דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י' העבודות המתירות ומכשירי העבודות בקרבנות ומנחות ח

1השגת הכ"מ על דברי הראב"ד (בפ"א מהל' בית הבחירה הלכה י). - הא דפשיטא ליה להכ"מ, דמספק אין לנו לפסול את העבודה, מספקא לי טובא. - באמת רק בשלשה פרטים פסק הרמב"ם, דמספק כשרה העבודה. - גדר חזקה בכ"מ הנה הוא לא כפשוטו, שאנו מניחין את הדבר כדאתמול, אך טעם הגיוני יש בדבר, דכיון שהוא ספק השקול, ממילא נשאר הצד של העדר הסבה. - בזה יש לפרש מחלוקת רש"י ותוס' בהא דבהמה בחייה בחזקת איסור עומדת - תוס' סבר בגדר חזקה כפשוטו, ורש"י סבר כהטעם הנ"ל. - בזה יש לנו טעם מספיק מה דבשלשה מקומות הנ"ל פסק הרמב"ם דעבודתן כשירה משום דבכולם העדר הסבה מביא להכשר. - ומסולקת ממילא בזה קושית הכ"מ הנ"ל.

2זבחים (כד, א): "עומד על גבי כלים וכו' פסול. מנלן, דתנא דבי רבי ישמעאל הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, מה כלי שרת לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה וכו'. בעי רבי אמי, נדלדלה האבן ועמד עליה מהו וכו'. רבה זוטי בעי לה הכי, בעי רבי אמי נעקרה האבן ועמד במקומה מהו, מאי קא מבעיא ליה כי קדיש דוד רצפה עליונה קדיש, או דלמא עד לארעית דתהומא קדיש; ותבעי ליה כל העזרה כולה? לעולם פשיטא ליה דעד ארעית דתהומא קדיש, והכי קא מבעיא ליה דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך, תיקו".

3והרמב"ם (בפ"ה מהל' ביאת המקדש הלכה יט) כתב: נתנדדה אבן מאבני העזרה לא יעמוד עליה בשעת העבודה עד שתחובר בארץ. ואם עבד עבודתו כשירה הואיל ובמקומה עומדת". וברמב"ם (בפ"א מהל' בית הבחירה הל' י) כתב: "ומרצפין כל העזרה באבנים יקרות. ואם נעקרה אבן, אע"פ שהיא עומדת במקומה הואיל ונתקלקלה פסולה, ואסור לכהן העובד לעמוד עליה בשעת העבודה עד שתקבע בארץ". - וכתב ע"ז הראב"ד: "א"א, עוד אמרו שאם נעקרה האבן ועמד הכהן במקומה בגומא אין דרך שירות בכך".

4ובכס"מ בהלכות ביאת המקדש השיג על הראב"ד באמרו: "למה החליט המאמר דאין דרך שירות בכך, דמשמע דעבודתו פסולה, והלא כיון שעלתה בתיקו אין לנו לפסול העבודה מספק?"

5והנה הא דפשיטא ליה להרב בכ"מ דמספק אין לנו לפסול את העבודה אבעיא מבעיא לי טובא טעמו של דבר מאי? אמת דלא שייך בזה לומר ספיקא דאורייתא לחומרא, דהא חומרא דאתי לידי קולא הוא להביא חולין לעזרה, אבל להיפך הא מידי ספיקא לא נפקא ולמה סתם דכשירה בודאי. ומלבד זאת, הלא העבודות להתיר הן באות, דמשהוקדש איסור קודש רביע על זה והעבודות צריכות הן לסלק את האיסור, וכללא הוא דבכל ספיקות מכריעה החזקה דמעיקרא, וכמו בספק בשחיטה בכ"מ אף בחולין אמרינן בביצה (כה, א) "בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת עד שיודע לך במה נשחטה", והספק היתר לא יסלק את הודאי איסור אכילה, ולכאורה ה"נ איך יסלק הספק מתיר את האיסור אכילה והנאה גם יחד?

6ובחשבי בעיון מרובה בזה ראה זה מצאתי, דרק בשלשה פרטים המעכבים בהעבודות פסק הרמב"ם בספיקתם דהעבודה כשירה - היינו: א. לענין מחוסר בגדים שבזבחים (יט, א) מבעיא לן לענין כמה דברים כמו "נכנסה לו רוח בבגדו", או "כינה מהו שתחוץ", "בית השחי מהו שיחוץ", "תפילין מהו שיחוצו" וכדומה, דבכולם פסק הרמב"ם (בפ"י מהל' כלי המקדש הלכה ז) דעבודתו כשירה. ב. לענין קידוש ידים ורגלים, דגם בזה מבעיא לן בכמה פרטים בזבחים (כ, ב) כמו "יציאה מהו שתועיל בקידוש ידים ורגלים" או "טומאה מהו שתועיל לקידוש ידים ורגלים" - ועוד, שבכולם פסק הרמב"ם (בפ"ה מהל' ביאת המקדש הל' ד-ה) דעבודתו כשירה. ג. לענין האבעיות בפרטים שונים אי הוה חציצה בינו לבין הרצפה או לא הנ"ל, שגם בזה פסק הרמב"ם דכשירה העבודה כנ"ל.

7והנה לפי מה שביארנו באורך בחדושנו במק"א דרך חדשה בגדר חזקה בכ"מ, שבאמת זהו דרך הקודש אשר להרמב"ם בפה"מ לנזיר (בפרק ט משנה ב), שהוא לא כפשוטו, שבכל ספק מניחין את הדבר "כדאתמול" אך טעם הגיוני רבתי יש בדבר ובנוי על היסודות הנאמנים האלה:

8א) כל ספק מובן דמתהוה לנו מצד דמספקינן בשני דברים המתנגדים זה לזה, או, ביתר דיוק, דמספקא לן בדבר והפוכו.

9ב) כל דבר והפוכו לא יתכן בשום אופן, שכל אחד מהצדדים ידרוש סבה מיוחדת להתהוותו, שזוהי שני הפכים. כי באמרנו שאחד מהצדדים דורש סבה, הלא זאת אומרת שבאין הסבה הזאת יתהוה ממילא הצד המתנגד לזה; ולכן הנחה הגיונית מוסכמה שבכל תרתי דסתרי רק אחת מהתרי מסתעפת מסבה גורמת, והשנית מסתעפת ממילא מהעדר הסבה.

10ג) בכל ספק השקול איך נדון בהאי דינא. - לקבל את שני חלקי-הספיקות אי אפשר, דכאמור באות א שכל ספק הוא משני דברים המתנגדים זה לזה, ואי אפשר לקבל דבר והפוכו ביחד; לקבל צד אחד אי אפרש ג"כ, כיון דשקולין הן שני חלקי הספיקות, הי מינייהו מפקת. ולכן השכל מחייב שלא נקבל לא הא ולא הא, ועלינו לצייר ציור באופן שלא יהיה לא ה"הדבר" ולא ה"הפוכו", וכמובן, דאז לא יקום אותו הצד הדרוש סבה, אם כי גם הצד המתנגד חסר, אך כאמור דזה הא מסתעף ממילא מהעדר הסבה, וזהו כשתתבונן היטב גדר חזקה בכ"מ, דוק ותשכח.

11למשל חזקת פנויה, הספק בזה הוא אם נעשית אשת איש או לא, זהו דבר והפוכו (אות א). אחת מחלקי הספיקות דרושה לסבה גורמת והשנית מסתעפת ממילא; היינו האשות דרושה לסבה, אבל פנויה לא נימא דנעשית מסבת אי-הקדושין, דזו אינה דרושה לסבה כלל, דהא באמרנו שכדי להעשות אשת איש דרושה היא לסבת הקדושין, הלא זאת אומרת, דבלא זה ממילא היא פנויה בלי שום סבה (אות ב). ואם היה באפשרותנו לצייר ציור שלא יהיה גם שניהם, היינו שלא יהיה לא מעשה הקדושין וגם לא אי-קדושין, בכ"ז הלא היתה נשארת פנויה, כיון דס"ס חסרה הסבה הגורמת להאשות, וכיון דספק השקול לפנינו ממילא אין אנו מקבלים שני חלקי הספיקות לא הא ולא הא והרי לפנינו הציור הנ"ל (אות ג), וזוהי חזקת פנויה.

12ולמותר לנו להגיד, כי זה הדבר גם בחזקת אשת איש, בחזקת טומאה ובחזקת טהרה, בחזקת איסור ובחזקת היתר וגם בחזקת מרא קמא.

13ובזה אמרנו לפרש מחלוקת רש"י ותוס' בהא דאמרינן בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת כנ"ל, שרש"י (שם ביצה שם ד"ה לאפוקי מדרב הונא) פירש, דהוא מטעם אבר מן החי, והתוס' (ד"ה בחזקת) הקשו דהא כשמתה כבר פקעה לה איסור אבר מן החי? ופרשו, דהוא מטעם דבהמה בחזקת איסור אינו זבוח קאי דהאיסור הזה אחת הוא בין בחייה ובין כשנתנבלה.

14ואמנם כבר כתבו לתרץ קושית התוס' על רש"י, אבל לכאורה למה לו לרש"י להכנס בפרצה דחוקה ולא פירש כהתוס'?

15אולם אם גם נתפוס כדעתם, דבכל בהמה בחייה איכא שני איסורים: א. איסור אבר מן החי. ב. איסור אינו זבוח והשחיטה מתרת שני האיסורים יחד; אבל הנה בנוגע להאיסור הראשון השחיטה היא סבה גורמת להסתלקותו, ואי-השחיטה הוא העדר הסבה, דממילא כיון דלא נעשית שחיטה איסור אבר מן החי בתקפו עומד; אכן בנוגע להאיסור השני הלא בהיפך הוא, דאי השחיטה הוא סבה להאיסור, דהא כל סבת איסורו הוא האינו זבוח, כלומר, דכל רגע ורגע שלא נשחט מתהוה איסור חדש, וממילא השחיטה לענין זה הוי רק העדר הסבה, דמן הרגע שנשחט תו ליכא סבת האיסור של אינו זבוח.

16וממילא באיסור אבר מן החי שייך בודאי חזקה בספיקתו, בין אם נתפוס גדר חזקה כפשוטו, דנניח את הדבר כדאתמול, בין אם נאמר לפי דרכנו אנו - אבל לענין איסור אינו זבוח אם שייך חזקה, זה תלוי איך שנקבע הגדר חזקה בכ"מ.

17וזהו מחלוקתם, דרש"י תפס כדרך הקודש אשר להרמב"ם כנ"ל, וא"כ לענין ספק באיסור אינו זבוח הרי ישאר הדבר להיפך היתר; והתוס' תפסו כהמובן הפשוט וס"ס מעיקרא קודם שנולד הספק היה הדבר אסור יהיה מאיזה טעם שיהיה.

18והנה הלא כבר בארנו בהפרקים הקודמים בראיות חזקות, דבמחוסר בגדים החיסור הוא הסבה הגורמת להסתלקות קדושתו, והלבשת הבגדים הוא העדר הסבה, דממילא ישאר קדושתו מרחם; - ואמרנו דגם לענין קידוש ידים ורגלים נמי כן דהא ילפינן זה מזה. וכעת נוסיף דגם בהא דרצפה מקדשת נמי כן, דלא הרצפה היא הסבה להקדושה אך להיפך, דהחציצה של הרצפה היא סבה גורמת לההסתלקות; כיון דכל עיקר דינא זו ילפינן מהא "הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים מה כלי שרת", ועיין בתוס' (זבחים כד, א ד"ה הואיל) שם דכלי שרת היינו בגדי כהונה, ודיו לבא מן הדין להיות כנדון.

19ובכן יש לנו טעם מספיק מה דבהשלשה ספיקות הנ"ל פסק הרמב"ם דעבודתן כשירה כיון דנשאר בכל ספק ההעדר הסבה כנ"ל.

20ומסולקת בזה ממילא קושית הכ"מ על הראב"ד; דלענין נעקרה האבן ועמד במקומה הלא אמרינן דהא פשיטא, דעד ארעית דתהומא קדיש ולא ע"ז אנו מספקינן, אלא דהספק הוא אם דרך שירות בכך או אין דרך שירות בכך, הרי הספק הוא בהעצם העבודה אי הוה עבודה או לא; וכיון דהעצם העבודה הלא בודאי הוה סבה לההיתר, הלא בספיקתן ישאר ממילא הדבר בחזקת איסור, ושפיר כתב הראב"ד בפשיטות דאין דרך שירות בכך.