דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן יז

1קושית התוס' בנזיר (כז, ב) וכן הערת מפרשי הרמב"ם (בפ"ג מהל' שגגות הל' ג). - חקירה בשינוי קודש דפסול אם הוא בעד העבר או בעד ההוה. - קצת ראיה מהא דאשם שניתק לרעי', ובזה יתישב מה שהקשו בתוס' בסתירת הדברים, אם ניתק לרעי' הוא דאורייתא. - הנ"מ מחקירתנו הוא כשהקרבן גם בלי השינוי אינו עומד עתה לזה שהופרש. - וזהו שמדייק מ"הוא" דהוא לשון הוה. - ובזה מסולקות כל הקושיות הנ"ל.

2נזיר (כז, ב): "קרבנו, בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבן אביו, יכול לא יצא בקרבנו של אביו, שהפריש מן הקלה על החמורה, או מן החמורה על הקלה, אבל יוצא בקרבן, שהפריש אביו מן הקלה על הקלה, או מן החמורה על החמורה, ת"ל 'קרבנו קרבנו', בקרבנו הוא יוצא ואינו יוצא בקרבנו של אביו". ובתוס' שם (ד"ה ואינו): "צ"ע, דמה איצטריך קרא, הא ודאי דחטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, ומאי האי דקאמר נמי בתר הכי, אבל יוצא הוא בקרבן אביו שהפריש מן הקלה על הקלה וכו'".

3וברמב"ם (פרק ג' מהל' שגגות הלכה ג): "כבר ביארנו בהלכות פסולי המוקדשין, שהמפריש חטאתו על החלב שאכל לא יביאנה על השבת שחלל, או על הדם שאכל, שנאמר והביא קרבנו שעירת עזים וכו' על חטאתו אשר חטא, עד שיהיה קרבנו לשם חטאו, לא שיקריבנה מחטא על חטא, ואם הקריב פסלה. יתר ע"ז אמרו, הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, ואם הביא כפר, ואצ"ל, שאם הפרישה אביו ומת והיה הבן מחויב באותו החטא, שלא יביאנה הבן על חטאו כמו שנתבאר שם" - ועי' בכס"מ ובלח"מ, שיש מקצת ספרים שגורסים "הפריש חטאתו על חלב שאכל אמש לא יביאנה על חלב שאכל היום, ואם הביא לא כיפר", והר"י קורקוס הכריח הדבר כנוסחא קמא, שאל"כ למה צריך קרא למעט, דאינו מכפר קרבן של אב לבן, השתא קרבן עצמו אינו מכפר מחטא על חטא, אפילו שהוא ממין החטא עצמו, כגון אכל חלב אמש והפריש קרבן אינו מכפר על שאכל היום, כ"ש קרבן אביו שאינו מכפר על קרבן עצמו, וע"כ דרק מדרבנן הוא, אבל בדיעבד אם הביא כיפר ולכן בעינן קרא גבי קרבן אביו, דאינו מכפר לבנו כלל.

4והלח"מ הוסיף ע"ז, דעדיין קשה לשון הברייתא דקאמר "אבל יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה", ועוד שם "אבל יוצא במעות שהפריש אביו אפילו מן החמורה על הקלה וכו'", דל"ל קרא למעט הכי, הא כבר מיעט מקרא דעל חטאתו, דאפי' בקרבן עצמו אינו יוצא בכך, כ"ש בשל אביו? ועיין תירוצו שהוא דחוק.

5והנ"ל בזה, דהנה יש לחקור בכל שינוי קודש דפסול, אם הוא בעד הלעבר או דהוא בעד ההוה; למשל, כשמשנה מחטאת חלב לחטאת דם, אם הפסול הוא מה ששינה מההפרשה, שהפריש מקודם לשם חטאת חלב, או דהוא מצד דעתה עוד הרי הוא טעון כפרה על חלב, א"א לו לשנות להביא על דבר אחר.

6וקצת ראיה להצד השני מהא דאמרינן בזבחים (ה, ב) ובמנחות (ד, א) ובעוד מקומות: "אשם שניתק לרעי' ושחטו סתם כשר, ניתק אין לא ניתק לא, מ"ט, אמר קרא, הוא, בהויתו יהא". ועי' בתוס' (ד"ה הגה) שם שהקשו, דמכאן משמע, דניתוק לרעי' הוא מדאורייתא וזהו סותר להא דפסחים (עג, א), דאמרינן שם דוקא שחטו סתם דיעבד, אבל לכתחילה לא גזירה לאחר כפרה, אטו לפני כפרה, ולא קאמר ניתוק אטו לפני ניתוק? ודחקו שם בתוס' לאמר, דאמנם ניתוק לרעי' הוא דרבנן ומדאורייתא כשר אף בלי ניתוק, והא דמדייק הוא בהויתו יהא, אדרבא מביא מזה ראיה להכשיר מדאורייתא אף בלי ניתוק, דאמר קרא הוא בהויתו יהא - היינו מה שסופו להיות לאחר עקירה יהיה בלא עקירה דהיינו עולה וקאי קרא אהלכתא. והדוחק בזה מבואר.

7אכן לפ"ז יתבאר היטב; דהנה הנ"מ בין הצד הראשון להצד השני הוא כשהקרבן גם בלי השנוי מצד המקריב אינו עומד עתה להתכלית שהופרש מקודם; למשל, באשם כשנתכפרו בעליו באחר והקריבו לשם עולה, דאי נימא דהוא מצד העבר יפסול, דהא ס"ס הפרישו לשם אשם אבל אי נימא דהוא מצד ההוה יכשר כמובן.

8והנה מה "הוא" דכתיב באשם משמע אמנם עיכובא, דדוקא לשמו כשר, כמו בחטאת דכתיב הוא דילפינן מזה דשלא לשמה פסול; אבל המלה "הוא" מראה לא על עבר אך על הוה כידוע, וז"ש רב הונא, אע"ג דבעינן באשם שתהיה ההקרבה דוקא לשמו, בכ"ז אשם שניתק לרעיה דהוא מצד דמתו בעליו, או דנתכפרו בעליו באחר וכדומה, ושחטו סתם כשר לשם עולה, וא"א לבוא בזה מצד דשלא לשמו, מ"ט, אמר קרא הוא בהויתו יהא, כלומר, דהכתוב מדבר על שם ההוה והעתיד; אבל בנ"ד דבין כך ובין כך אינו עומד כבר בהויתו, דאינו ראוי עוד להקרב לאשם כשר הוא לשם עולה - וכל דינא דשלא לשמו לא משכחת רק דוקא קודם כפרה, וז"ש "גזירה אטו לפני כפרה"; ולא נצטרך לפ"ז לדחוקי כדברי התוס' דקאי קרא אהלכתא, וגם אין סתירה מהקרא לההלכתא, דההלכתא באה ביחוד לאמר, דבכל שבחטאת מתה באשם רועה, כלומר, דכל החסרונות שכשיקרו בחטאת הם דוחים אותו למיתה, הנה באשם הם פועלים לדחות אותו מההקרבה, שממילא מסתעף מזה שירעה עד שיסתאב, והקרא בא בכולל לאמר, דבכ"מ שאיננו בכלל הוא בהויתו יהא תו אין עיכוב להקריבו שלא לשמו.

9וממילא מובן, דלפ"ז תסולק קושית הלח"מ וגם ראית מהר"י קורקוס הנ"ל, דלולי הקרא שפיר הוה אמינא ד"יוצא בקרבן שהפריש אביו מן הקלה על הקלה, או מן החמורה על החמורה", אם כי בקרבן עצמו אינו יוצא בכך, דזו היא הנותנת, דהא גם בחטאת ידעינן דשלא לשמה פסולה מ"הוא" כמבואר שם בזבחים א"כ בקרבן עצמו שפיר אמרינן דהפריש על חלב והביא על דם פסולה, משום דעדיין היא בהויתה; אבל בקרבן שהפריש אביו ומת אביו, דכבר אי אפשר להביא את החטאת למטרתה, דאין כפרה למתים, הוה אמינא דיוכשר לולי דמיעטה התורה בהדיא. ונדחת ממילא גם ראיית מהר"י קורקוס דאמנם אפשר דגם כשמשנה מחלב שאכל אמש לחלב שאכל היום פסולה, ובכ"ז בעינן קרא למעוטי, דאינו יוצא בקרבן של אביו כנ"ל.

10ובזה תתישב ממילא גם קושית התוס' שהתחלנו - דכבר עמדנו (שמעתתא ח פרק ח) על המחקר בסתירת הדברים, שבש"ס דבזבחים (קיד, א) משמע להדיא דבקדשי מזבח גם להבעלים הוא בכלל דבר שאינו שלו, אכן בחולין (מא, א) אמרינן דכדידיה דמיא, ואמרינן לכמה תנאים דהבעלים מפגלים, הרי מוכח דבעלותו לא נפקעה ע"י ההקדש, ובב"ק (עו, א): "מה לי מכרו לשמים מה לי מכרו להדיוט מעיקרא תורא דראובן והשתא תורא דראובן"; - וכדי להשוות את הסתירות באנו למסקנא, דבקדשי מזבח יש בעלים בהקרבן, אך אין בעלים בהשור או הפרה, כלומר, דאם כי עצם הבע"ח קנין הקדש הוא, אך הקרבן היינו הכפרה הוא מין תשמיש ככל תשמישים דעלמא. ממילא לפ"ז הא דקי"ל חטאת שמתו בעליה למיתה אזלא, הכונה היא הבעלים של הכפרה ולא על הבעלים של עצם הבע"ח הכתוב מדבר, דלזה לא נחשב כלל לבעלים כנ"ל. א"כ כ"ז לפי מה דילפינן מקרא דאינו יוצא בקרבן של אביו א"כ גם הניח בן הרי מתו הבעלים של הכפרה, אבל לפי ההוה אמינא דיוצא בקרבן של אביו, לא היה זאת כלל בכלל חטאת שמתו בעליה, דעדיין נשארו הבעלים של הכפרה, ולא היתה משכחת ההלכה דחטאת שמתו בעליה רק בגר שמת ואין לו יורשים, ולהכי שפיר איצטריך קרא, דאינו יוצא בקרבן אביו, וממילא אף בהניח בן הוא בכלל דחטאת שמתו בעליה, ומיושבת קושית התוס' הנ"ל.