דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם ד

1מ"ט חל נדר על איסור דרבנן אחרי שעוברים עליו ל"ת מדאורייתא? - חקירה בהגדר דלא תסור אם הוא רק ענין כיבוד כללי או דהוי כאלו הן כתובין בתורה גופא, - הנ"מ מזה לדינא. - מחלוקת הבה"ג והרמב"ם בסה"מ בזה - מחלוקת רש"י ותוס' בברכות (כ, ב) - ראיות לכאן ולכאן.

2והנה נדר על איסור דרבנן כבר אמרנו דחל, אע"פ ששבועה איננה חלה גם על זה, כמבואר ביו"ד ס' רלט (סעיף ו) ועי' בש"ך שם (ס"ק כ).

3וטעמא בעי. כיון דבכל איסור דרבנן איכא לאו "דלא תסור" מן התורה כמבואר בברכות (יט, ב) ובשבת (כג, א) ובספר המצוות להרמב"ם (שורש א ומצות ל"ת שיב). וא"כ מ"ש מכל איסורי דאורייתא דאמרינן דאין חל עליהן נדר?

4אולם כבר חקרנו חקירה כללית בהלאו דלא תסור מה גדרו. אם משום דע"י הכתוב הזה כללה התורה את כל דברי החכמים, שהוי כאלו הם כתובים ומפורשים בתורה גופא, וא"כ מצוות דרבנן הוי מצוות מן התורה ואיסורי דרבנן הוי ל"ת דאורייתא, או דהוא רק עניין כיבוד כללי, כלומר, שמחויבים אנו לכבד את החכמים בזה שנציית לדבריהם, כעין ציור כבוד אב ואם שג"כ מחויבים לעשות את כל מה שיצוו, לדעת הרבה ראשונים, גם אם אין הדברים בעצמם תועלת להם. (עי' ברש"י יבמות ו, א ד"ה אלא משום דאיכא למיפרך) ובתוס' שם (ד"ה שכן הכשר מצוה), יעו"ש, שמובן דשם לא נימא בכ"ז דמצותן ואזהרתן יוסיפו מצות עשה ול"ת ה"נ.

5ונ"מ מזה:

6א) שעבירה על קום עשה דרבנן, למשל, שלא הדליק נר של חנוכה, מה הוי מן התורה עבירת עשה או ל"ת. דלהצד הראשון כיון דהוה כאילו היה כתוב בתורה, הרי הוא עבירת עשה, אבל, להצד השני, הרי הוא ל"ת גם בזה, הל"ת דלא תסור, כמו בכיבוד אב דבודאי גם אם יעשה דבר שהזהירו שלא לעשות, בכל זה לא הוה עבירה ל"ת, כיון דכל העבירה היא מצד דלא קיים את המצוה "כבד" דהוא מ"ע. הכי נמי להצד הנ"ל, בהיפוך גם עבירה על קום ועשה הוה רק עבירת ל"ת דכל העבירה היא רק מה דסר מדבריהם. וזהו לאו דלא תסור.

7ב) כשיעבור על הרבה איסורים דרבנן בהעלם אחד, אך בענינים שונים, איסור אחד, למשל, באיסורי שבת, איסור שני בעניני טריפות ועוד. אם יחשב זאת לעבירות הרבה או לעבירה אחת. דלהצד הראשון יחשב זאת לעבירות הרבה, כיון דכל עבירה היא בענין מיוחד, אבל להצד השני, כיון דעצם הדברים אינם כלל עבירות, וכל העבירה היא מצד לא תסור, הרי הכל עבירה חדא היא, העבירה שסר מדבריהם.

8ויסתעף מזה גם נ"מ לדינא אם באיזה מעשה אחד יהא איזה איסורים דרבנן, דלהצד הראשון ילקה בעד כל איסור ואיסור שעבר בזה מכת מרדות, ונמצא, דילקה בעד מעשה אחת הרבה פעמים מכת מרדות כמו במלקות דאורייתא דיתכן שילקה מצד מעשה אחד הרבה פעמים, אבל להצד השני לא ילקה בכאן אלא אחת, דהא גם באיסורים דרבנן הרבה אין כאן, רק מעשה עבירה אחד.

9[ועי' בבכורות (נד, א) בתוס' ד"ה ושני מינין. שמפרשים הא דאמרינן במכות (יט, ב וכ', א) "דכהן שעלה בידו תאנה של טבל לוקה", דהיינו מכת מרדות, וכיון דאמרינן שם, וזר שאכלה לוקה שתים ובגבולין לוקה שלש, הרי חזינן דמשכחת על מעשה עבירה דרבנן אחת מכות מרדות הרבה, ומוכח מזה דסברי כהצד הראשון שבחקירתנו, ועי' בתוס' ר"ה (יב, א) ד"ה תנא דרבנן. ובנזיר (כט, ב) מאי שני איסורין לאו איסור נבילה וחולין בעזרה, מתקיף לה רב אחא בריה דרב איקא, ודלמא מחייב עליה משום דמתחזי כתרין איסורין מדרבנן?" ונראה דמקודם סבר דלא שייך בדרבנן בפעולה אחת גדר שני איסורים ורב אחא סובר דשייך].

10ג) איך נחשבים איסורי דרבנן, אם בכלל האיסורים שאיסור גופו גרם להם, או בכלל האיסורים שאיסור דבר אחר גרם להם. דלהצד הראשון הרי הסבה הוא בגוף הדבר, כמו כל איסורי דאורייתא, אבל להצד השני הרי הסבה היא רק בהאדם שלא יעבור על מוצא שפתי חכמים, כמו ציור שבועה דגדרה שלא יעבור על מוצא שפתיו גופיה.

11ד) עבירה דרבנן בשוגג אי הוה עבירה או לא, דלהצד הראשון הוה כמו עבירה בשוגג דאורייתא. דנהי דהוא אינו יודע שעובר, אבל בכל זאת הוא מעשה עבירה רק בחסרון ידיעה. אבל להצד השני, כיון דהוא בשוגג אין כלל מעשה איסור בזה, וכמו בודאי בכבוד אב, אם לא ידע רצון אביו ויעשה נגד רצונו אין כלל בזה עבירה על מצות כיבוד כמובן, ה"נ.

12ולאחר ההתבוננות בזה הנני אומר דכבר נחלקו בחקירתנו זו עמודי העולם, אשלי רברבי הראשונים במעלה ובזמן, ה"ה הבה"ג והרמב"ם ז"ל, ורש"י ותוס' ז"ל. הנה במנין התרי"ג מצות הלא כידוע יש מבוכה גדולה. והבה"ג ז"ל (עיין ספר המצוות להרמב"ם שורש ראשון), להשלים החשבון חשב בזה כל המצוות הנהוגות לדורות. בין מצוה דאורייתא בין מצוה דרבנן, כמו מקרא מגילה ונר חנוכה וקבורת מתים ושמונה עשר יום לגמור בהם את ההלל וכדומה - וצעק על זה הרמב"ם ז"ל ככרוכיא. וטוען בספר המצוות שלו (שם) "ואם ימנה כל מה שהוא מדרבנן בכלל תרי"ג מצוות, מפני שהכל נכנס תחת אמרו יתברך לא תסור, מפני מה מנו בפרט אלו ולא מנו זולתם, וכמו שמנו נר חנוכה ומקרא מגילה היה להם למנות נטילת ידים ומצות עירוב, כי הנה אנחנו מברכים אשר קדשנו במצוותיו וצוונו, כמו שמברכין על מקרא מגילה ונר חנוכה והכל מדרבנן, ובבאור אמרו חולין (קה, א) מים ראשונים מצוה, ואמרו, מאי מצוה? אמר אביי מצוה לשמוע דברי חכמים, כמו שאמרו במקרא מגילה ונר חנוכה היכן צונו מלא תסור". וטוען עוד ואומר "והתימה מפני מה מנו מצוות עשה שהם מדרבנן, כמו שזכרנו, ולא מנו ג"כ מצוות ל"ת שהם מדרבנן וכו', היה להם למנות ג"כ בכלל ל"ת דאורייתא כך כל שניה ושניה ל"ת מדרבנן, כמו שביארו ואמרו (יבמות כ, א) "שניות מדברי סופרים" וכבר התבאר בתלמוד, שמאמר המשנה איסור מצוה, רוצה בו השניות ואמרו, "מאי מצוה? מצוה לשמוע דברי חכמים". וכן היה ראוי להם למנות בכלל אחות חלוצה שהיא מדברי סופרים, ובכלל, אם נמנה כל עשה דרבנן וכן ל"ת דרבנן יהיה זה עולה לאלפים רבים וזה כבר דבר מבואר".

13ועי' ברמב"ן (בהשגותיו שם) שיצא אזור בגבורה להשיב מלחמה שערה ולהציל את הבה"ג משיני אריות של הרמב"ם ז"ל ואומר: "ואני תמה על הרב בפליאה הזאת שהתפלא. לפי, שאין עניני העירוב מצוה חדשה מדבריהם שתמנה וכו', וכי נביא בכלל חשבון המצוות, המוציא לכרמלית שהוא מדבריהם, ואין רוכבין על גבי בהמה? אלא כולן בכלל עשה ול"ת של שבת הן, כמו שאבות כולן לאו אחד בשבת וכו', ונט"י מפני הטומאה גזרו, תדע, שהרי החמירו בדבר שטיבולו במשקין, וה"נ חוזר לגזירת טומאה, בדברים הצריכין להאכל בטהרה". ועל הטענה השניה של הרמב"ם הוסיף לאמר (שם ד"ה והתשובה ד): "שכל גזירה שגזרו חכמים לעשות סייג לתורה דלא ליגע באיסורא דאורייתא, אינה באה בחשבון הזה, כענין שעה ששית בחמץ, דעבדו רבנן הרחקה יתרה, כי היכא דלא ליגע באיסורא דאורייתא, זו אינה מצוה בעלמא אבל הוא גדר למצוה של תורה וחלק ממנה".

14ומסניגור נהפך לקטיגור ואומר בהמשך דבריו (סוד"ה והנה בכאן) "ואני תמה על הרב ז"ל, שזה גמר דעתו שהעובר על דברי חכמים בין בתקנות בין במצות המתחדשות עובר על ל"ת שבתורה, למה יכבד עליו חשבון בעל הלכות, שמנה מצות חנוכה ומגילה שנאמרו למשה בסיני?"

15וברור הוא לכל מבין עם תלמיד, דמחלוקת הגדולים האלה הוא בחקירתנו, והבה"ג סובר כהצד הראשון, וא"כ כל מצוה דרבנן היא מספר נוסף במנין המצוות, כיון דהוה כאילו כתובין ומפורשין בתורה, שאז בודאי היו נספרים בחשבון, ולא חשב במספר המצוות, רק את המצות הנכנסים תחת סוג מצוה דאורייתא, כמו עירובין ונט"י, שגם אם התורה כתבתן בפירוש ג"כ לא היו נחשבין למצוות בפני עצמן, כמו שכתב שם הרמב"ן ז"ל, שהבה"ג לא חשב גם שחיטה, משום דלא סגיא דלא שחיט, ועיקרן היא הלאו שנאמר בהן. אבל מצוות כאלה, שהן סוגים מיוחדים, אחת היא, אם מדאורייתא או מדרבנן, נכנסים למנין המצוות שנאמרו למשה בסיני, ולו היה נמצא גם איסורים דרבנן, שיהיו סוגים מיוחדים, ג"כ היה חושב, אלא שבמציאות אינם, מפני שכולם הם סוגים לאיסורים אחרים וא"כ סוג אחד להן.

16והרמב"ם תפס כהצד השני, א"כ צדק במשפטו דכולהו בחדא מחתא מחתינהו, וכמו דלא נוכל לחשוב עירובין ונט"י במ"ע, ושניות ואחות חלוצה וכדומה במצות ל"ת, כן לא נוכל לחשוב גם מגילה וחנוכה וכדומה, כמו שלא יתעקש שום מתעקש לחשוב כרוכלא מצוות לאלפים שיצוו האב והאם, מפני שהכול נכנסים תחת הסוג של מצות כיבוד, והיא הלא כבר באה בחשבון, כן, כיון דכל דברי דרבנן אנו מחויבים לעשות, רק מצד דאסור לנו לבלי לצייתן, וא"כ עצם ההדלקה של נר חנוכה למשל, או עצם הקריאה של מגילה איננה מצוה כלל, רק מה דע"י זה הוא מציית להם, והכל נכנסים להסוג דלא תסור, והדבר שבכללות זה הן כבר בא בחשבון ונצטרף להמנין, וא"כ לא יתכן עוד לחשוב את כל הפרטים.

17ובזה מחולקים, כאמור, גם רש"י ותוס' ז"ל, בברכות (כ, ב) דאמרינן שם "דנשים חייבין בתפלה ובמזוזה דרחמי נינהו, מהו דתימא הואיל וכתיב בה ערב ובוקר וצהרים, כמצות עשה שהזמן גרמא דמי קמ"ל", ורש"י לא גרס ליה "שהרי תפלה דרבנן הוי, ומאי מ"ע שייך ביה".

18ובתוס' (ד"ה בתפלה) כתבו "ומ"מ י"ל, דהא הלל דרבנן ונשים פטורות מה"ט דמ"ע שהזמן גרמא הוא, כדאמרינן בסוכה (לח, א) מי שהיה עבד ואשה או קטן מקרין אותו, עונה אחריהן מה שהן אומרין, דאין השומע פטור מקריאתן, כיון שהן פטורים".

19וגם זה ברור, דרש"י סובר כהצד השני וא"כ, לפ"ז, גם כל מצות עשה דרבנן אם נעבור ע"ז הוי עבירת ל"ת, ולא עשה. "וכל מצות ל"ת בין שהזמן גרמא בין שלא הזמן גרמא אחד האנשים ואחד הנשים חייבין" כדאמרינן בקדושין (כט, א), ולכן לא שייך לפטורי נשים מתפילה, משום דהוה מדרבנן. והתוס' תפסו כהצד הראשון, וא"כ עבירה של קום עשה דרבנן הוה עבירת עשה, וכל מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות", וכיון דכל כוח של "לא תסור" היא רק לסבב, שכל דבריהם הוה כמפורשין בתורה אך גם אם לא מכללא אתמר אלא בפרוש אתמר בהתורה שמצוה להתפלל, היו הנשים פטורות בכל זה ה"נ כ"ש.

20ולכאורה יש להביא ראיה, מהא דמברכין על מצוות דרבנן "אשר קדשנו במצוותיו וצונו", להצד הראשון שבחקירתנו דאי אמרת כהצד השני, ועצם הדבר לא הוי כלל מצוה, אך מצד דבאופן שלילה יעבור על לא תסור, הרי כל הברכות הם רק על מצות עשה, ולא על מצות ל"ת?

21אך, אי משום הא לא אריא, דהא גם בשחיטה להסוברים ד"וזבחת" לא הוה מצוה מיוחדת, אלא כדי שלא יעבור על אבר מן החי או נבילה, (עי' תוס' ביצה כה, א ד"ה בחזקת ובשבועות כד, א ד"ה האוכל ובחולין לז, ב ד"ה ומה עיי"ש), הרי היא עשה הבאה מכלל לא תעשה ואפ"ה מברכינן על השחיטה, ה"נ.

22ואולי ג"כ, מחלוקת רש"י ותוס' בהגדר דלא תסור, כאמור לעיל, לשיטתייהו אזלי, רש"י לשיטתו, דוזבחת לא הוי מצוה מיוחדת. והראי' דהא ד"בהמה בחייה בחזקת איסור עומדת" (ביצה כה, א) והא דנתנבלה ביום הכפורים (שבועות כד, א) פטור משום דאין איסור חל על איסור, בשניהם פירש מצד אבר מן החי, ולא מצד אינו זבוח כמבואר שם, יכול לסבור ג"כ בכל מ"ע דרבנן, דהיא עשה הבאה מכלל ל"ת, אפ"ה מברכינן עליה. אך כמו בשחיטה גם נשים חייבות, אע"ג, דג"כ הזמן גרמא דהא אין שוחטין בשבת, (אם כי שחיטתו כשירה בדעבד), כן גם בכל מ"ע דרבנן נשים חייבות. והתוס' לשיטתייהו, דוזבחת הוי מ"ע מיוחדת, א"כ לדידהו אולי על מ"ע הבאה מכלל ל"ת לא שייך כלל ברכה, ומדברכינן על מ"ע דרבנן, ש"מ, דהיא מ"ע מכלל מ"ע ונשים פטורות מהן כבכל מקום.

23ועי' ברש"י פסחים (כה, א) ד"ה מנבילה, שכתב "נבילה לאו דוקא קאמר דהא מטריפה גמרינן לה, ויש מפרשים, דמשום דהאי טרפה דקרא, איירי באבר ובבשר המדולדל בה ושחטה, כדאמרינן בבהמה המקשה לילד (חולין עג, ב) קרי ליה נבילה, דדמי לנבילה דלא מישתרו בשחיטה, ואין נראה לי, דטריפה נמי לא משתריא בשחיטה, ואי משום דלא מטמי', הנך נמי לא מטמאו" - ונראה, דמחלוקת היש מפרשים ורש"י ז"ל נמי בהגדר דו"זבחת", דהראשונים סוברים, כדעת האומרים דהיא מ"ע מיוחדת, וא"כ אבר המדולדל לא דמי לטריפה, דשם רק איסור לאו מצד טריפה יש ותו לא מידי, אבל בכאן, מלבד האיסור אכילה מצד הלאו דאבר מן החי, הרי יעבור באכילתו גם על המ"ע דו"זבחת" ודמי יותר לנבילה דגם שם עובר מלבד הלאו דנבילה גם על האי שאינו זבוח. ורש"י לשיטתו אזיל, וא"כ אין כלל במציאות איסור דאינו זבוח, והחילוק מנבילה וטריפה הוא רק לענין טומאה, וכיון דטומאה אין כאן במה דמי לנבילה.

24ועי' בשבת (כג, ב). "אריב"ל נשים חייבות בנר חנוכה, שאף הן היו באותו הנס" ובפסחים (קח, א) "נשים חייבות בארבע כוסות הללו, שאף הן היו באותו הנס". ובמגילה (ד, א) "נשים חייבות במקרא מגילה, שאף הן היו באותו הנס", ומשמע קצת מזה כדעת התוס', והראי' דזקוקים בכל המקומות לטעם מיוחד "שאף הן היו באותו הנס", ויש לדחות.

25ועי' בתוס' בבא קמא (פז, א) ד"ה וכן, "ונראה דאע"ג דפטר ר' יהודה סומא מכל המצוות, מ"מ מדרבנן חייב", ובתוס' ר"ה (לג, א ד"ה הא) ובעירובין (לו, א ד"ה דילמא) דלכן סומא מברך, משום דחייב במצוות מדרבנן עיי"ש, ובתשובת ר' עקיבא אייגר (ס' קסט) שהביא ראיה מזה להריא"ז בספר המכריע (ס' עח) בהגהה, דסומא פטור רק ממצות עשה, אך בל"ת מחויב, דאלת"ה, כיון דכל עיקר הטעם, שמברכינן על דרבנן הוא מלא תסור, וכאן דהוא פטור גם על ל"ת, א"כ גם בלאו זה פטור ולמה מברך.

26ולכאורה גם זה מתלי תלי בחקירתנו, דבשלמא אי אמרינן כהצד השני א"ש. דאע"ג, דהמצוות כולן מפורשות בתורה ובכ"ז הוא פטור מהן, מצד דהוי מצות עשה, אך כיון דרבנן מצווין אותו לעשותו הרי שוב העדר עשייתן נכנס בכלל ל"ת, דהוא מחויב. אך אם נימא כהצד הראשון, מה יועילו חכמים בתקנתם דהלא תסור יסבב רק כאילו הן כתובין ומפורשין בתורה, אבל הא שוב יהיו מ"ע דהוא פטור עליהן, ואם היו כתובים בתורה כל מ"ע שתי פעמים הלא ג"כ היה הסומא פטור, וא"כ הרי זה לא נכנס בכלל הלא תסור ולמה יברך. ועי' בקדושין (דף לא, א תוד"ה דלא מפקידנא) "מכאן מדקדק ר"ת, דנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא אע"פ שפטורות לגמרי, דאלת"ה היכי שמח ר' יוסף, והלא מפסיד כל הברכות כולן", ולא דחו בכאן כנ"ל, דמברך משום דחייב במצוות מדרבנן, וגם מאי דעתיה דר"ת, הלא בודאי לא נעלם ממנו הא דמברכינן על כל מצוות דרבנן.

27אך אולי בחקירתנו זו מחלוקתם, והר"ת תפס כהצד הראשון. א"כ אע"ג דאנחנו מברכים על כל מצות עשה דרבנן, משום דהלא תסור יסבב כאילו הן כתובין ומפורשין בתורה והוי מ"ע, אך לא כן בסומא דלא נכלל בהלא תסור מטעם הנ"ל, ואפ"ה מברך, ש"מ דגם נשים אע"ג דפטורות לגמרי ואפילו מדרבנן לא מחייבי, מברכות בכל זה כשעושות אותן.

28ובקדושין (לו, ב), במשנה "כל מצוה שהיא תלויה בארץ אינה נוהגת אלא בארץ, ושאינה תלויה בארץ. נוהגת בין בארץ בין בחו"ל. חוץ מן הערלה והכלאים" ושם בגמרא (לח, ב) "ערלה הלכה והכלאים מדברי סופרים". וגם מזה קצת ראיה כהצד הראשון שבחקירתנו, וא"ש דאע"ג דהוה מד"ס, בכ"ז מקרי מצוה התלויה בארץ כיון דעצם הדבר הוי מצוה. אבל אי נימא כהצד השני א"כ כיון דהוה מד"ס, הרי לא הוי כלל בעצם מצוה, אלא מצד דלא יעבור באופן שלילה על הלאו דלא תסור, ואיך יאמר שיש מצוה התלויה בארץ, ובכ"ז נוהג גם בחו"ל, הא הלאו דלא תסור איננו כלל מצוה התלויה בארץ, אך חובת הגוף כמובן. שלא יתעקש שום איש לאמר, דיש לחשוב. מצות האב לבנו, לזרוע ולקצור, למשל, בכלל מצוות התלויות בארץ, ונוהגות בחו"ל, כיון דהמצוה היא לא מצד הארץ, אך, מצד הכיבוד שהוא בגוף ה"נ בנ"ד.