דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן ג

1פירוש חדש במשנה זו. - חקירה בלשמן ושלא לשמן מהי הסבה הגורמת ומה הדבר המסתעף, ונ"מ כשיחסרו שניהן יחד. - לכאורה ראיה מסתמא, אבל בסתמא גופא יש לחקור מה גדרו. - ראיה מהלשון "זבחים בסתם לשמן עומדים" משמע דהלשמן הוא הסבה הגורמת. - הלשון שבסתמא הוא או משום הדעת בעלים או משום תנאי ב"ד. - הדבר מתלי במחלוקת התנאים אי אין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד. - ובזה היא מחלוקת ת"ק ור' יוסי. - ובזה מסולקות כמעט כל הקושיות.

2ולולי דמסתפינא הוה אמינא פירוש חדש במשנתנו זו החמורה עד למאד (ועל פי הדחק אפשר להעמיס זאת גם בכונת הר"מ).

3דהנה בעמדי על הדין האחרון, ששאלתי בפרק הקודם, "מדוע לא מדייק הגמרא איפכא, אם סתמא כשר מדאורייתא תנאי ב"ד למה? (ו"אתנו ב"ד דלא לימא לשמו" וכו' הלא לא כתוב במשנה גופא) וגם על הדיוק הג' על הלשון "תנאי ב"ד" המוזר מאד בנידון דידן? בעמדי על כל זה בצ"ע גדול, התחלתי להסתפק בעצם ההלכה הפסוקה, דפסח וחטאת ששחטן לשמן כשירין ושלא לשמן פסולין, מה מהן - מהלשמן - והשלא לשמן - הוא הסבה הגורמת והפועלת, ומה מהן הדבר המסתעף ממילא; כלומר אם הלשמן היא סבה פועלת להכשיר הקרבן, ומסתעף ממילא כשיחסר הלשמן, יחסר המכשיר ופסול ממילא, או איפכא דה"שלא לשמן" היא סבה פועלת לפסול, ומסתעף ממילא כשיחסר הפסול דכשר, ונ"מ כשנצייר מציאות שיחסר גם שניהם יחד, גם הלשמן, וגם השלא לשמן, אם יוכשר או לא - דאם נימא כהצד הראשון יופסל הקרבן, אע"פ דחסר גם ה"שלא לשמן", דהא כיון דחסר ה"לשמן" הסבה המכשרת, הרי נעשה הפסול ממילא; אבל אם נימא כהצד השני יהיה בהיפך, דיוכשר אע"פ דחסר ה"לשמן". והנה לכאורה יש לפשוט ספיקתנו זו מהא דאמרינן ד"סתמא כשר", אבל גם בזה גופא יש לפרש שני פרושים, די"ל דסתמא גופא חשיב לשמן, והיא היא המכשרת, או דההכשר דסתמא הוא משום דחסר "השלא לשמן", ואם כי לא מיקרי ג"כ לשמן לא איכפת לן.

4והנה מדמצרכינן לחלק בריש זבחים (ג, א), זבח מגט משום ד"זבחים בסתם לשמן עומדין אשה בסתמא לאו לגירושין עומדת", משמע להדיא כהצד הראשון, דאל"ה גם אם נימא דזבחים שוה לאשה ולאו לשמן עומדין, נמי יהיה כשר, דהא ס"ס חסר גם ה"שלא לשמה".

5אבל לכאורה גם אם נתפוס כנ"ל, הרי יהיה בזה סתירה הגיונית, דהא להצד הראשון הרי נחוץ להכשיר הקרבן בתור סבה פועלת - מחשבת לשמה, ואיך יולד זאת מסתמא אשר אם גם נימא "דלשמן עומדין", בכ"ז לא יוכל להחשב לדבר חיוביי אך דבר שליליי, ואיך יולד ה"יש" מה"אין", ואיך יסתעף החיוב מהשלילה?

6ובע"כ עלינו לבקש גם בסתמא, צד חיוביי, כלומר, לבקש גם בסתמא, לשמה מפורשת.

7ולמצוא ה"לשמה" שב"סתמא" לא נוכל רק ע"י שני האופנים האלה.

8א) לפי מאי דאמרינן בנדרים (לה, ב): "אמר רבי יוחנן, הכל צריכין דעת חוץ ממחוסרי כפרה", ומבואר בר"ן שם (ד"ה אלא), דאע"פ שכהנים שלוחי דרחמנא נינהו, בכ"ז צריכין דעת בעלים "דרחמנא שוינהו לכהני שלוחין כל היכא דאיכא דעת בעלים"; ועיין ברמב"ם (בפי"ד מהלכות מעשה הקרבנות הלכה י): "רצה בשעת הפרשה ולא רצה בשעת הקרבה אלא חזר בו, בעולה ובשלמים מקריבין וכו' שהרי רצה בשעת הפרשה, אבל בחטאת ואשם לא נתכפר לו עד שירצה מתחלה ועד סוף"; ובראב"ד בהשגות בהל' שגגות (פ"ב הלכה ד), דאם שכח באיזה חטא, אף דהקרבן כשר מ"מ לכשיודע לו צריך שיביא חטאת אחרת לכפר על העבירה; וכן אמרינן בכריתות (ז, א), דהאומר לא יתכפר לי חטאתי דאינה מכפרת, ואף אם אמר "תקרב ולא תכפר". - ומה"ט אמרינן "חייבי חטאות ואשמות אין ממשכנין אותן", משום דהוה כמו שאמר לא תתכפר לי חטאתי, כמבואר בתוס' כריתות (יב, א ד"ה או) ובתוס' יבמות (פז, ב ד"ה רבי). והננו רואים מכל אלה, דאע"פ שכהנים שלוחי דרחמנא נינהו ולא שלוחי דידן, מ"מ התנאי הראשי להכשר עבודתו הוא דעת הבעלים בעת ההפרשה, והבעלים, כמובן, הרי פרשו מפורש בעת הפרשתם לשמה בכל הפרטים. א"כ גם אם הכהנים עושים בסתמא איכא לשמה מפורשת, דהא כל מה שעושים, המה עושים על דעת הבעלים, וכמו לשם פסח וסתמא דאמרינן לעיל (ב, א), דכשר אף אם נימא דסתמא פסול, דלאו לשמן קאי, משום "דכל העושה על דעת ראשונה הוא עושה" ה"נ כנ"ל.

9ב) לפי מאי דאמרינן בזבחים (ו, ב) ובשבועות (יב, ב): "אמר רב יהודה אמר שמואל, קרבנות צבור סכין מושכתן למה שהן", משום דלב ב"ד מתנה עליהן ולכן תמידים שלא הוצרכו לצבור מקריבין אותן לשם עולת נדבת צבור, אע"פ דהוה שלא לשמה (עיין רש"י ד"ה קרבנות צבור סכין); ה"נ יוכל היות, גם בקרבנות יחיד התנו, דעצם הקרבן עומד לשמו כל זמן דלא עקר ליה בפירוש, וזה הוא שגורם, דאף בסתמא "לשמן הם עומדים".

10וברור, דהדבר מתלי תלי בהמחלוקת של תנאים אם "אין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד" או גם "זה מחשב וזה עובד הוי מחשבה"; דהטעם הראשון לא יתכן רק להסברא האחרונה, דגם מחשבת הבעלים הוי מחשבה לפסול, וממילא מובן, דכמו דמחשבתו תוכל לפעול לפסול, ה"נ תוכל לפעול גם להכשר; אבל להסברא הראשונה, דמחשבת הבעלים לא מעלה ולא מורידה, הנה הטעם הראשון לא יספיק כלל, ומוכרחים אנו לומר דהוא מטעם "תנאי ב"ד".

11ואפשר, דכל דברינו כלולים בהמשנה הנ"ל וכפי פתיחתו של הרמב"ם למשנה הלזו: "מכלל דברינו נתבאר לך, שלא הוצרך שיהיו השלמים נשחטים לשם שלמים, ולא עולה לשם עולה, וכבר הודעתיך בתחלת המסכתא, שאם שחט סתם כשר"; כלומר, דשניהם רבנן ורבי יוסי סוברים, דסתמא כשר משום דסתמא לשמן הם עומדים, וחוקרים רק על ה"לשמן" שב"סתמא". ואמרו רבנן, כפי שאמרנו בהאופן הא', דהוא משום "לשם ששה דברים הזבח נזבח", כלומר, אף ד"הזובח" לא יחשב כלום, בכ"ז יחשב כ"לשמן", דהא "הזבח נזבח" - על דעת בעלים, ודעתו הרי הוא בודאי - "לשם זבח לשם זובח וכו' והחטאת ואשם לשם חטא", כדהבאנו לעיל בשם הראב"ד, דאם שכח באיזה חטא צריך שיביא חטאת אחרת; ואמר רבי יוסי, דלא כן, דטעמא ד"אף מי שלא היה בלבו לשם אחד מכל אלו כשר" - הוא - "מפני שתנאי ב"ד הוא" - כהאופן השני; ומוכרחים אנו לומר כן, מפני שלהאופן הראשון הרי פועלת דעת הבעלים גם בעת עבודות הכהנים להכשיר, ובאמת אמרו - "שאין המחשבה הולכת אלא אחרי העובד" - בין לפסול ובין להכשיר, והא דבעינן דעת בעלים, הוא רק פרט בדיני הקרבנות אבל לא תוכל לשמש בתור סיבה בהכשר העבודות.

12והמבין יבין, דבזה סלקנו בפעם אחת את רוב הדיוקים שדקדקנו לעיל היינו דיוק א', ב', ג', ד', וגם דיוק ז', דבנ"ד בודאי הלכה כרבי יוסי, כיון דהציר אשר עליו תסוב מחלוקותם הוא אי "זה מחשב וזה עובד הוי מחשבה", ובזה בודאי הלכה כמי שאומר ד"לא הוי מחשבה", דאין הלכה כשיטה כנ"ל, וגם דיוק ח' וט', כמובן מאליו, ונשארו לנו עוד הדיוקים ה' ו', וזה יבואר בפרק הבא.