דרכי משה (עמיאל), דרכי הקנינים, שמעתתא ח' דרכי הויה ויציאה כג

1הקושיא למדס"ל דמעות הראשונות ביעוד לקדושין נתנו מצד ההלכה דאין ברירה. - וזה קשה בין לשיטת רש"י בתנאים ובין לשיטת הרמב"ן. - קושיות השאגת אריה על שיטת רש"י הנ"ל. - תירוצו דהגדר ברירה לא שייך רק במקום דבעינן שיחול הדבר למפרע. - וזהו הנ"מ בין קדושי כסף ששם לא בעינן לברירה ובין קדושי ביאה. - אכן בזה אין עוד תירוץ על הקושיא ביעוד הנ"ל. - השאג"א בעצמו מעיר דלפ"ז במקדש בכסף עמ"נ שירצה אבא לא יחולו הקדושין רק אחרי מכאן. - הסברו בזה דחוק וגם קשה כיון דכוונתו לא היתה ס"ס רק על מעכשיו. - את סברתו של השאג"א צריך להרחיב ולומר דבכ"מ שאפשר שיחול הדבר מכאן ולהבא שם חל גם למפרע לכו"ע. - בכל המקומות שאנו משתמשים בהם בהגדר ברירה לא יתכן כלל שיחולו כל עיקרם מכאן ולהבא. - גם ע"ז צריך לעמוד על הנ"מ בין הגדר ברירה ובין הגדר דאיגלאי מלתא למפרע. - הגדר הראשון הוא מן המוקדם אל המאוחר והגדר השני הוא מן המאוחר אל המוקדם. המשל בהא דאמרינן בע"ח לפרע הוא גובה או בגדר דהחכם עוקר אותו מעיקרו. - בכ"מ דהוא מן המאוחר אל המוקדם נחוץ לצייר מקודם את הדין במכאן ולהבא ורק אז הוא משפיע על הלמפרע. - וממילא במקדש בכסף עמ"נ שירצה אבא שפיר חלין הקדושין מעכשיו. - ובזה יובן מה דהצד השלילי אין זקוק כלל לברירה דע"ז שוב שייך הגדר דאיגלאי מלתא למפרע. - ובזה מסולקת הקושיא הידועה בהא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש שגם שם מקשים מצד אין ברירה. - לכאורה אפשר לומר דזהו גופא היתה כוונת הנ"מ בהקושיא תינח דקדיש בכספא. - לפי דרכנו לא שייך שם כלל הגדר ברירה. - ובזה מסולקת השגת הראב"ד על הרמב"ם בהא דע"מ שירצה אבא. - כדי לתרץ את הקושיא ביעוד הנ"ל נחוץ לומר שבענינים כאלו שבהם אפשר להחלות להתהוות גם אחרי המעשה שם כו"ע מודים דיש ברירה.

2ידועה היא הקושיא ש"מקשין העולם" לרבנן, דס"ל גבי יעוד, דמעות הראשונות לקדושין נתנו, כמבואר בקדושין (יט, א-ב), שמשלו זאת, לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו לאחר שלשים יום, דאיך יתכן זאת למדס"ל אין ברירה? וזה קשה גם לשיטת רש"י וגם לשיטת הרמב"ן בגיטין (כה, ב), שרש"י מחלק שם בין תנאים שבידו לקיימם ובין תנאים שאין בידו לקיימם, והרמב"ן מחלק דרק במתנה על שני דברים אנו צריכים להגדר ברירה; אכן, עכ"פ ביעוד קשה לתרווייהו, דהא גם בזה הוא מעין מתנה על שני דברים, דהא היעוד אפשר גם בו וגם בבנו, ולמדס"ל דמעות הראשונות לקדושין נתנו, הוי כמתנה בעת המכירה, שהקדושין יהיו למי שירצה בזה או הוא או בנו, וגם אין בידו לקיים, אחרי דאין יעוד אלא מדעת כדאמרינן בקדושין הנ"ל ודלמא לא יתרצה בנו לכך?

3והנ"ל בזה לישב עפ"י דברי השאגת אריה (סי' צג), שבא שם בחבילי קושיות על שיטת רש"י הנ"ל מהא דקדושין (סב, א) במקדש את האשה לאחר שתתגייר, לאחר שתשתחרר, לאחר שימות בעלה וכו', שאנו באים בזה מטעם דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם; ולפ"ז תפ"ל מטעם דאין ברירה, דהא כל אלו המה תנאים שאין בידו ובידה לקיימן. וביותר, דהא תניא התם (סג, א) דר"י הנשיא אומר דמקודשת בכה"ג, ור"י הנשיא היינו רבי, ושמעינן ליה לרבי דס"ל אין ברירה כדאיתא בגיטין (מז, א) דישראל ונכרי שלקחו שדה בשותפות טבל וחולין מעורבין זה בזה דאין ברירה? וגם מזה דמייתי ר' יוחנן ראיה ביבמות (צב, ב) דאין קידושין תופסין ביבמה לשוק, מהא דאמרינן דלאחר שיחלוץ לך יבמיך דאינה מקודשת, והשתא מנ"ל דטעמא הוא משום הנ"ל, דלמא אי הוה מקדשה מעכשיו בסתמא בלי שום תנאי ה"נ דהואי קדושין, אך במקדשה לאחר שיחלוץ לך יבמיך גרע טפי הואיל ותלה תנאי בדעת אחרים שאין בידו לקיים? ומקשה גם מהאי סתמא דמתני' (סג, א) "עמ"נ שירצה אבא רצה האב מקודשת לא רצה אינה מקודשת", הא בפלוגתא דברירה היא שנויה? ועל הרמב"ם דפסק (אישות פרק ז הל' א): "האומר לאשה הרי את מקודשת לי עמ"נ שירצה אבא מקודשת" אע"ג דפסק בכ"מ דאין ברירה?

4והוא מותיב לה והוא מפרק לה את כל זאת בחדא מחתא, דהגדר דברירה נאמר רק במקום דבעינן שיחול הדבר למפרע, כמו, למשל, גבי מה הוא באותן הימים דאי אפשר לומר שיחול הגט אחרי שנתברר הדבר, דהא לא נתברר הדבר רק לאחרי מיתה ואין גט לאחר מיתה; וכן גבי לאיזה שארצה אגרש או כתוב לאיזו שתצא בפתח תחילה דבעינן שיהא מבורר תיכף בשעת הכתיבה; וכן אם בא חכם למזרח עירובי למזרח למערב עירובי למערב, דעירוב אי אפשר להיות רק בבין השמשות; וכה"ג ג"כ בשני לוגין שאני עתיד להפריש וכו', דאם לא יחול השם תרומה תיכף משעת האמירה הרי הוא שותה טבלים למפרע. אבל במקום דלא בעינן את חלות הדבר רק מכאן ולהבא, שם כו"ע מודים, דס"ס הרי עכשיו כבר הדבר מבורר. וזהו הנ"מ בין קדושין כסף ובין קדושי ביאה דבביאה אי אפשר לקדש שיחולו הקדושין לאחר שלשים יום כידוע, וע"כ מייתי שפיר הגמ' ראיה מהא דהריני בועליך עמ"נ שירצה אבא, דאם לא נימא שחלו הקדושין למפרע הרי שוב אי אפשר לחול אחרי שיתרצה האב; אבל בקדושי כסף, נהי דאין ברירה ולא חלו הקדושין תיכף בשעת נתינת כסף הקדושין, עכ"פ חלו הקדושין אחרי ששמע האב ונתרצה לזה.

5אכן לפ"ז עדיין אין לנו תירוץ על הקושיא ביעוד מצד אין ברירה הנ"ל, דהא שם לרבנן דאמרי מעות הראשונות לקדושין ניתנו, מבואר להדיא שם בקדושין (יט, ב) דזה "משל לאומר לאשה התקדשי לי מעכשיו ולאחר שלשים יום ובא אחר וקדשה בתוך שלשים יום שמקודשת לראשון" דאלמא דע"י היעוד חלין הקדושין למפרע משעת המכירה, הדרא קושיא לדוכתה?

6אכן באמת השאג"א מעיר בעצמו שם דלפ"ד הנ"ל גם במקדש בכסף ואומר עמ"נ שירצה אבא לא חלו הקדושין רק אחרי שירצה, ובאמת הרי קי"ל דכל האומר עמ"נ כאומר מעכשיו? ודחיק לומר דבד"א כשאפשר לחול מעכשיו, אבל במקום שאי אפשר חלין שפיר הקדושין מכאן ולהבא, שמובן שהוא דוחק, וגם הלא כיון דכל האומר עמ"נ כאומר מעכשיו, הרי כוונתו היתה ברורה שיחולו הקדושין מעכשיו דוקא, ואם אי אפשר שיחולו תיכף, לא יחולו גם מכאן ולהבא דהא לא גלה רצונו לכך?

7לכן נ"ל לנסח את חלוקו של השאג"א הנ"ל באופן אחר; דלאו דוקא במקום שאנו דנים לענין חלות הדבר רק מכאן ולהבא אין אנו זקוקים להגדר ברירה, שזה בודאי מובן מאליו, ואין צריך כלל לפנים אחרי דאין אנו זקוקים כלל בזה לאמר איגלאי מלתא למפרע, אלא שאנו מוסיפים ללכת ואומרים דבכ"מ שאפשר שיחול הדבר מכאן ולהבא, שם חל גם למפרע אף למדס"ל דאין ברירה.

8ודוק ותשכח, דבכל המקומות שפרט השאג"א שאנו זקוקים בהם להגדר ברירה, הנה לא רק שיש לנו נפקא מינה לענין חלות הדבר למפרע, אך לא יתכן כלל שיחולו כל עיקרם מכאן ולהבא אם לא יחולו למפרע.

9למשל גבי עירוב הנ"ל אם בא חכם למזרח וכו', דאם לא יחול העירוב למפרע הרי לא יחול כלל, דאי אפשר לחלות העירוב באמצע השבת; וכן גבי כתיבת הגט לאיזה שארצה אגרש, דאם לא חלה מחשבת לשמה בשעת כתיבה, תו אי אפשר שתקבע אח"כ כמובן; וכן גבי מה היא באותן הימים, דאם לא יחול הגט לפני המיתה, תו לא יחול גם אח"כ דאין גט לאחר מיתה; וכן גבי שני לוגין שאי אפשר לקבוע שם תרומה כשהטבל כבר איננו בעולם; ונוסיף ע"ז גם את הא דהאחין שחלקו שאם לא נימא יש ברירה והוברר הדבר למפרע, לא יהיו גם עכשיו אחר החלוקה ליורשין, כי ירושה אי אפשר רק כשהיא מתהוה תיכף ביחד עם מיתת המוריש, והראי', דלמדס"ל אין ברירה הנה אף אחרי החלוקה לא נחשבו ליורשין, אך ללקוחות.

10אכן במקום שאפשר לחלות הדבר מכאן ולהבא לבד, שם מועילה זאת גם למפרע, ולאו מצד ברירה, אך מצד הגדר דאיגלאי מלתא למפרע.

11כי באמת גם ע"ז צריך לעמוד, על הנ"מ בין הגדר ברירה ובין הגדר דאיגלאי מלתא למפרע, כי בהראשון הלא יש מחלוקת וקי"ל דאין ברירה, בעוד שבהשני אין מחלוקת, ובעיקר הדבר כו"ע מודים דיש שאמרינן איגלאי מלתא למפרע, ומהו ההבדל שביניהם?

12אכן זהו ההבדל, דהגדר דאיגלאי מלתא למפרע הוא מן המאוחר אל המוקדם, בעוד שהגדר ברירה הוא מן המוקדם אל המאוחר.

13למשל אמרינן בע"ח למפרע הוא גובה וכן ההלכה כמבואר בפסחים (ל, ב), וטעמיה כמבואר שם (לא, א): "משום כיון דמטי זמן ולא פרעיה איגלאי מלתא למפרע דמעיקרא ברשותיה הוה קאי", שם הדבר הוא מן המאוחר אל המוקדם, דהא אף אם לא נימא דבע"ח למפרע הוא גובה, אבל עכ"פ מכאן ולהבא הוא גובה בלי שום ספק, וממילא אמרינן דהגביה שלבסוף מגלה מלתא שגם מקודם עמד להגבות. וע' מה שכתבו בתוס' ב"ק (לג, א ד"ה איכא) דאף למ"ד למפרע הוא גובה, מ"מ אם הקדיש מלוה ואח"כ גבה הפירות לא קדשו כיון שלא גבה לבסוף, וזהו מטעם הנ"ל דכיון דהגדר דאיגלאי מלתא למפרע הנ"ל הוא מן המאוחר אל המוקדם, א"כ נחוץ לנו מקודם לצייר את הדין במכאן ולהבא וממילא הוא משפיע על הלמפרע, וא"כ כשאין ציור של מכאן ולהבא, שם לא שייך כלל הדין של למפרע.

14וכן, למשל, ההלכה הפסוקה דחכם עוקר את הנדר מעיקרו, שם ג"כ הגדר דע"י העקירה של עכשיו נעקר מעיקרו מלמפרע, וע"כ אמרינן דאכלה כולה אין נשאלין עליה כמבואר בשבועות (כז, ב), והוא ג"כ כנ"ל מצד דהוי מן המאוחר אל המוקדם, ואי אפשר שיהיה במוקדם כשאיננו במציאות בזמן המאוחר. ועי' בספרנו דרך הקודש ח"א (שמעתתא ד פרק ח), שהבאנו מזה ראיה, דהגדר דחכם עוקר את הנדר מעיקרו והגדר של איגלאי מלתא למפרע שני דברים נפרדים המה; אכן באמת גם הגדר דאיגלאי מלתא למפרע גופא הוא כנ"ל מן המאוחר אל המוקדם, וממילא כשאין הדבר במציאות לא שייך כלל זאת כנ"ל.

15אכן הגדר ברירה הוא בודאי מן המוקדם אל המאוחר, דהא כל הדוגמאות שהבאנו כולן הן כאלה, שעכשיו אי אפשר להן כלל לחול, או שהדבר אינו כלל במציאות עכשיו, כמו בהריני בועליך עמ"נ שירצה אבא, שעכשיו בעת ששמע האב ואמר הן הרי אין תו כלל ביאה במציאות.

16וממילא לא נצטרך לדחקו של השאג"א, דבמקדש בכסף עמ"נ שירצה אבא שיחולו הקדושין רק אחרי שיתרצה האב לכך, אלא דבקדושי כסף תו אין אנו זקוקים בזה כלל להגדר ברירה שיש בזה מחלוקת, אך להגדר דאיגלאי מלתא למפרע שכו"ע מודים בזה, דשם שפיר נכנס בכלל של בירור מן המאוחר אל המוקדם, דיהיה איך שיהיה הרי יחולו הקדושין אחרי שנתברר רצון האב כנ"ל, ממילא אמרינן שפיר איגלאי מלתא למפרע.

17ועי' בפרק הקודם שביארנו את טעם הדברים שרק הצד החיובי זקוק לברירה ולא הצד השלילי, כמו, למשל, גבי מה היא באותן הימים, דכל הדיוק דיש ברירה הוא מה ד"לכי מית הוה גיטא", אבל גם למ"ד דאין ברירה אם לא מת מחולי זה לא הוה גיטא, וכן בע"מ שירצה אבא הנה כל הדיוק דיש ברירה הוא מכי רצה האב מקודשת, אבל מהא דכי לא רצה אינה מקודשת בודאי זהו גם למאן דס"ל אין ברירה.

18אכן לפי דברינו הנ"ל אפשר בזה לתת עוד טעם; משום דעל הצד השלילי שוב שייך תמיד הגדר דאיגלאי מלתא למפרע שהוא מן המאוחר אל המוקדם. למשל, גבי מה היא באותם הימים כשאם מת אי אפשר לומר איגלאי מלתא למפרע מן המאוחר אל המוקדם, דהא אין גט לאחר מיתה כנ"ל, אבל אם לא מת שפיר אמרינן שהברור של עכשיו, דהא עכ"פ עכשיו נתבטל התנאי, מגלה מלתא למפרע; וכה"ג כשלא רצה האב, דשם בודאי אינה מקודשת ולא מצד ברירה, אך מצד איגלאי מלתא למפרע כנ"ל.

19וידועה היא הקושיא, שמקשים העולם על הא דאמרינן בכ"מ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש, וכדברי התוס' שבשביל זה אומרים כדת משה וישראל, כמבואר בתוס' כתובות (ג, א ד"ה מדעתא) וא"כ הרי הוא כמו עמ"נ שירצה אבא ולמאן דס"ל אין ברירה לא יהא כלל קדושין?

20ואמנם לפי דרכנו אפשר היה לומר דזהו גופא כוונת הגמ' בהשקלא וטריא, "תינח דקדיש בכספא קדיש בביאה מאי איכא למימר? שויה רבנן לביעלתו בעילת זנות", שהתוס' דחקו בכתובות (ג, א) דקארי לה מאי קארי לה, דהא גם בכספא יהא בעילותיו דבעל אח"כ בעילת זנות? ונאמר דלזה כיונו, דבכספא תינח גם למאן דס"ל אין ברירה כנ"ל, דבכסף שייך תמיד הגדר דאילאי מלתא למפרע, אבל בביאה מאי איכא למימר. אכן לפ"ד התירוץ של "שויה רבנן לבעילתו בעילת זנות" לא יתכן רק למאן דס"ל יש ברירה, שכמובן שזהו דבר בלתי אפשר?

21אכן באמת כבר ביארנו בפרק הקודם, דבתנאים הנה רק אותו הצד שזקוק לקום ועשה זהו משמש בתור סבה, והצד שכנגד הוא ממילא העדר הסבה, וכשאומר עמ"נ שירצה אבא הרי תולה את הקדושין ברצון דוקא שהוא קום ועשה, ולכן דרוש הצד הזה לברירה. אכן כמובן הא דכל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש בודאי איננה הכוונה שבעינן את רצון החכמים בחיוב, אך ורק בשלילה שלא ימחו אח"כ, וכמו שהרמב"ם בעצמו מחלק (פ"ז מהל' אישות הלכה א) שכתב ש"האומר לאשה הרי את מקודשת לי עמ"נ שירצה אבי רצה האב מקודשת, לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת, עמ"נ שלא ימחה אבי שמע ומיחה אינה מקודשת". וממילא לפי דרכנו ממ"נ אין קושיא בזה מטעם ברירה, דאם אין אנו מבטלים את הקדושין, הרי לאו שלילת המחאה של החכמים הוא הסבה הגורמת, אלא רק העדר הסבה כנ"ל, דהצד של שב ואל תעשה משמש תמיד בתור העדר הסבה, ואם החכמים מבטלים את הקדושין גם זה לא זקוק לברירה; אך אנו באים בזה מטעם איגלאי מלתא למפרע, שהוא כנ"ל מן המאוחר אל המוקדם, דכשם שעכשיו שחכמים מוחים אי אפשר שיתהוו הקדושין, כך איגלאי מלתא גם למפרע כנ"ל?

22ועי' שם ברמב"ם הנ"ל שהראב"ד משיג על הא דכתב הרמב"ם שם "רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת", שכתב ע"ז הראב"ד ז"ל: "לא הסכים יפה לשמועה זו, שהוא ר"ל דעל מנת שירצה אבא עד דאמר אין משמע, ושמועה לא אזלא הכי אלא עד דאמר בפירוש, ומסתמא עד שישתוק משמע, הלכך שתק כששמע מקודשת", אכן לדברינו הנ"ל היה לו להרמב"ם ראיה מוכרחת ע"ז מסוגית הגמ' הנ"ל דמוכיחה מהא דע"מ שירצה אבא דיש ברירה, דכל זה ניחא אם בעינן רצון בחיוב כשיטת הרמב"ם הנ"ל, אבל לשיטת הראב"ד דע"מ שלא ימחה הוא, הרי ממ"נ לא בעינן בזה את הגדר ברירה, דאם לא מיחה הרי בא קיום התנאי ע"י העדר הסבה שאינו זקוק להגדר ברירה כנ"ל, ואם מיחה ונתבטלו הקדושין, הרי שוב לא בעינן בזה לברירה, אך להגדר דאיגלאי מילתא למפרע שהוא מן המאוחר אל המוקדם כנ"ל.

23ונחזור לעניננו בתירוצנו על הקושיא מצד אין ברירה הנ"ל: שלכאורה תירוצנו על הא דבקדושי כסף עמ"נ שירצה אבא אם רצה האב מקודשת הוא תירוץ מספיק, אבל הקושיא ביעוד הנ"ל עדיין אינה מיושבת לגמרי, דהא הקושיא היא לרבנן דאמרי "אפילו בסוף שש ואפילו סמוך לשקיעת החמה" הרי היא מקודשת, ושם אי אפשר לומר מצד איגלאי מלתא למפרע מן המאוחר אל המוקדם, דכ"ז שייך בקדושי כסף על תנאי, דאף אם לא חלו הקדושין תיכף עכ"פ יחולו מכאן ולהבא אחרי קיום התנאי כנ"ל; אבל גבי יעוד הנ"ל אם לא יחולו הקדושין מלמפרע, לא יחולו גם מכאן ולהבא, דהא כבר אין שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה, וכל הכסף שנתן הוקבע כבר בתור כסף שפחות ולא בתור כסף קידושין?

24והנ"ל לנסח את התירוץ הנ"ל עוד באופן יותר מרווח, דע"כ לא שמענו למאן דס"ל אין ברירה אלא בענינים כאלו, שאי אפשר להחלות שתתהוה לאחרי זמן אך ורק בשעת מעשה, אבל בענינים כאלו, שבהם אפשר בדרך כלל להחלות להתהוות גם אחרי המעשה, שם כו"ע מודים דיש ברירה.

25ואבאר את דברי, כי בטעמא דמ"ד אין ברירה נראה דהוא מעין שאמרו בתוס' גיטין (כד, ב ד"ה לאיזו) שכתבו: "בגמ' מפרש משום דאין ברירה, ואור"י, דאפילו מאן דסבר בעלמא יש ברירה, הכא מודה, משום ד"וכתב לה לשמה" משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה". וזהו באמת הטעם דמ"ד אין ברירה בכ"מ, דכיון דכאמור המה ענינים שהחלות מוכרחת להתהוות קר בשעת מעשה אין מועיל מה שאח"כ נתברר הדבר, דס"ס בשעת מעשה לא היה הדבר מבורר. וזה שייך ג"כ בהריני בועליך עמ"נ שירצה אבא, דכיון דחלות הקדושין מביאה צריכה להיות דוקא בשעת מעשה, הנה אע"ג דאח"כ שמענו מהאב שהו אמתרצה לכך, בכ"ז לא חלו הקדושין למאן דס"ל אין ברירה, מאחרי דס"ס בשעת הביאה גופא לא היה הדבר מבורר. אבל בקדושי כסף שאפשר בהם בעצם הדבר שהחלות תבוא גם לאחרי זמן כנ"ל, שם כו"ע מודים דיש ברירה, כי כיון דשם אין מניעה מה דבשעת המעשה לא היה הדבר מבורר, אין שום סברא לומר דאין ברירה, אך כו"ע מודים דאמרינן אחרי כך שנתברר הדבר למפרע. וממילא זהו תירוץ מספיק אף לרבנן דס"ל גבי יעוד דמעות הראשונות לקדושין נתנו, משום דאע"ג דבמקרה זה אין שהות ביום כדי לעשות עמו שוה פרוטה, אך אין אנו מביטים בזה על הפרט, אך על הכלל, ובכלל הלא אפשר לקדושי כסף שיחולו לאחרי זמן כנ"ל.