דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשין יח

1קושית התוס' בפסחים (סב, א) ותירוצם דחוק ולשיטת הרמב"ם לא יתכן כלל תירוצם. - אולם באמת הרמב"ם לשיטתו וקושית התוס' מעיקרה ליתא, דלדידיה באופן כזה גם רבה מודה דלא עלה לבעלים לשם חובה. - ולכאורה לפי מה דפסק הרמב"ם דפסח לשם חולין פסול היה צריך להיות בכה"ג פסול לגמרי אף לרבה. - אכן בכאן לא שייך הטעם ד"זבח פסח הוא לד'".

2שם (סב, א): "אלא אמר רב אשי רב חסדא ורבה בהאי קרא קמיפלגי, 'ונרצה לו לכפר עליו', עליו ולא על חבירו, רבה סבר, חבירו דומיא דידיה, מה הוא דבר כפרה, אף חבירו דבר כפרה, לאפוקי האי ערל, דלאו בר כפרה הוא; ורב חסדא סבר האי ערל נמי כיון דבר חיובא הוא, בר כפרה הוא, הואיל דאי בעי מתקן נפשיה. ומי אית ליה לרב חסדא הואיל, והא אתמר, האופה מיו"ט לחול וכו'? אמרי, כי לית ליה לרב חסדא הואיל לקולא, לחומרא אית ליה".

3ובתוס' שם (ד"ה כי) כתבו: "נראה, דרב חסדא לא פסל אלא מדרבנן, דמדאורייתא לא שייך לחלק בין לחומרא בין לקולא ומדאורייתא לא אמרינן הואיל כלל אפילו לחומרא וכו'. ואין להקשות, אי מדרבנן היאך יתחייב פסח לאחר, הא קמייתי חולין לעזרה? לא הוא, כיון דלא יזרוק הדם אינו יוצא ומותר לצאת באחר".

4אכן באמת הלשון "פסול" משמע דבכל האופנים פסול וצריך להביא אחר, אף אם עבר וזרק את הדם? אכן גם אם נקבל את הדוחק הזה, הנה כ"ז ניחא לשיטת התוס' דכל מחלוקתם היא רק בהשחיטה, ואם כי לשון המחלוקת הוא אם יש מחשבת ערלים בזריקה, אבל הכוונה היא רק כשחשב בשחיטה על הזריקה, דכשחשב בזריקה גופא כו"ע מודו דכשר, וע"כ גם לרב אשי כל מחלוקתם היא בהשחיטה, ואם יחשוב בהזריקה ג"כ כו"ע מודו דאיננו מחויב להביא אחר כנ"ל; אבל לשיטת הרמב"ם הנ"ל, שמפרש מקודם את הדברים כפשוטם, דהמחלוקת אי יש מחשבת ערלים בזריקה או לא היא באמת בהזריקה גופא, וא"כ הרי גם לנוסחו של רב אשי הרי נשארת המחלוקת בעיקרה - ג"כ רק בהזריקה, והשחיטה היא רק דבר המסתעף, דאם אינו פוסל בזריקה ממילא אינו פוסל ג"כ בחושב בשחיטה ע"ד הזריקה, א"כ הרי נשארת קושית התוס', דאיך יתכן שלרב חסדא יופסל בזורק עמ"נ שיתכפרו בו ערלים, ויצטרך להביא קרבן אחר, אחרי דמדאורייתא כשר?

5אולם באמת להרמב"ם לשיטתו קושית התוס' מעיקרה ליתא, דהא דעתו (פט"ו מהל' פסולי המוקדשין הלכה ח-ט) דאם "שחטה (את החטאת) לשם אחר שהוא מחוייב עולה הרי זו כשרה ולא עלתה לבעלים שנא' וכיפר עליו, עליו ולא על חבירו שהוא מחוייב חטאת כמותו. שחטה לשם מת כשרה ולא עלתה לבעלים, שאין כפרה למתים"; וכבר ביארנו בשמעתתא יג (פרק טו) בטעמו של הרמב"ם שלא עלתה לבעלים, משום דתרי מיני סתמא יש, יש סתמא דלשמן קאי, דזהו גופא נחשב לשמן, ויש סתמא דחסר השלא לשמן, אם כי גם הלשמן אינו כאן, וזהו שייך גם בה"לשם זבח" וגם בה"לשם זובח"; ויש חילוק בין תרי מיני סתמא אלה גם בדינא, היינו דבסתמא באופן הראשון כשר ועולה לשם חובה, אבל בסתמא בשל מין השני כשר ולא עלה לבעלים לשם חובה, והציור מאופן האחרון, הוא בנ"ד ששחט לשם מי שהוא מחוייב עולה או לשם מת, דנהי דאין כאן שלא לשמן ממש, לשם זובח אחר, אבל גם הלשמן חסר כאן, דהא ס"ס לא מיקרי זאת לשם זובח, עיי"ש בדברינו שם.

6וממילא לפ"ז אף לרבה דסבר "חברו דומיא דידיה, מה הוא דבר כפרה, אף חבירו דבר כפרה, לאפוקי האי ערל דלאו בר כפרה הוא", אבל גם לדידיה, נהי דאינו בכלל שינוי בעלים, אבל ס"ס חסר בזה גם ה"לשם זובח" ולא עלה לבעלים לשם חובה. וא"כ ממילא קושית התוס' מסולקת מעיקרה, דלפ"ז אף לרבה הוא מחוייב להביא פסח אחר מדאורייתא, כיון דלא עלה לבעלים לשם חובה מן הדין, ורק דלרבה כשר הבשר, אכן לרב חסדא דפסיל מדרבנן ממילא תו מחוייב להביא פסח אחר מדאורייתא.

7ואע"ג דדעת הרמב"ם (פט"ו מהל' פסולי המוקדשין הלכה יא) דבפסח אף לשם חולין פסול, אע"ג דאמרינן בזבחים (ג, א), דזהו ג"כ נכלל בכלל סתמא כיון "דלאו מינה לא מחריב בה", וא"כ חזינן מזה, דהרמב"ם סובר, דבסתמא ממין השני, כשחסר גם הלשמן וגם השלא לשמן פסול בפסח לגמרי כמבואר אצלנו שם (פרק ה), וא"כ לפ"ז יוקשה, מאי דעתיה דרבה דס"ל דכשר בזה מצד דאינו מחוייב כפרה כמותו, הא ס"ס חסר הלשם בעלים בזה?

8הא ל"ק, כיון דכל טעמיה דהרמב"ם בזה הוא כמו דכתב שם: "שנאמר זבח פסח הוא לד'", הנה אפשר למעט מזה רק "לשם חולין", דחסר בזה ה"לד'" לגמרי, משא"כ בכאן דס"ס הוא בכלל "זבח פסח הוא לד'", ואי משום שינוי בעלים תו לא שאני בזה מחטאת, שבאופן זה כשר ולא עלה לבעלים לשם חובה.