דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ג נדרי לשמן ושלא לשמן כב

1ובזה יש לישב קצת קושית התוס' בזבחים (ד, ב). - לכאורה יש לבוא בזה מצד דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד. - אבל באמת לא שייך הגדר הנ"ל בפעולה וגם הלאו הוא בהמחשבה ולא בהעבודה. - אכן לפ"מ שנתבאר בפרק כ' אפשר לבוא בזה שפיר מצד הנ"ל.

2ובזה יש לישב מעט גם קושית התוס' בזבחים (ד, ב ד"ה אימא) על קושית הגמ' שם "אימא היכא דשחיט שלא לשמן ליפסלו" שכתבו: "תימה, הא בכל דוכתא בעינן בקדשים שנה לעכב והכא לא שנה?

3דהנה לכאורה יש מקום לישב זאת לפ"מ דכתב רש"י שם (ב, ב ד"ה לנדבה מישרי לשנויי): "וכיון דרחמנא קריה נדבה מי שרי לשנויי בה הא אמרינן בפ"ב (כט, ב) אסור לחשב בקדשים ויליף מקרא דלא יחשב", דחזינן מזה, דאף היכא דהמחשבה אינה מביאה לידי שום תוצאות כמו בנ"ד, ג"כ עובר אלאו. וא"כ, לפ"מ דקי"ל "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני", הוה אמינא לולי גלי לן קרא דנפסל לגמרי, דהא אמר רחמנא לא תעביד, וכמו שהקשו התוס' בתמורה (ה, ב ד"ה רבא) דשוחט את הפסח על החמץ יפסל מטעם זה.

4אבל באמת זה אינו, דכבר הנחנו בהפרקים הקודמים (פרקים ט-יג), דהגדר הנ"ל שייך רק במחשבה ולא בפעולה, וא"כ ע"ז גופא תסוב תמיהתם, דמהיכא תיתי דבעינן מחשבה גם לעיכובא, דלמא בדיעבד מתכשר גם בפעולה לבדה, ושוב ממילא הרי לא שייך כלל הגדר דלא תעביד כנ"ל; זאת ועוד אחרת, דהא אמרינן "כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד, אי עביד לא מהני", וא"כ ה"לא מהני" הוא רק במה ד"אמר רחמנא לא תעביד", אבל האיסור ד"לא יחשב" בודאי אם כי האיסור הוא רק במחשב בשעת העבודה, אבל סבת האיסור איננה העבודה, רק המחשבה, והעבודה היא רק תנאי בהאיסור, כאשר ביארנו מקודם. והראי', דהא בשוחט את הפסח על החמץ סבירא ליה גם לר"ש בפסחים (סג, א) דלוקה, ובמחשב בקדשים אמרינן בזבחים (כט, ב), דרק לרבי יהודה לוקה, משום דאית ליה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו; אם כי לכאורה דומין הם זה לזה, דבשניהם איכא מעשה ואי-מעשה, היינו בזבחים העבודה דהוי מעשה והמחשבה דלא הוי מעשה, ובפסח ג"כ, שחיטה דהוי מעשה והחזקת החמץ דלא הוי מעשה, ומדוע אנו מפרידים בין הדבקים? אך הוא הדבר אשר אמרנו, דבכל דבר אנו צריכים להביט רק על סבת האיסור, לכך בפסח דסבת האיסור הוא השחיטה, והחמץ הוא רק תנאי בדבר, כלומר, דהיכא דיש לו חמץ אסור לו לשחוט, לכך חשיב ללאו שיש בו מעשה; משא"כ בקדשים הוא איפכא כנ"ל. וא"כ לא שייך כלל למימר במחשב בקדשים, דמטעם כל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד לא תהני עבודתו, דהא ה"לא תעביד" לא הוי כלל בהעבודה רק בהמחשבה, כנ"ל - ונדחה ממילא תירוצנו הנ"ל.

5אולם לפ"מ שנתבאר אצלנו בפרק כ', דהמחשבה פועלת בחיוב להפוך את האשם לנדבה, ולכן יתכן לרב חלקי', דאינו כשר לשמו וכשר שלא לשמו; ובאמת, בכל שלא לשמו באשם אנו זקוקים לזה, דהא ע"כ אשם מצד מהותו לא ניתן שיבוא לנדבה, והראי', דחסרון מצד הבעלים פוסלו לגמרי, כמו אשם שמתו בעליו, או שכפרו בעליו באחר, ואיך יוכשר בשלא לשמו ואינו עולה לבעלים לשם חובה, הרי זהו תרתי דסתרי כנ"ל? אם לא, כאמור, דהמחשבה מכשירו בחיוב בתור נדבה, וא"כ שפיר מקשה הגמ' "אימא היכא דשחט שלא לשמן ליפסלו", מטעם דכל מלתא דאמר רחמנא לא תעביד אל המחשבה גופא, דהא בודאי אסור לו לחשב מטעם דלא יחשב, וא"כ איך ביכלתו של מחשבתו לפעול בחיוב בהכשר הקרבן? וע"ז מתרצינן "אמר קרא מוצא שפתיך וכו' ואם לאו נדבה יהא", כלומר, דחידוש הכתוב שמחשבתו תוכל לפעול בחיוב להפכו לנדבה, כנ"ל.