דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשין א

1שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשין קושית המל"מ (בפ"ז מהל' חובל ומזיק הל' ד) על הא ד"הכהנים שפיגלו", אמאי לא נקט ג"כ שלא לשמן. - חקירה בהפסול דשלא לשמן אם הוא בחיוב או בשלילה. - הנ"מ מזה. - ראיות להצד הראשון מריש זבחים, ומהא דשחיטה לאו עבודה. - דחוי הראיות האלה. - באמת נראה כהצד השני מזבחים (י, ב ודף לד, ב). - בזה תתישב קושית התוס' בזבחים (כז, א). - ובזה תתישב קושית המל"מ, משום דמזיק בשלילה לא הוה אלא גרמא.

2תמן תנינן: "הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין הא שוגגין פטורין" (גיטין נד, ב) נדרים (לו, א) מנחות (מט, א).

3והקשה המל"מ (פ"ז מהלכות חובל ומזיק הלכה ד), הלא מתני' לאו דיני דפיגול קמ"ל בזה, ורק דיני דמזיק בא לאשמעינן, וא"כ למה להו לדייקא דוקא "שפיגלו", הלא גם בשלא לשמה, בחטאת ששחט לשם עולה וכד', נמי חייב?

4ולאחר כמה כרכורים שכרכר הרב הנ"ל, סיים "ועדיין צריך להתישב בדבר".

5ולאחר ההתישבות בדבר נ"ל, דאם כי מתני' לאו דיני דפסולי המוקדשין קמ"ל, ורק דיני דאדם המזיק בכל זאת צריך למיתני דוקא "שפיגלו", דחילוקא רבא יש בין פיגול ובין שלא לשמה גם בתור מזיק.

6דהנה יש לחקור בפסולא דשלא לשמן בפסח וחטאת, אם הוא בחיוב, כלומר, דבמחשבתו שחשב שלא לשמן הוא עושה את עצם הקרבן לפסולי המוקדשין, ורק דאימתי מועלת מחשבתו להסב זאת, כשהיתה באחת מד' העבודות; או דהוא רק בשלילה, כלומר, דגזה"כ הוא דכל העבודות המכשירות את הקרבן אינן מועלות רק כשעשאן לשמן או מסתמא דלשמן קאי, אבל כשחשב שלא לשמן אינן מועלות, וממילא חסר אחת מן העבודות המכשירות את הקרבן, והקרבן לא הוכשר ופסול.

7ונ"מ רבתי בדינא:

8א) להצד הראשון עובר האוכלו על הלאו דלא תאכל כל תועבה כמו בכל פסולי המוקדשין; אבל להצד השני אינו עובר אלא על הלאו דלא תוכל לאכול בשעריך כמו בכ"מ באוכל מבשר הקרבן קודם הזריקה, דה"נ הרי החסרון לא הוה אלא באחת מן העבודות ולא קרבו עדיין כל מתיריו.

9ב) להצד הראשון דינו בשריפה, דהא הוי פסולו בגופו, אבל להצד השני טעון קודם עיבור צורה דהא לא הוה אלא חסרון בדם, דחסר אחת מד' העבודות שבדם "וזה הכלל, כל שפסולו בגופו ישרף מיד, בדם ובבעלים תעובר צורתו ויצא לבית השריפה" (פסחים לד, ב ובכ"מ).

10והנה לכאורה יש להביא ראיה מהלכה זו ששנה לנו רב במשנתנו "כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים, אלא שלא עלו לשם חובה" (זבחים ב, א) וכן "כל המנחות שנקמצו שלא לשמן וכו'" (מנחות ב, א). דלהצד הראשון תהיה ההתחלקות בהמחשבה, היינו, דבכל הקרבנות מחשבת שלא לשמה אינה פועלת רק דבר אחד לפסול את הכפרה, אבל לא לפסול את הבשר; אבל להצד השני תהיה להיפך ההתחלקות בהעבודה, היינו, דבגונא כזו העבודה איננה מועלת רק לדבר אחד, להכשיר את הבשר, אבל לא לכפר על הבעלים, וזה לא יכול להיות, דהא אמרינן בפשיטות בזבחים (כו, ב): "מי איכא זריקה דלא מכפרת ושריא בשר באכילה"?

11אך באמת יש לדחות, דאה"נ דנוכל לחלק את העבודה ולומר, דמועלת רק להכשיר את הבשר ולא לכפר, כמו שמצינו להיפך דפלגינן את העבודה דמועלת לכפר, אבל לא להכשיר את הבשר כמו דאמרינן שם "פסול בשר אבל בעלים נתכפרו", ולא מקשינן "מי איכא זריקה" וכו'; ורק כל עיקר הקושיא כאן הוא כמו שכתב רש"י שם (ד"ה ומי איכא זריקה דלא מכפרת) "דהא איכפר ליה בקמייתא", וא"כ ק"ו הדברים מהא דאמרינן במעילה (ה, ב), דטמא עושה שיריים משום דמרצה לעבודת ציבור, אע"ג דכאן בעבודת יחיד איננה מרצה כלל, והכא דהזריקה קמייתא הורצה לכפרה בהקרבן בעצמו, וא"כ פשיטא, דהדם הנשאר נחשב לשיריים גם לענין הכשר הבשר, דתו ליכא במאי להכשיר.

12אך לכאורה אי קשיא הא קשיא לפמש"כ בתוס' זבחים (יד, ב ד"ה הג"ה שחיטה לאו עבודה היא): "והר' יעקב דאורליינוש מפרש, לאו עבודה היא לפי ששוה בחולין ובקדשים, א"כ לאו מטעם עבודה צוה המקום שחיטה". ואם נפרש דה"לא עלו לשם חובה" הוא משום דהעבודה אינה מועלת לכפרה, קשה איך שייך לומר גבי כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן, דלא עלו לשם חובה, דהא בין כך ובין כך הזביחה לאו עבודה היא לענין כפרה, ורק להכשיר הבשר היא באה, כמו בחולין, וההכשר הא איכא גם כאן, וא"כ ממילא יתכפרו הבעלים ע"י שאר העבודות כמו בכ"מ?

13וש"מ כהצד הראשון, דמחשבתו פועלת בעצם הקרבן, ורק דתנאי הוא, דאימתי פועלת כשחשב באחד מן העבודות, ולכן גם שחיטה נחשבת לענין זה עבודה, דהא מכשרת את הבשר, ומחשבתו שחשב בה פועלת שפיר לפסול את הכפרה, הנעשית משאר העבודות.

14ואמנם גם זה יש לדחות לפ"מ דאמרינן במנחות (טז, ב): "א"ל, מי סברת דם בצואר בהמה קדוש, דם סכין מקדשא ליה, והבא לקדש כבא להתיר דמי", וא"כ שפיר שייך למימר, דאם שחט שלא לשמן אינו מועיל הסכין לקדש את הדם לענין כפרה, ואינו מועיל אלא לקדש את הדם לענין להכשיר את הבשר לבד, ולעולם ההתחלקות הוי בעבודה שפיר.

15אמנם באמת נראה יותר כהצד השני ע"י הראיות האלה:

16א) מהא דאמרינן בזבחים (י, ב): "חזר רבי אליעזר ודנו דין אחר, חטאת נאמר בה היא בשחיטה, היא לשמה כשרה, שלא לשמה פסולה; ופסח נאמר בו הוא בזביחה, הוא לשמו כשר, שלא לשמו פסול; אף אשם נאמר בו הוא, הוא לשמו כשר, שלא לשמו פסול. אמר לו רבי יהושע, חטאת נאמר בה היא בשחיטה, היא לשמה כשירה שלא לשמה פסולה וכו' אבל אשם לא נאמר בו הוא, אלא לאחר הקטרת אימורין, והוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר".

17והנה שם (יג, א) אמרינן: "יכול לא תהא מחשבה מועלת אלא בזריקה בלבד, מנין לרבות שחיטה וקבלה, ת"ל ואם האכל יאכל וכו', בדברים המביאים לידי אכילה הכתוב מדבר; יכול שאני מרבה אף שפיכת שיריים והקטרת אימורין? ת"ל, ביום השלישי לא ירצה, המקריב אותו לא יחשב, זריקה בכלל היתה, ולמה יצתה להקיש אליה לומר לך מה זריקה וכו' אף כל עבודה ומעכבת כפרה, יצאו שפיכת שיריים והקטרת אימורין שאין מעכבין את הכפרה".

18ולכאורה הננו רואים בזה תרתי דסתרי דהא מכאן משמע, דאי לאו דאיכא קרא יתירא "המקריב אותו לא יחשב" הוה אמינא מסברא, דגם בהקטרת אימורין נמי פוסלת מחשבת פיגול; ושם באשם דכתיב בהדיא הוא בהקטרת אימורין, המורה דשלא לשמה פסולה, ממעטינן מסברא, דזו לא יכול להיות משום דהוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר, האין זו סברות הפוכות ממש מן הקצה אל הקצה?

19וע"כ עלינו לעשות ריוח בין הדבקים ונימא, דאף דגם פיגול וגם שלא לשמן שניהם הוו פסול מחשבה בעבודה, מ"מ חלוקים ומובדלים הם בסבתם - דבזאת הראשונה המחשבה הוא הדבר הפוסל, והסבה הגורמת לזה הוא העבודה שעבד בעת המחשבה; אבל בשלא לשמה הפוסל הוא חוסר העבודה מן העבודות הנצרכות בקרבן, והסבה הגורמת לזה דיחסר הוא המחשבה דעושה את העבודה לאי-מועלת.

20ועתה יתבאר הדבר כמין חומר, דהקטרת אימורים הא לא הוה רק עבודה המעכבת, היינו, דכל זמן דאיתנייהו בעינם ולא הוקטרו אסור לאכול מבשר הקרבן, אבל לא עבודה מועלת בחיוב, דלאחר עשייתה תו איננו נצרכים לפעולתה, דהא אחר ההקטרה הוי תמיד נאבדו, דבלא"ה מותר, וא"כ לא נוכל למימר דהקטרתה מביאה לידי אכילה; ולכן בפיגול, דהעבודה איננה רק סבה דיפסל הקרבן ממחשבתו, שפיר הוה אמינא דגם זאת נחשב לעבודה, אי לאו דממעטינן מקרא ד"המקריב". אבל בשלא לשמן, דהמחשבה איננה רק סיבה לעשות את העבודה לאי-מועלת אם גם נימא דזה שייך גם בהקטרה, היינו, דעושה את ההקטרה לאי מועלת, נמי לא איכפת לנו כלום, דהא כבר נאבדו ובלא"ה מותר. וז"ש "והוא עצמו שלא הוקטרו אימורין כשר", היינו גם אם תימא ד"הוא" באשם הוי כ"הוא" בחטאת, לא מעלה ולא מוריד, דבחטאת דה"הוא" הוי בשחיטה תוכל למימר, דשלא לשמה שחיטתו איננה מועלת, וממילא יאסור ויפסול, אבל בהקטרה אם גם נניח דהקטרתו איננה מועלת, בכל זאת שפיר אמרנו, דבאשם כשרים כנ"ל.

21ועכ"פ מוכח מזה כהצד השני שבחקירתנו.

22ב) מזבחים (לד, ב) וממעילה (ה, ב) דאמרינן: "בעא מיניה ר"ל מר' יוחנן, פסול מהו שיעשה שיריים, א"ל, אין עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו".

23וכתב בספר "טהרת הקודש", דמזה מוכח דין חדש, דהא דאמרינן בכ"מ דשלא לשמן פסול בחטאת ופסח, זה לא הוה אלא היכא דליכא עוד דם הנפש, אבל אם נשאר עדיין דם הנפש, דיכול לחזור ולקבל ולזרוק בלי מחשבת שלא לשמן וכשר הקרבן; דהא מכאן משמע, דגם במחשבת דחוץ לזמנו וחוץ למקומו נמי, הוה אמינא כן לולי טעמא דמרצה לפיגולו, דכהרצאת כשר כך הרצאת פסול אינו אלא עד שקרבו כל מתיריו, אבל בשלא לשמן דלא שייך זאת, דגם קודם הקרבת המתיריו נפסל, שפיר נימא דאין עושה שיריים. וליכא למימר דמקשינן זה לזה כיון דלא נקיש בהסיבה, ולא בעינן בשלא לשמן הרצאה, ממילא בטלה גם המסובב, היינו, דיעשה שיריים דהוא רק מסובב ותולדה מזה דמרצה לפיגולו.

24ובזה יש חומר בידנו ליישב קושית התוס' בזבחים (כז, א) על הא דאמרינן שם: "אמר ליה רב אשי למר זוטרא, מנא לך הא דכתיב 'ואם האכל יאכל מבשר זבח שלמיו פיגול יהיה', מי שפיגולו גרם לו, יצא זה, שאין פיגולו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו". שהקשו (ד"ה יצא): "וא"ת, אצטריך לקמן לא יחשב לומר שמחשבות מוציאות זו מידי זו, תפיקו ליה מהכא, מי שפיגולו גרם לו, יצא זה שאין פיגולו גרם לו, (אלא איסור דבר אחר גרם לו)?"

25דלפ"ז ניחא, דנ"מ אם נשאר עדיין דם הנפש, דשם לא שייך למימר דלא הוי פיגול, משום דאיסור אחר גרם לו, וכיון דלא הוי פיגול, א"כ ישאר רק ה"איסור אחר" היינו הפסול דשלא לשמן, ובשלא לשמן הרי אמרנו, דאם נשאר דם הנפש דיכול לבא ולקבל ולזרוק וכשר הקרבן, דא"כ הרי אנו תולים שני הפכים בנושא אחד, דהא במה דמבטלין אנחנו את הפיגול הרי אנו מבטלין גם את ה"איסור אחר" ולהכי ילפינן מלא יחשב שמחשבות מוציאות זו מידי זו, היינו, אע"ג דבהקרבן ליכא פסול אחר מלבד הפסול דפיגול, אך עצם מחשבת דשלא לשמן מוציאה מעיקרה את מחשבת הפיגול.

26ועכ"פ לפי הנחה זו הנראית לצודקת לא יוכל היות בשלא לשמן רק הלאו דלא תוכל לאכול, דהא כל פסולא דשלא לשמן הוא משום דיחסר דם, דהדם שזרק הוי כנשפך, וחסרון בדם הלא לא הוה אלא חסרון בזריקה, ובחסרון זריקה הרי אמרנו, דליכא רק הלאו דלא תוכל, וא"כ מוכח כהצד השני, דלא הוה אלא חסרון בעבודה.

27הכלל היוצא מכל דברינו הנ"ל: דפיגול פועל ומשפיע בהקרבן בחיוב, ושלא לשמן איננו פועל בהקרבן רק בשלילה.

28ועתה אם נניח את ההנחה הידועה, דמזיק ממש נקרא רק אז שפעולתו בהדבר הניזוק הוא בחיוב, אבל כשאיננה רק בשלילה אזי לא הוה רק גרמי או גרמא, הרי יש לנו תירוץ מרווח על קושית המל"מ הנ"ל.

29ובבטחה נוכל לומר "שפיגלו" דוקא קתני, דרק אז חייבין לשלם דהא ע"י מחשבתו נתקלקל הקרבן, דע"י הועמד עליו פסול בגופו, ונעשה תיעוב מה שלא היה מקודם; משא"כ בשלא לשמן, ההיזק והקלקול בהקרבן לא הוא הצמיחו והולידו, דהא גם מקודם היה אותו הלאו ד"לא תוכל" כמו עתה, ורק הוא הסיר את העצה אשר היתה מקודם להסיר את האריה דרביע עליה הזה, היינו, דמקודם היה דם במה לזרוק ולהסיר את הלאו דלא תוכל הנ"ל, והוא במחשבתו שפך את הדם הזה, וכמו זרק כלי מראש הגג והיה תחתיו כרים וכסתות ובא אחר וקדם וסלקו (ב"ק כו, ב), דלא הוה אלא גרמא, ה"נ בשברו את המקל המוכן לגרש את האריה דרביע עליה נמי לא הוה אלא גרמא לענין ההיזק שסבב האריה.