דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ה' ממונא באיסורא ו

1קושיות המחנ"א על הרשב"א דסובר דבאיסוה"נ אין זכיה. - קושיותיו הן שלש א) מב"ק (קט, א) ב) מנדרים (פח, א) ג) מנדרים (לה, א). - ההבדל בין זכיה מצד קנין ובין זכיה מצד ירושה. - הבעל אינו דרוש לקנין אך ממילא הוא זוכה. - בזה תתישב גם קושית החתם סופר על התוס' חולין (קמ, א).

2ומוסיף עוד המחנ"א שם להקשות על דברי הרשב"א שכתב בתשובה (ס' תרב) דאשה שאסרה על עצמה כל נכסי ראובן ואח"כ קבלה קדושין ממנו דאינה מקודשת, דכיון דאסורה בהנאה אינה יכולה לזכות בהן. - וקושיותיו הן שלש:

3א) מהא דאמרינן שם בב"ק (קט, א) ויתן לבניו או לאחיו, ואם אין לו לוה ובע"ח באין ונפרעין, אלמא דאע"ג דנכסים אסורים לו בהנאה, בכ"ז שייך בהו זכיה?

4ב) מנדרים (פח, א) במשנה "המדיר הנאה מחתנו והוא רוצה לתת לבתו מעות, אומר לה הרי המעות האלו נתונין לך במתנה, ובלבד שלא יהא לבעלך רשות בהן". ולשיטת הרשב"א הנ"ל אמירה זו שלא לצורך היא, דגם בל"ז אין הבעל קונה אותם כיון שאסור בהנאתם?

5ג) מנדרים (לה, א) "אמר ליה רב אחא בריה דרב אויא לרב אשי, ככרי עליך ונתנה לו במתנה מי מעל, למעול נותן, הא לא אסירא ליה, למעול מקבל, יכול דאמר, היתירא בעיתי איסורא לא בעיתי". ומשמע, דאי הוה ניחא ליה איסוריה מעל. ואי לא קנה אמאי מעל, כדאמרינן בב"מ (צט, א): "המשאיל קרדום של הקדש מעל לפי טוה"נ שבו וחבירו מותר לבקע בו לכתחלה, ואי לא קנאו אמאי מעל". הרי דמשמע מכל אלו דשייך זכיה באיסוה"נ ודלא כרשב"א ז"ל?

6ולענ"ד אינני רואה בכל אלו שום השגה לדברי הרשב"א ונשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון.

7בודאי יש הבדל רבתי בין זכיה מצד קנין ובין זכיה מצד ירושה, דבקנין דרוש שני תנאים בדבר, שיהיה שלו ושיהיה ברשותו, כידוע, אבל בירושה לא בעינן רק הגדר שלו, כלומר, דאף דבר שהוא שלו ואינו ברשותו כמו דבר הגזול לענין הנגזל דאין ספק דיכול להורישו.

8וממילא מובן, דהקושיא הראשונה מב"ק דמיירי לענין ירושה דמסולקת מעיקרה, לפ"מ שביארנו במק"א דבאיסוה"נ אינה נפקעת בעלותו, אך רק כיון שאינו יכול לעכב בדבר, שלא יטלוהו אחרים נחשב זאת בגדר של אינו ברשותו.

9וגם הקושיא השניה נקל להבין דמסולקת, דהא הבעל אינו דרוש לקנין, אך ממילא יש לו זכות בזאת, דמה שקנתה אשה קנה בעלה, והוי ג"כ כעין גדר ירושה דממילא הוא, ולכן שייכת אף בדבר שאינו ברשותו, כיון דהוא זאת בגדר שלו.

10ובזה יש חומר בידנו לישב גם קושית החתם סופר (שו"ת או"ח ס' קפ) על דברי התוס' בחולין (קמ, א ד"ה למעוטי) שכתבו: "צ"ע בבהמת עיר הנדחת אם עבר והקדישה והקריבה, אם הוא קרבן כשר, כיון דלשריפה קיימא". והקשה הוא ז"ל, תיפוק ליה, דאיש כי יקדיש את ביתו כתיב, מה ביתו ברשותו אף כל ברשותו, ואיסור הנאה הרי לא מיקרי ברשותו כדאמרינן, בחמץ משש שעות ולמעלה?

11אבל לפי הנ"ל, דאיסוה"נ, נהי דהוה בגדר של אינו ברשותו, בכ"ז הרי הן בכלל שלו, ניחא, עפי"מ דכתב הריב"ש בתשובה (ס' שנט) בשם תוספות הרא"ש, שלדעת רש"י הנה דוקא קדושת דמים לא יכול להקדיש, כשהדבר אינו ברשותו, אבל בקדושת הגוף אם רק הדבר בכלל שלו, אע"פ דהוה אינו ברשותו יכול להקדיש, כי ע"כ לא לחנם הסתפקו בתוס' דיהיה הקדש, כמובן הקדש הגוף - בבהמה של עיר הנדחת.

12וקושיתו השלישית אינני מבין כלל, דקארי לה מאי קארי לה, הלא בכל הקדש, גם קדושת דמים, אסור בהנאה, ובכ"ז דינא הוא, כשנוטל דבר של הקדש לזכות בו הוא מעל; וא"א לבוא בזה מצד דאין קנין באיסוה"נ, דהא ע"י הקנין נפקע האיסור הנאה, כיון דע"י המעילה נתחלל ההקדש ונעשה חולין, ועיין ברמב"ם בפ"ו מהל' מעילה (הלכה ג-ד), ובב"מ יוקשה הגמ' שפיר "ואי לא קנאו אמאי מעל", דהא בעינן שיעשה מעשה הקנין בזה, אבל כאן דמעשה הקנין היה הנה קושיתו מצד דאין קנין באיסוה"נ מעיקרא ליתא כנ"ל. - וכל האיבעיא בזה היתה כדברי הר"ן ז"ל שכתב, ואע"ג דבמוציא מרשות הקדש אפשר דאפי' בטעות מעל, שאני הכא שהוא לא הוציאה אלא חבירו הוציאה וזה לא עשה אלא שקבלה.