי מלתא למפרע שכבר היתה סבה מספקת לחלות המעשה. אבל בנ"ד לענין יעוד, הרי כל חלות המעשה באה מסבת היעוד שבאה אחרי כך, והאם אפשר לומר איגלאי מלתא למפרע שהמסובב בא לפני הסבה? אלא שבצדק הביאה הגמ' דוגמא לסברת רבנן דמעות הראשונות לקדושין נתנו, מהאומר לאשה הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום, שכבר הבאנו בפרקים הקודמים, דבזה כו"ע מודים דלאחר שלשים יום רק "גמרי קדושי ראשון", שגם שם אין אנו אומרים איגלאי מלתא למפרע שחלו הקדושין בשלימות תיכף, אלא שרק ההתחלה היתה תיכף, והגמר נעשה רק אחרי שלשים יום; וה"נ בעת המכירה רק הותחלו הקדושין והגמר נעשה אח"כ, ומובן, דבמקום שאין אנו זקוקים כלל להגדר דאיגלאי מלתא למפרע, שם בודאי לא בעינן להגדר ברירה.

10ועיין שם (יט, ב) מחלוקת רש"י ותוס' בהא דאמרינן שם "משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום" וכו' שרש"י (ד"ה לרבנן) פירש שהכוונה הוא, שמדברי חכמים אנו למדים דבמקדש מעכשיו וכו', והתוס' (ד"ה משל) מקשים "דבכולי גמרא המשל בא ללמד על הדבר כמו משל למה הדבר דומה"? וע"כ פירשו להיפך, שהמשל בא ללמוד ולומר דכי היכי דבמעכשיו כו"ע מודים דמקודשת לראשון ה"נ גבי יעוד לרבנן.

11אכן באמת רש"י לשיטתו היה מוכרח לפרש כך, דהנה בהא דאמרינן שם (עמוד א): "ואבע"א, מאי מדעת מדעת דידה", מפרש רש"י (ד"ה הוא תני לה והוא אמר לה) בפשטות, שצריך לזה דעתה ורצונה ממש, אך בתוס' קדושין (ה, א ד"ה שכן ישנן) פירשו, שאינו צריך לעשות מרצונה אלא שצריך להודיע שלשם קדושין מיעדה". והנה באמת לרש"י לשיטתו אי אפשר לפרש כדברי התוס' שמהא דמעכשיו ולאחר שלשים אפשר ללמוד על יעוד, דהא שם עכ"פ פעלו הקדושין תיכף בתחלתם, שהיא לא תוכל לחזור עכ"פ, וכדפי' רש"י בקדושין (נט, ב ד"ה מספקא ליה) דלמאן דס"ל דמעכשיו ולאחר ל תנאה הוי הכוונה הוא: אם לא אחזור בי בתוך ל' יהא קדושין מעכשיו", משא"כ בזה שאנו צריכים אח"כ גם לדעתו וגם לדעתה. וההבדל שביניהם הלא הוא ברור ובולט, דשם במעכשיו ולאחר ל' אם כי, כאמור, לא נגמרו הקדושין רק אחרי ל', אבל ההתחלה לא רק במה שנוגע להנתינה, נתינת כסף הקדושין, אך גם מה שנוגע להרצון כבר נעשה תיכף, כי עכ"פ רצונה כבר נגמר באופן מוחלט תיכף. משא"כ בנ"ד דאם גם מעות הראשונות לקדושין נתנו, הנה רק נתינה, נתינת כסף קדושין יש כאן תיכף, אבל רצון הרי לא הותחל כלל עדיין, וכל עצם הקדושין מתהוה משני דברים מנתינת כסף הקדושין ומרצון, כמובן, וע"כ פירש רש"י להיפך, שהכוונה הוא דמכאן אנו יכולים ללמוד לשם מק"ו, ומה ביעוד שרק הנתינה נעשה תיכף למאן דס"ל מעות הראשונות לקדושין נתנו, והרצון לא הותחל כלל עדיין, ובכ"ז אע"ג שקדשה אחר אם רצה האדון ליעדה מיעדה, כ"ש במעכשיו ולאחר שלשים כנ"ל. והתוס' לשיטתייהו שגם ביעוד פעלה המכירה תיכף שעכ"פ היא וגם אביה אינם יכולים עוד לחזור, ולא רק שהנתינה לשם קדושין נעשה תיכף בשעת המכירה, אך גם חלות הרצון ג"כ הותחל תיכף, ושפיר אפשר ללמוד גם משם, ממעכשיו ולאחר שלשים, לכאן.

12אכן באמת גם לשיטת התוס' דלא בעינן ביעוד דעתה ורצונה ממש, נמי הצדק עם רש"י שאי אפשר ללמוד משם לכאן; דמעכשיו ולאחר ל' אין התנאי אלא בשלילה, שאם יחזור יבטלו הקדושין, אבל בסתם אם אינו חוזר נעשים הקדושין מאליהם ע"י רצונו הקודם; משא"כ ביעוד דעכ"פ בנוגע להאדון הרי בעינן רצונו ממש, שיאמר הרי את מקודשת לי, הרי את מאורסת לי, וע"כ בכל האופנים מסתבר יותר כרש"י שהכוונה ללמוד מכאן לשם כנ"ל.

13ועי' בספרנו ח"א (שמעתתא ה פרק ט) שכתבנו שם ג"כ תירוץ לקושיות השאג"א הנ"ל שהזכרנו בפרק הקודם ועמדנו גם שם, להבדיל בין קדושי ביאה ובין קדושי כסף מטעם אחר עיי"ש, אכן יש להטעים את ההבדל הנ"ל עוד יותר.

14דבאמת השכל מחייב שאין אנו זקוקים כלל להגדר ברירה בתנאים, בין אלו שבידו לקיימם ובין אלו שאין בידו לקיימם. למשל, באומר הריני בועליך עמ"נ שירצה אבא, דמאי איכפת לן אף אם נאמר בכ"מ דאין ברירה, וכשהתרצה אח"כ האב "משעת בעילה ספק רוצה ספק אינו רוצה", אבל האם בעינן באמת לרצון האב, הלא בעינן רק לרצון המקדש, ורצון המקדש הרי איכא בכל האופנים, דהא זהו גופא בכלל תנאי, דאם ירצה האב לבסוף הוא הבועל רוצה כבר בזה תיכף. ודכוותיה בכל תנאי של מעכשיו, שהבע"ד מחית נפשיה לספיקא תמיד, דיודע הוא שבהוה הדבר ספק אם יתקיים התנאי בעתיד או לא, אך הוא סביר וקיבל, ואם הוא לא קפיד אנן מי קפידנן?

15אכן בביאת קדושין שאני, דאין החסרון בזה מצד הרצון אלא מצד המעשה, דהא אין הקדושין נעשים מרצון לבד אלא בהצטרפות מעשה עם הרצון, ואם כי האשה נקנית בשלשה דרכים בכסף בשטר ובביאה, אבל במה דברים אמורים כשמקדשה בביאה בלי שום תנאי, דאז הוקבעה על הביאה שם ביאת קדושין, אבל כשמקדשה בספק אם יתקיים התנאי או לא למ"ד דאין ברירה, הרי חסרה הקביעות שם על הביאה, כי לא הובררה אם היא ביאת קדושין או בעילת זנות; ועוד יותר, דמאחרי שבכל האופנים אי אפשר לו לשלול את המעשה שכבר נעשה, וגם אם לא ירצה האב הנה מה שנעשה אין להשיב, וע"כ דניחא ליה גם בבעילת זנות, תו גם אם ירצה האב אין כאן ביאת קדושין, זולת אם נימא דיש ברירה, והוה כאילו לא עמד כלל הדבר בספק מעולם.

16אכן עכ"פ כיון דהחסרון בזה למ"ד דאין ברירה, הוא כאמור לא מצד הרצון אך מצד המעשה, א"כ כ"ז לא שייך רק בביאה שהמעשה שאין להשיב הנ"ל עומד בספק אם הוקבע עליה שם ביאת קדושין או בעילת זנות; אבל בכסף הרי המעשה, נתינת הכסף, אין מוטל כלל בספק, דאם לא יתקיים התנאי אין כלל מעשה, דהא המעות חוזרין; דע"כ לא פליגי רב ושמואל אלא במקדש אחותו, דשמואל אמר בזה דמעות מתנה כדאיתא בקדושין (מו, ב), משום דאדם יודע שאין קדושין תופסין באחותו וגמר ונתן לשם מתנה, אבל בקדושי כסף על תנאי כו"ע מודים, דאם לא נתקיים התנאי המעות חוזרין.

17וביותר הסבר, דבביאה כיון דניחא ליה מצד ספק גם בבעילת זנות, תו אין כאן ודאות של ביאת קדושין, אבל בכסף הרי זה ודאי דאין ניחא ליה רק בנתינה לשם קדושין, דאם לא יתקיים התנאי הרי בטל המעשה כמו שלא היה כלל והמעות חוזרין כנ"ל.

18אכן כמובן שהתירוץ הזה לא יספיק בקדושי יעוד, דהא גם שם המעשה, נתינת הכסף לעולם קיים והנתינה עומדת בספק אם היא ג"כ נתינת קדושין או רק נתינה עבור מכירת האמה לבד, ותו אנו צריכים לומר, דכיון דניחא ליה להאדון שתהא כל הנתינה עבור השפחות לבד, תו אין ודאות של נתינת קדושין למדס"ל אין ברירה.

19וע"כ נצטרך שם לתירוצינו הקודמים הנ"ל.

20תם ונשלם שבח לאל בורא עולם.