דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא א' מהות האיסורים וסבתם ה

1ראיות להצד השני, דהוא רק כיבוד כללי מפסחים (מח, א) מחו"מ ס' רלד - הסתירות לענין איסורי דרבנן אי מיקרו אינם ראויים מדאורייתא, - להצד השני יתישבו כל הסתירות. - הבדל בין ראוים בפועל ובין ראוים בכח.

2אולם נ"ל ראיות ברורות להצד השני שבחקירתנו.

3א) מפסחים (מח, א) "ממשקה ישראל מן המותר לישראל. מכאן אמרו אין מביאין נסכין מן הטבל. יכול לא יביא מן המוקצה? אמרת, מה טבל מיוחד, שאיסור גופו גרם לו, אף כל שאיסור גופו גרם לו. יצא מוקצה שאין איסור גופו גרם לו, אלא איסור דבר אחר גרם לו. ואי אמרת איסור מוקצה דאורייתא, מה לי איסור גופו מה לי איסור דבר אחר?" ולכאורה אי מוקצה דרבנן, ל"ל להכנס בפרצה דחוקה, לחלק בין איסור גופו, לאיסור דבר אחר גרם לו, יחלק בפשיטות בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן? אם לא, דבאמת גם איסור דרבנן כיון דנכנס תחת הסוג "דלא תסור" הרי נוכל לאמר, דלא הוי "מן המותר לישראל" ורק משום דהלאו הנ"ל יחשב לאיסור דבר אחר גרם לו, כנ"ל, שאני, דעצם הדבר הרי הוא "מן המותר" אבל אי מוקצה דאורייתא, קשה מצד אחר, כאשר בארנו בחידושנו (עי' לעיל פ"ב).

4ב) מהא דמבואר בחו"מ ס' רלד (סעיף ג) "אבל המוכר לחבירו דבר שאיסור אכילתו מד"ס, אם היו הפירות קיימים מחזיר הפירות ונוטל דמיו, ואם אכלן אכל ואין המוכר מחזיר לו כלום" ועי' בש"ך ביו"ד סימן קיט (ס"ק כז) שהקשה "למה אין המוכר מחזיר כלום, יחזיר מה שקבל יותר מן דמי הטריפה שהוא חייב מדינא"? אבל אם נימא כהצד השני שבחקירתנו ניחא, דלפ"ז עבירה דרבנן בשוגג אין כאן כלל מעשה איסור כנ"ל, וא"כ אין בה במה לבטל המקח, משא"כ באיסור דאורייתא דגם שוגג הוה מעשה איסור רק בחסרון ידיעה, שפיר הוי מקח טעות אע"פ שאכילתו היתה בשוגג, דס"ס לא ירצה באכילת איסור וזהו באמת כונת הנתה"מ שם (ס"ק ג) עיי"ש, ועי' בשער המשפט, ובחת"ס חח"מ (ס' ק"פ).

5ג) הסתירות הרבות שיש בש"ס ובפוסקים, באיסורי דרבנן אי מיקרו אינם ראוים מדאורייתא. למשל, גבי אונס ומפתה אמרינן דאע"פ דאסורה עליו רק באיסור דרבנן אינו נושאה, משום דכתיב ולו תהיה לאשה, אשה הראויה לו (עיין כתובות לט, א). וכן גבי סוטה. דאם בא ביאות אסורות מדרבנן, דאין המים בודקין את אשתו, דלא קרינן ביה ונקה האיש מעון (עיין רמב"ם סוטה ב, ח, ראב"ד וכס"מ שם) ופסחים (לה, ב) מקשינן אמתני' יוצאין בדמאי, דמאי הא לא חזי? ושם (כט, א) ד"ה אין פודין כתבו התוספות "ואין לתמוה אטו משום חששא דרבנן נפקיע מעילה דאורייתא? דכיון דאמרו רבנן אין פודין, לא שויה מידי". מכל הלין נראה, דכיון דאסור מדרבנן, שוב מיקרו אינם ראוים גם מדאורייתא. אולם מהא דאמרינן בחולין ר"פ השוחט על הא דאיתא שם (כז, ב) שוחט ונתנבלה בידו פטור מלכסות. "ואי אמרת אין שחיטה לעוף מן התורה וכו' לבעי כיסוי?" ובב"ק (עא, ב) ובכתובות (לד, א) "ולמ"ד מעשה שבת דרבנן מ"ט דרבנן דפטרי?" וברמב"ם פרק ב מהלכות גנבה (הל' ח) כתב דהשוחט חולין בעזרה אף דאסור בהנאה הואיל ואיסורו מדבריהם, הרי זה חייב לשלם תשלומי ד' וה'. ומזה נראה להיפך דאע"פ דאסור מדרבנן מיקרו ראוים מדאורייתא, והדברים עתיקים.

6והסתירות הרבות שיש ברמב"ם בזה אשר רק אפס קצהו נזכיר: בפ"ד מהלכות סוכה (הלכה ו) פסק דסוכה ע"ג בהמה כשירה, ותפס כר"מ בסוכה (כג, א) דאע"ג דכתיב חג הסוכות תעשה לך ז' ימים, ובעינן סוכה הראויה לשבעה, אך הא נמי מדאורייתא חזי. ובפ"י מהלכות שבועות (הלכה א) פסק דמשחק בקוביא אינו חייב קרבן שבועה, משום דבעינן והוא עד בראוי להעיד ולא כרב פפא דס"ל דחייב, דהא מדאורייתא חזי, וזהו סתירה גלויה. ור"מ גופא הלא סותר את עצמו, דבסוכה ע"ג גמל מכשיר כנ"ל, ובסוטה ר"פ ארוסה (כד, א) אומר "מעוברת חבירו ומינקת חבירו, לא שותות ולא נוטלות כתובה". ועי' ברש"י (ד"ה לא שותות) דהטעם משום דכתיב כי תשטה אשתו בראוי לאישות וזו אינה ראויה.

7וכבר האריכו בזה האחרונים הרבה, אלא שאם באנו לפרטם אין אנו מספיקים.

8אך דוק והבין, כי כל הסתירות שהביאו בזה האחרונים תסורנה בנקל, אם נימא כהצד השני שבחקירתנו. והיה העקוב למישור והרכסים לבקעה, - דלפ"ז לאו כל המקומות שוים, ולא בחדא מחתא מחתינהו. והאמת, דכל איסורי דרבנן הנה בפועל הרי אינם ראוים מדאורייתא, אבל בכח הרי שפיר ראוים הם, כלומר, דלענין האדם האוכלם והמשתמש בהם אינם ראוים כלל, דס"ס אריה הוא דרביע עליה מפני הלא תסור. אבל בגוף הדבר מצד עצמו, הרי מדאורייתא הוי ראוי, ולכן נחוץ להתבונן בזה תמיד על מה אנו דנין, אם על האדם הבא להשתמש בפועל או על גוף הדבר בכח, כלומר, בהדין המופשט. ובוא וראה דבכל המקומות דאמרינן באיסורי דרבנן, דאינן ראויין מדאורייתא, משום דנחוץ שם שיהא ראויין בפועל ממש. כמו, למשל, גבי אונס ומפתה דבעינן אשה הראויה לו, וגבי סוטה דבעינן ונקה האיש מעון, וכן בכל הדברים שהבאנו, דוק ותשכח, ובכל המקומות שאמרינן דראויין מדאורייתא, היא משום דדי בכח לבד, כמו, למשל, גבי כסוי הדם, דבודאי לא בעינן שהאדם יוכל לאכלם, אך שהדבר יהיה ראוי לאכילה, וכן להלן.

9וזהו דעת הרמב"ם דלענין סוכה דבעינן רק שהסוכה תהא ראויה לשבעה ולא נחוץ שהאדם יהא ראוי לשבת שבעה, דהא אמרינן בסוכה (כז, ב) "ושוין שאם נפלה שחוזר ובונה אותה בחוה"מ", לכן איסור דרבנן מיקרי, שפיר ראוי מדאורייתא. אבל לענין קרבן שבועה דבעינן והוא עד בראוי להעיד, ועצם הגדת העדות הלא היא בשביל שהב"ד יקבלו את דבריו, א"כ הלא בעינן ראוי בפועל, גם משחק בקוביא אינו חייב קרבן שבועה, דהרי אצל הב"ד אינם מעלים ואינם מורידים דבריו.