דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשין יז
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 14 17
Open in the reader →1תמיהת הריב"א בפסחים (סא, ב). - באמת תמיהת הריב"א היא רק לשיטתו, דכל עיקר מחלוקת רבה ורב חסדא הוא מצד הזריקה. - אבל לשיטת הר"י דמרכז המחלוקת הוא בהשחיטה, הנה קושית הריב"א ל"ק כלל, דהא ע"ז גופא אנו דנין. - וגם לשיטת הרמב"ם לא קשה קושית הריב"א, משום דלדידיה מחשבת אוכלין ומחשבת ערלים שני ענינים נפרדים הם.
2פסחים (סא, ב): "אמר רבה, מנא אמינא לה, דתניא, יכול יפסול בני חבורה הבאים עמו וכו', ת"ל זאת, מאי זאת, אילימא דכולה ערלה פסלה, מקצתה לא פסלה, האי מוכל ערל נפקא; אלא לאו הכי קתני, ת"ל וכל ערל, כולה ערלה פסלה מקצתה לא פסלה, וכי תימא הוא הדין לזריקה, דכולה ערלה מיהא פסלה, ת"ל זאת, בשחיטה הוא דכולה ערלה מיהא פסלה, אבל זריקה אפילו כולה ערלה נמי לא פסלה. וכי תימא מאי קולא דזריקה, דאין מחשבת אוכלין בזריקה".
3וכתבו בתוס' (ד"ה וכי) ע"ז: "תימה לריב"א, כיון דזריקה קילא, דאין בה מחשבת אוכלין, היכי יליף משחיטה ואמאי איצטריך השתא זאת"?
4והנ"ל, דהריב"א מתמה בזה רק לשיטתו, שפירש שם (ע"א) בד"ה שחטו למולין: "דדוקא נקט על מנת שיתכפרו, שחישב להתכפר בו ערלים, אבל אם לא חישב להתכפר, אלא חישב לזרוק להאכיל הבשר לערלים, אפילו רב חסדא מודה דכשר, דלא שייך בזריקה מחשבת פסול דאכילה, אלא פסול דכפרה; ובשחיטה דוקא אם חישב להאכיל שלא לאוכלים ולערלים פסול, דשחיטה ודאי בעינן לשם בעלים הראויים לאוכלו, כדכתיב איש לפי אכלו תכוסו, והיינו דאין מחשבת אוכלין בזריקה", ונמצא דלשיטתו כל עיקר המחלוקת דרבה ורב חסדא הוא מצד הזריקה, זאת אומרת, אם כחה של הזריקה יפה שתהא בה פסול דמחשבת ערלים, דרב חסדא סבר "יש מחשבת ערלים בזריקה" ורבה סבר "אין מחשבת ערלים בזריקה". וממילא מובן, דהא דנקטן "שחטו למולין עמ"נ שיתכפרו בו ערלים" הוא רק בשביל רבותיו דרב חסדא, דאף בכה"ג נמי פוסל, אבל אה"נ, דגם בזריקה גופא, אם זרק עמ"נ שיתכפרו בו ערלים חולקים כנ"ל, דהא מרכז המחלוקת הלא מסתעף רק מצד הזריקה, אם כחה יפה לפסול בזה כנ"ל. וממילא שפיר היה קשה לו אחרי דאף לרב חסדא קילא זריקה משחיטה, דאין בה מחשבת אוכלין, וא"כ היכי אנו יכולין למילף דכוחה יפה לענין מחשבת ערלים.
5אכן לשיטת הר"י שהבאנו בהפרקים הקודמים, וכפי המבואר, באותו הדיבור הנ"ל שכתבו: "ומיהו נראה לר"י, דה"נ פליגי בשחט לאוכליו על מנת שיתכפרו שאינם אוכלין כגון חולה וזקן, דפסל ביה רב חסדא כמו בערלים וכו'. ודוקא בשחט למולים עמ"נ שיתכפרו בו ערלים פסל רב חסדא, אבל נזרק לשם ערלים אפי' רב חסדא מודה דכשר, דאין מחשבת אוכלין בזריקה". וא"כ לפ"ז, אע"ג דהגמ' קאמר בטעם מחלוקתם, דהוא בזה אם יש מחשבת ערלים בזריקה, אבל באמת מרכז המחלוקת אינו נוגע כלל להזריקה, דהרי כו"ע מודים, דאין מחשבת ערלים בזריקה גופא, וכל המחלוקת היא מצד השחיטה, ששחט עמ"נ שיתכפרו בו ערלים. ולשיטה זו צריכים אנו להטעים את מחלוקתם דסובבת על ציר חקירתנו הנ"ל בהגדר דמחשבים מעבודה לעבודה, דרבה סבר דנשאר החסרון בזה מצד העבודה שעליה חשב היינו הזריקה, ולכן כשר בכה"ג, ורב חסדא סובר דנשאר החסרון מצד העבודה, שבעת עבודתה חשב, היינו השחיטה, ולכן פסול בזה, וממילא מסולקת בזה קושית הריב"א הנ"ל.
6דהא לפ"ז כשאומר רבה "מנא אמינא לה" הרי הוא מבקש ראיה לזה, דלא נימא כרב חסדא דנשאר החסרון בזה מצד השחיטה, וא"כ איך אפשר לו למימר, דגם בלי מעוטא דקרא אי אפשר למילף משחיטה, דבכה"ג פסול משום דזריקה קולא, דאין מחשבת אוכלין בזריקה, אחרי, דע"ז גופא אנו דנין ויש סברא דאין כלל בזה חסרון מצד זריקה, אך מצד השחיטה, כמו שסבירא ליה באמת לרב חסדא, וא"כ יהיה תלוי תניא בדלא תניא, ורק אחרי שיש מעוט בפסוק, אך אין אנו יודעים מה למעט, אנו משתמשים גם בסברא כל שהיא לומר, דהמיעוט הוא בכה"ג.
7אכן לשיטת הרמב"ם, כפי שביארנו בהפרקים הקודמים, דגם לדידיה מרכז המחלוקת היא בהזריקה, לכאורה נשארת ג"כ תמיהתו של הריב"א הנ"ל, דגם בלי מעוטא, איך יכולין אנו למילף זריקה משחיטה, אחרי דקילא דאין מחשבת אוכלין בזריקה?
8אכן באמת גם להרמב"ם יש לישב, דהא ע"כ לדידיה לפי הפסק דפסק כרב חסדא הנה מחשבת אוכלין ומחשבת ערלים שני ענינים נפרדים לגמרי הם, והראי' דאם כי אין מחשבת אוכלין בזריקה, אבל לענין מחשבת ערלים עוד חמורה זריקה משחיטה, דבשחיטה למולין ולערלים כשר, ובזריקה אף בכה"ג פסול כדפסק שם (פ"ב מהל' קרבן פסח הל' ה-ו) ועי' בהשגת הראב"ד שם; וא"כ גם רבה אי אפשר לו להביא ראיה דלא כרב חסדא, מצד דאי אפשר למילף זריקה משחיטה דאין מחשבת אוכלין בזריקה, דהא בזה גופא אנו דנין לומר, דאין כלל שייכות למחשבת ערלים עם מחשבת אוכלין ושוב יהיה "תלי תניא בדלא תניא", ורק אחרי שיש מיעוט, תו די גם בפרכא כל דהו לאוקמי המיעוט על זריקה.
9והתמיהה נשארה שוב רק לשיטת הריב"א, דאף לרב חסדא הנה מחשבת ערלים ואוכלין ענין אחד הוא, והראי', דכמו דאין מחשבת אוכלין בזריקה ה"נ אין מחשבת ערלים בה, ואם "חישב להאכיל הבשר לערלים אפילו רב חסדא מודה דכשר", ורק בשחישב להתכפר בו ערלים פוסל, ולדידיה נשארה באמת התמיהה הנ"ל.