דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא י"ד איכות המחשבות השונות הפוסלות במוקדשין ג
דרכי משה (עמיאל) · Darkhei Moshe (Amiel), Derekh HaKodesh, Shmatta 14 3
Open in the reader →1ביאור הרשב"א בנדרים (לו, א) שקשה, דלפ"ז היה להקשות כל עיקר פיגול במנחות היכי משכחת. - אם נימא דנפסל מטעם חסרון שליחות בודאי לא יהא זה רק פסול שלילי. - החסרון דלתקוני שדרתיך וכו' הוא חסרון מצד המשלח ולא מצד השליח. - וממילא מסולקת הקושיא.
2במס' נדרים (לו, א): "תנן, הכהנים שפיגלו במקדש מזידין חייבין, הא שוגגין פטורין, אלא שפיגולן פיגול; אי אמרת בשלמא שלוחי דשמיא הוו היינו שפיגולן פיגול, אלא אי אמרת שלוחי דידן הוו, אמאי פיגולן פיגול, לימא ליה שליחא שויתיך לתקוני ולא לעוותי?"
3והקשה הרשב"א בחידושיו, דקארי לה מאי קארי לה, הא אמרינן אדם אוסר דבר שאינו שלו ע"י מעשה, וא"כ שפיר יכלו הכהנים העושים את העבודות לאסור, אף אם שלוחי דידן הוו?
4ותירץ, דהא קי"ל דפיגול לא הוה אלא היכא דקרבו כל מתיריו, ואם נימא דשלוחי דידן נינהו הרי תתבטל השליחות מטעם דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי ונפסל מטעם זה, ותו לא הוה קרבו כל מתיריו, וזוהי קושית המקשן, אמאי פיגולן פיגול, דלא צריך להיות אלא פסול לבד.
5ורבים ראו כן תמהו, דא"כ למה ליה להמקשן להקשות רק משוגג, ד"אע"פ שפטורין פיגולן פיגול", הלא גם ממזיד יקשה כנ"ל? ועיין בר"ן שמתרץ לה לפי דרכו, אבל לשיטת הרשב"א עדיין יקשה.
6וביותר תמוה, דא"כ הוה ליה להמקשן להקשות כל עיקר דינא דפיגול במנחות היכי משכחת לה, בשלמא בקרבנות עדיין משכחת לה, כשהכהן בעצמו הוא בעל הקרבן, אבל במנחות דלא יוכל להיות בכהאי גונא, דהא אמרינן בזבחים (כח, ב) "מה שלמים מפגלין ומתפגלין, אף כל מפגלין ומתפגלין", יצא מנחת כהן דכולה לשריפה, ולא משכחת לה רק במנחת ישראל, וכיון דהישראל יאמר לתקוני שדרתיך ולא לעוותי הרי הוא מבטל את השליחות, הרי לא קרבו כל מתיריו?
7ודוחק, דבכ"מ דאמרינן במנחות פיגול מיירי שהבעל המנחה צוה אותו לפגל, ועוד, דאפי' לר"א ברבי יוסי (זבחים מז, א) דאית ליה שהבעלים מפגלין, לא נ"מ לן כלל במחשבת הכהן דאי לא חשבו הבעלים מחשבת הפיגול, גם אם חשבו הכהנים נמי אינו פועל כלום, ואם חשבו הבעלים, הלא מחשבת הכהן לא מעלה ולא מורידה?
8אמנם גם זאת נוכל לתרץ בהחומר אשר יש לנו מהפרקים הקודמים, ורק נקדים לזה עוד שלש הנחות:
9א) אי נימא דכהנים שלוחי דידן נינהו, והשליחות הוא לעיכובא, זאת אומרת, דבלי שליחות נפסל הקרבן, - דבאמת הלא ביארנו בשמעתתא י"ג (פרק ו) דלא כן; אכן מהרשב"א הנ"ל משמע דס"ל דהוא לעיכובא כנ"ל. הנה עכ"פ לא גרע זאת מכל הפסולים לעבודה כמו זה וכדומה, ובכל הפסולין הרי כבר הבאנו את דברי הגמ' בזבחים (לד, ב) ובמעילה (ה, ב) דאין לך עושה שיריים אלא חוץ לזמנו וחוץ למקומו הואיל ומרצה לפיגולו, ובכל הפסולים אם נשאר דם הנפש חוזר הכשר ומקבל וזורק, משום דכל הפסולים עושים רק חסרון שלילי, דהוה כמו נשפך הדם על הרצפה.
10ב) יש להסתפק בהגדר ד"לתקוני שדרתיך ולא לעוותי" אם הוא מצד השליח, כלומר, דבזה ששינה גלי אדעתיה דלא ניחא ליה בשליחותא, וממילא נתבטל השליחות; או מצד המשלח, היינו כיון דשינה השליח מדעתו תו איננו רוצה המשלח בשליחותו, ומבטל את השליחות לגמרי.
11ונ"מ בגונא, דמשום איזה טעם וסבה לא ניחא ליה להמשלח בכ"ז לבטל את השליחות, אם תתבטל ממילא בע"כ.
12ויותר קרוב הדבר לומר כהצד השני וממילא היכא דרצון המשלח חזק גם אז להחזיק בשליחותו, דהשליחות אינה מתבטלת.
13ובזה כבר מסתלקת קושיתנו, דאמנם אף לשיטת הרשב"א הנ"ל אי אפשר לו להקשות רק משוגג, דאע"פ שפטורין פיגולן פיגול, וקשיא לו כנ"ל, דלא הוי קרבו כל מתיריו מטעם דלתקוני שדרתיך ולא לעוותי, אבל במזידין דחייבים, שם אי אפשר להקשות, כיון דאם נימא דלא יהיה פיגול וישאר החסרון של שליחות, דהוה כמו נשפך הדם כנ"ל הרי יהיו פטורים, דבאופן זה הרי לא יהיה אלא גרמי כנ"ל, א"כ הרי ניחא להמשלח יותר להחזיק בשליחותו כדי שיופסל מטעם פיגול ויהיה חייב לשלם.
14וזהו שמקשה "שוגגין פטורין, אלא שפיגולן פיגול", זאת אומרת, כיון דבין כך ובין כך פטורין ממילא תו לא יהי' פיגולן פיגול.