דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן ב

1הרבה קושיות על שיטת רש"י. - הלשון "נזבח", "כשר", "תנאי ב"ד" אינם מדויקים כלל לפ"ז. - גם דבריו על "שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד" נפלאים. - וגם לשיטתו קשה מנין לו לדייק דלשם חולין פסול. - ועוד הרבה קושיות, באופן שגם שיטתו כולה מוקשה.

2וכולה מוקשה היא גם שיטת רש"י.

3א) למה כתב בלשון נפעל "הזבח נזבח", ולא כתב בלשון פועל "זובחים הזבח"? ואם כי גם בריש מסכתין כתב בלשון זה "שנשחטו", הוא משום דמיירי לענין דיעבד, אבל הכא הלא כל החידוש הוא לכתחילה, ולמה כתב לשון דיעבד?

4ב) לשיטתו, דמחלוקתם הוא בזה, דת"ק סובר דלכתחלה צריך לחשוב, ור' יוסי סובר, דאדרבא לכתחלה אסור לו לחשוב, ולמה אמר בלשון "כשר", דהא בזה גם ת"ק מודה, והוה ליה למימר רק "תנאי ב"ד שלא יחשוב"? וכמה גדול המרחק מה"כשר" לה"תנאי ב"ד" לדעתו?

5ג) הבקי בלשון חכמים ומבין בסגנונם, יבין היטב דמוזר מאד בנ"ד המליצה "שתנאי ב"ד" דלכונת רש"י היה להם לומר בלשון "שתקנת חכמים" הוא וכדומה?

6ד) כמה נפלאים דבריו בפירושו על "שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד", שפירש: "הלכך אי הוה שלא לשמו, אע"ג דבעלים אמרי לשמו לאו מידי הוא" - אשר באמת לשיטתו מוכרח הוא לפרש כן - ומשמע, דמאן דלא ס"ל כן, סבירא ליה דאע"ג ד"הוה שלא לשמו", אך אם ה"בעלים אומרים לשמו" כשר; ובאמת סוגית הגמרא לא משמע כן, דזהו כ"ע מודו, דמחשבת הכהן הוי מחשבה, דהוא בודאי יחשב ל"המקריב" ולא פליגו רק אם גם מחשבת הבעלים הוי מחשבה?

7ה) גם לשיטתו מאי מותיב רבה (מו, ב) "טעמא שלא היה בלבו כלל, הא היה בלבו לשם חולין פסול", הא ע"כ צ"ל, דשלא היה בלבו לאו דוקא, כמו דהוכיח התוס' לעיל (ב, א ד"ה כל): "וא"ת וכו' הוה ליה לפרושי נמי מנ"ל לשם השם לשם אישים? וי"ל, דלא אתי לפרושי אלא בהני דכשירין ולא עלו לשם חובה, אבל הנך כשירין ומרצין ועלו לשם חובה"? (ועיין בלח"מ ובמל"מ בפ"ד מהל' מעשה הקרבנות הלכה יא) עי"ש ודו"ק.

8ו) גם לשיטתו וגם לשיטת הרמב"ם קשה מאי מדייק "הא לשם חולין פסול", לפ"מ דאמרינן לעיל (ג, א) בטעמא "דלשם חולים כשר", משום "דמינה מחריב בה דלאו מינה לא מחריב בה וכו' והוי ליה סתמא וסתמא כשירים", א"כ גם היה בלבו לשם חולין יחשב כמו לא היה בלבו כלל?

9ז) למה מביא ראיה בריש מסכתין (ב, ב) מר' יוסי דסתמא כשר, אדרבא היה לו להביא ראיה מת"ק דפסול - דמנ"ל דלא פליגי בזה - דהא רבים ויחיד הלכה כרבים? ועיין בכס"מ (בפי"ד מהל' פסולי המוקדשין הלכה א), דלכן פסק הרמב"ם, שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד, אף דת"ק פליג עליה משום דאמרינן (מז, א): "אמר אביי, רבי אלעזר ברבי יוסי ורבי אליעזר ור"ש בן אלעזר כולהו סבירא להו, זה מחשב וזה עובד הויא מחשבה", וכל כה"ג ה"ל שיטה שאין הלכה כשיטה, אבל לרש"י יקשה?

10ח) קושית התוס' לעיל (ב, ב ד"ה קיימי ב"ד ומתני): "יש תימה, למה לו להאריך כל זה, הא בהדיא אמר סתמא כשר?" ותירוצם דחוק מאוד כמובן למבין.

11ט) גם לשיטתו מאי מייתי ראיה דסתמא כשר, מהא "שתנאי ב"ד הוא" אדרבא מכאן ראיה איפכא, דרק משום תנאי ב"ד כשר אבל בלא"ה פסול, וא"כ גט וזבחים שוים בדינם, ורק בזבחים היה תנאי ב"ד ובגט לא היה? ואמת שהוא מקשה "קיימו ב"ד ומתנו מלתא דמפסל ביה", אבל גם איפכא יקשה, אם כשר הוא מדאורייתא בסתמא, תנאי ב"ד למה? (ואמנם בתוס' הנ"ל בקשו ליישב גם זאת, אבל דחוק הוא מאד כאמור), סוף דבר הכל נשמע, דגם שיטת רש"י היא "כולה מוקשה".