דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ב זמן ומקום במחשבה ומעשה יד

1קושית התוס' בזבחים (מא, ב) בהסתירה לענין פיגול בחצי מתיר אי נפסל. - לכאורה מדוע אין אנו אומרים בחצי מתיר דהבעלים נתכפרו, אחרי דכל הפסול הוא רק מדרבנן. - אכן באמת יש למילף ק"ו משלא לשמן, אכן מהק"ו אי אפשר לנו לדעת רק פסול בשלילה. - ובזה מתישבת הסתירה הנ"ל.

2קשה להו לרבותינו בעלי התוס' בזבחים (מא, ב ד"ה ממאי): "בכולי שמעתא משמע, דאע"ג דאין מפגלים בחצי מתיר פסול מיהא הוי. ותימה דבפ' תמיד נשחט (פסחים סא, א) גבי שחטו למולים ולערלים, ומוקי לה בשוחט סימן ראשון למולים, ור"מ לטעמיה, דאמר מפגלים בחצי מתיר, משמע התם דלרבנן הוי כשר גמור?" ותירוצם בזה שרצו לחלק בין הדבקים, דחוק מאד.

3והנ"ל בזה, דהנה לפלא גדול בעיני לפי המבואר במנחות (יד, ב), דכל הפסול כשפיגל בחצי מתיר לחכמים הוא רק מדרבנן, דגזרינן "קומץ אטו קומץ דמנחת חטא וכו'", ומשמע להדיא, דמדאורייתא בחצי מתיר גם איפסולא לא מיפסיל כלל; וא"כ לפ"מ דאמרינן ביבמות (צ, א) על הא ד"דם שנטמא וזרקו בשוגג הורצה במזיד לא הורצה", דהוא רק להתיר בשר באכילה, אבל בעלים נתכפרו, דאין בכחם של חכמים ל"עייל חולין לעזרה" ה"נ בפיגול בחצי המתיר רק פסול בשר יש כאן אבל בעלים נתכפרו, ומדוע סתמה המשנה סתם בזבחים (לו, ב) ובמנחות (טז, א) "פסולה ואין בו כרת", דמשמע דכל ההבדל הוא רק בכרת, אבל בפסול אין שום הבדל בזה מבכל פיגול? ואם כי דרכם של בעלי המשנה לקצר, אך גם בעלי הגמרא לא העירו בזה כלום כמו שהעירו בזבחים (כו, ב) "פסול בשר אבל בעלים נתכפרו"? וגם הפרשן הגדול רש"י שבזבחים (מה, ב ד"ה במזיד לא הורצה) על הא דאמרינן ש"דם שנטמא במזיד לא הורצה" חש לפרושי להצילנו מטעותא "ולא שיביא אחר, דא"כ נמצאו ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה ולהביא חולין בעזרה, אלא לא הורצה להתיר בשר באכילה אבל בעלים נתכפרו", הנה בכ"מ שהוזכר בגמ' ובמשנה פסול לענין פיגול בחצי מתיר, לא העיר לא דבר ולא חצי דבר? וביותר יפלא על רבינו הגדול המורה דרך בכל התורה כולה הרמב"ם ז"ל, שסתם משנתו (פט"ז הל' ז ופי"ז הל' א מהל' פסולי המוקדשין) כשפיגל בקומץ ולא בלבונה, או אם נתן אחת שלא כתקונה בהדמים הניתנים על מזבח הפנימי "הרי זו פסולה", ואיך הוציא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן, ושכח לומר, דהוא רק מדרבנן, בעוד שנ"מ גדול הוא לנו לדינא? וכל כה"ג היה לו לפרושי.

4ובעמדי על זה בצ"ע גדול, נתעוררה בלבי פליאה מצד אחר, אמאי באמת לא נפסל בפיגל בחצי מתיר רק מדרבנן ולא מדאורייתא, דהא בשלא לשמן מיפסיל גם בחצי מתיר, כמו בכל המתיר כמבואר במשנה זבחים (יג, א) ובמנחות (ב, א) ובפסחים (נט, ב), דגם "לשמן ושלא לשמן" בעבודה אחת מיפסיל כמו כולה "שלא לשמן", וא"כ אמאי לא נילף ק"ו גם בפיגול דיפסול מדאורייתא גם בחצי מתיר, כמו דאמרינן בזבחים (יד, א) לר"ש דאית ליה "דכל שאינו על מזבח החיצון כשלמים אין חייבים עליו משום פיגול" דבכ"ז "מודה היה לפסול מק"ו ומה שלא לשמן שהוכשרו בשלמים פסול בחטאת, חוץ לזמנו שפוסל בשלמים, אינו דין שיפסול בחטאת"? וא"ת דיש איזה גזרת הכתוב ע"ז, הרי היה יכול לפרוך גם שם "מה לשלא לשמן שכן פוסל בחצי מתיר"?

5ואמנם כבר הערנו כזאת (עיין בפרק ו) גם בהא דאמרינן ד"כהרצאת כשר כך הרצאת פסול עד שיקריבו כל מתיריו", אמאי לא נילף ק"ו משלא לשמן דנפסל תיכף ומיד? אולם שם עלתה בידנו לישב, דהק"ו לא יתן ולא יוסיף לנו כלום, לפמ"ש אצלנו לקמן, דשלא לשמן הוא רק פסול בשלילה, ועובר רק משום הלאו ד"לא תוכל לאכול בשעריך", והלאו הזה הרי איכא בלא"ה קודם שקרבו כל מתיריו, דלא עדיף מקרבן כשר קודם הזריקה, משא"כ לענין פיגול בחצי מתיר, דלא שייך לאמר כנ"ל, כמובן, הרי קשה מאד?

6אמנם אחרי העיון מצאתי "שני כתובים המכחישים זא"ז, כתוב שלישי שיבוא ויכריע ביניהם" והוא דברי רש"י בפירושו על הא ד"נתן כולן כתקנן ואחת שלא כתקנה פסולה ואין בו כרת" שכתב בלשונו הזהב: "הואיל וכולן מתירות אין זו מתרת בלא זו ואין זו מפגלת בלא זו, ואם נתן כולן כתקנן בשתיקה ואחת שלא כתקנה וכו' - פסול, שלא ניתר בראשונות ואין בו כרת, שאין האחרונה מפגלתו". מדבריו למדנו טעם חדש על הא דבחצי מתיר כשפיגל פסול, משום דהחצי שהיה שלא כתקנה איננו מתיר, וכיון "דאין זו מתרת בלא זו", מיפסיל מטעם דחסר המתיר; ולכאורה מנין לנו דכשלא כתקונה איננה מתרת אחרי דפיגול לא הוי? אך לדברינו ניחא, דבזאת הרי נוכל למילף ק"ו משלא לשמן שביארנו, דגדרו הוא כך, דעבודה שנעשה במחשבה כזו איננה מתרת, ובפיגול הוא החידוש דעושה פסול בעצם הקרבן, אבל גם במקום שאינו עושה הפגול פסול בעצם הקרבן, ישאר חסרון בעבודה דלא עדיף מ"שלא לשמן" וכן במנחה ה"נ.

7וקשה לפ"ז למה מצריכה הגמרא לדחוקי במנחות למצוא גזירה מדרבנן, שיפסול בחצי מתיר, אחרי דגם מדאורייתא לא יוכשר?

8אכן באמת לק"מ, דמדאורייתא רק לא יוכשר אבל גם איננו נפסל, ובמתני' הרי כתוב רק אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, ומשמע להדיא, דההבדל הוא רק לענין כרת, אבל לענין פסול אין שום הבדל בזה מבפיגול גמור, ומ"אינו כשר" ל"פסול" הוא מרחק רב, מלבד ד"זה הכלל כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו", עוד נ"מ לענין אם נשאר עוד דם הנפש, או כזית מהקומץ, דאם הוה פסול בעצם הדבר אינו מועיל מה שיזרוק ויקטיר אח"כ כמבואר בזבחים (לד, ב) ובמעילה (ה, ב), אבל אם נימא דלא אסר לה ולא שרי לה, הרי אם נשאר עוד מה לזרוק ומה להקטיר דיוכשר, וע"ז באה הגזרה דרבנן לאמר, שלא יוכל גם לתקן אח"כ.

9ולפי דרכנו למדנו, דאע"פ דנצריך לגזרה דרבנן, בכ"ז ישאר הפסול בעיקרו פסול דאורייתא, דע"י הגזרה אין בידו לתקן ע"י השיריים, וכיון דלא יתקן הרי ישאר קרבן או מנחה שלא קרבו כל מתיריהם, ושוב פסול מדאורייתא, וצריך להביא קרבן או מנחה אחרת.

10ורש"י בפרק בית שמאי שלא הזכיר הגזרה דרבנן, את הכל עשה בחכמה; דהמעיין יראה, דשם כתוב "פסולה" (בלשון נקבה) ולא "פסול", וכללא הוא ד"פסול" קאי על הזבח שהוא לשון זכר, אבל "פסולה" קאי על העבודה, והעבודה הרי מיפסלת, כלומר, דלא תועיל מדאורייתא, כנ"ל.

11ולכן במנחות (יד הנ"ל) כשרצה לדקדק ד"רבנן גזרו", היה צריך להוכיח מדיוקא דחכ"א "אין בו כרת", ולא הוכיח בפשוט ממתני' דבית שמאי, דשם נזכר בהדיא ד"פסולה", משום דשם קאי על העבודה והעבודה הרי נפסלת שפיר מדאורייתא כנ"ל.

12ועתה אם נקדים עוד את הודאי, דפסולא ד"שחטו לערלים" הוא רק בפסח לבד, אבל בשום קרבן אחר לא יפסול, ואת המסתבר, דהגזרה דרבנן לא הותקנה רק היכא דבלא"ה העבודה איננה עבודה כנ"ל, הרי יש לנו תירוץ מורווח על קושית התוס'; דבפיגול שפיר מיפסיל גם בחצי מתיר, דניליף ק"ו משלא לשמן, שהוכשרו בשלמים, ובכ"ז פוסל בחטאת ופסח אף בחצי מתיר, ולכן גם בפיגול בחצי מתיר, נהי דלא אסר לה לא שרי לה כנ"ל, אבל גבי שחטו לערלים, דכל הפסול הוא רק בפסח, וליכא למילף ק"ו, ממילא היכא דאינו פוסל אין שום פסול ואיסור בזה [ועיין בתוס' מנחות (כה, א) ד"ה הא אינו נושא], ותמיהתם מסולקת בזה.