דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה ו

1בגופא דעובדא שפסק הרמב"ם, דמקדיש בעל מום לוקה תמהו דהא הוי לאו שאין בו מעשה. - טעם השאגת אריה, דהא דבדיבורא קעביד מעשה ניחא רק ביחיד ולא בצבור. - אכן קשה לשיטת הרמב"ם דבמקום שיצויר הלאו ע"י מעשה, לוקין עליו אף כשעבר עליו בלי מעשה. - שיטת הרמב"ם דבמקום דהלאו כולל יותר מן העשה, אין זה בכלל לאו הנתק לעשה. - חקירה במקום דעל הפרטים שאינם נתקים אין מלקות מצד אחר. - ראיה לזה מנותר. - חקירה במקום שיהא הא בהא תליא. - מהמושכלות הראשונות, דהסבה צריכה להיות קודם המסובב. - ובזה יתישב הכל.

2ובגופא דעובדא, מה שפסק הרמב"ם דמקדיש בע"מ לוקה, הרבו לתמוה, הא הוא ז"ל אינו סובר האי דאמר ר' יוחנן, דבדיבורא קעביד מעשה כמו דכתב להדיא בפ"א מהלכות תמורה (הלכה א) "כל הממיר לוקה על כל בהמה ובהמה שימיר וכו' ואע"פ שלא עשה מעשה. מפי השמועה למדו, שכל מצות ל"ת שאין בה מעשה אין לוקין עליה חוץ מנשבע וממיר ומקלל את חבירו בשם", וא"כ לדידיה גם מקדיש בע"מ לאו שאין בו מעשה הוא ואמאי לוקה? ועי' בלח"מ שם בפ"א מהלכות אסורי מזבח ובמ"מ ולח"מ בפי"ג מהלכות שכירות (הל' ב).

3ויש לתרץ עפ"י דברי השאג"א (סי' עח), שכתב בטעמא דהרמב"ם שקרי לתמורה לאו שאין בו מעשה אם כי הגמ' אומרת להדיא "לא תתני מימר, דבדיבורא קעביד מעשה", משום דכ"ז נימא בתמורת יחיד, דאהני לו מעשיו ותמורתו חמורה, אבל בתמורת שותפין וצבור, דקי"ל דה"ז לוקה ואין תמורתו קודש, כמבואר בתמורה (יד, א) ועוד, שם הרי לא יספיק הטעם, דבדיבורא קעביד מעשה, וע"כ "דמפי השמועה למדו זאת"; אולם לכאורה עדיין אין תירוצו מספיק, דאדרבא יפלא, מ"ט דר' יוחנן דאמר, דבדיבורא קעביד מעשה; הא חזינן דאע"פ שלא עביד מעשה ובכ"ז לוקה?

4ועלינו למצוא איזה נקודת השקפה להצדיק גם את ר' יוחנן וגם את הרמב"ם ז"ל. והצעת הדברים כך היא: עי' במ"מ שם בפי"ג מהל' שכירות (ה"ב) ובמשנה למלך בפ"ד מהל' מלוה ולוה (ה"ו), שחדשו כלל גדול, דלדעת הרמב"ם הא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו, היינו דוקא בכה"ג שאין במציאות שיהיה בהלאו מעשה, אבל במקום שהלאו יצויר ע"י מעשה, אף כשעבר עליו שלא ע"י מעשה נמי לוקה; ומה"ט כתב המ"מ - פסק הרמב"ם, דלוקה בחוסם שור בדישו, אף בחסמה בקול ועקימת שפתיו לא הוי מעשה, משום כיון דעצם החסימה ישנה במעשה גמור אף החסימה בקול הוא כמעשה; ומה"ט, רצה לומר המל"מ שם, דעדי רבית אף במלוה ע"פ לוקין, כיון דמשכחת לה הלאו הזה ע"י מעשה, כשיחתמו על השטר עי"ש. הן אמת דהרב בעל החינוך תפס את הדבר להיפך, דבמקום שיצויר הלאו בלי מעשה, אף כשעבר עליו ע"י מעשה נמי אין מלקות, עי' שם (בס' שמה וס' שמו). והדברים עתיקים. וא"כ לכאורה תירוץ השאג"א אינו מספיק כלל, דהא כל הטרחא הוא טרח ליישב את דעת הרמב"ם, ולהרמב"ם לשיטתו גם בצבור ילקה, משום הטעם דבדיבורא קעביד מעשה וממילא אף כשעובר על הלאו בלי מעשה כמו בציבור בכ"ז לוקין ע"ז, ולמה ליה להרמב"ם לדחוקי דהוא מפי השמועה?

5אמנם אפשר לדחוקי ולאמר, דשיטת הרמב"ם הנ"ל היא רק באופן דבאותה מציאות הדבר ממש יצויר שיעבור הלאו ע"י מעשה כמו בחסימה כמובן, אבל אין אומרים "מגו" מגברא לגברא, וממציאות למציאות; כלומר, בנ"ד דבקרבן הציבור והשותפים הרי לא יתכן עבירת הלאו ע"י מעשה, וזה שיצויר בקרבן אחר, קרבן יחיד, אינו מעלה ואינו מוריד, ומצאתי כדמות סברא זו במנחת חינוך (ס' רפה הנ"ל אות ה במהד' מכון ירושלים). אבל השכל מחייב, דלהשיטה הנ"ל לא בפרטים תלי' מלתא, אך בכללא, כלומר, כיון דכלל הלאו כולל גם דברים שיש בהם מעשה דלוקין עליהם מצד הלאו, לא ניתן הדבר לשיעורין ותמיד לוקין ע"ז, דהא הלאו אחד הוא בין אם עשאו הדבר ע"י מעשה או לא, וה"נ הרי גם הלאו של הציבור הוא ג"כ מלא ימיר, ובהלאו הזה הרי ס"ס יש מלקות כשעשאו ע"י מעשה? והדרא קושיא לדוכתה?

6אכן עי' שם ברמב"ם שכתב בלשונו הזהב: "ולמה לוקין על התמורה, והרי לאו שבה ניתק לעשה, שנאמר ואם המר ימירנו והיה הוא ותמורתו יהיה קודש? מפני שיש בה עשה ושני לאוין, ועוד שאין לאו שבה שוה לעשה, שהציבור והשותפין אין עושין תמורה אם המירו, אע"פ שהן מוזהרין שלא ימירו. נמצאת אומר, שהיחיד שהמיר הרי התמורה קודש, ואפילו המיר בשבת לוקה מ', וא' מן השותפין שהמיר, או מי שהמיר בקרבן מקרבנות ציבור הואיל ויש לו בהן שותפות ה"ז לוקה, ואין התמורה קודש". והן הן מקור שיטתו הידועה ודרכו בקודש, דבמקום דהלאו כולל יותר מן העשה, לא מיקרי לאו הניתק לעשה. ועי' בתוס' יומא (לו, ב ד"ה לאו) דגם דעתם כנ"ל וכתבו, דמש"ה לאו דטריפה לא הוה לאו הניתק לעשה משום דלא ניתק כל מה שבלאו, דהלאו כולל נמי בשר שיצא חוץ למחיצתו, ואהנך לא קאי 'לכלב תשליכון אותו'.

7ויש לחקור בגדר השיטה הזו, אם משום דבעצם לאו שמקיף יותר מן העשה האמור בו אינו נכנס בסוג לאו הניתק לעשה, או משום כיון דבאותן הפרטים שהלאו כולל יותר מן העשה באלו בודאי לוקין, דהרי אלו לא ניתקו, וכיון דהלאו אחד הוא, גם בהפרטים שאינן נתקים וגם בהפרטים הנתקים, ממילא לוקין תמיד, [וכמו דכתבנו לעיל בהסבר שיטתו בלאו שאין בו מעשה. והבן]. ונ"מ מזה לדינא, בכה"ג דבאלו הפרטים שיש בלאו שאינם נתקים שם אין לוקין ע"ז מפני טעם אחר, אם יש בלאו הזה מלקות בהפרטים הנתקים, דלהצד הראשון לוקין ואין כאן חסרון, דלאו הניתק לעשה, דהרי ס"ס הלאו מקיף יותר מן העשה, אבל להצד השני הרי בזה ישאר שוב החסרון דלאו הניתק לעשה.

8והתבונן נא היטב בלשונו הזהב של הרמב"ם שהבאנו לעיל, ומוכח יותר דתפס כהצד השני, ולכן טרח לדייק בכאן, דגם בצבור לוקה, אם כי אין תמורתם קודש; דלכאורה הא דבצבור לוקין, היה לו להביא בראש הדברים אך במכוון הביא זאת בסיפא להבליט את הדבר מלתא בטעמא.

9ועי' בכ"מ שם שטרח לבקש מקור לזה, דבציבור לוקה, שהדבר אינו מפורש בגמ' לכאורה, ויש סברא לאמר, כיון דלא אהני מעשה התמורה, דאין לוקין בזה? ומצא הכ"מ דמקורו הוא "מדלא קתני הציבור והשותפין מותרין להמיר"; דדבר שאצ"ל דדוחק גדול הוא, דהאם לא יכול להיות, דאמנם יאסור לכתחלה להמיר, ובכ"ז אין מלקין ע"ז כדאשכחן כמה וכמה דברים שאסורין ואין לוקין ע"ז? אבל לפ"ז ניחא, עי' בלח"מ, דלהרמב"ם היה הגירסא בגמ' כן, דמתרץ על הקושיא דלאו הניתק לעשה "שאני מימר דהוה ליה לאו שוה בכל", והדברים שכתב לא מלבו הוציא זאת, אך בלשונו הזהב הרחיב בהבנת הדברים, וממילא מוכח דגם בצבור לוקין כאמור.

10ובזה יש ליישב מה שראיתי מקשין על האי כללא דהרמב"ם, הלא נותר, שהוא אבוהון דכולהו לאוין הנתקים לעשה בכל הש"ס במרבית מקומות ומאריה דשמעתתיה ר' יהודה הוא, דקאמר לה כפי הברייתא המובאת במכות (ד, ב) ובכמה דוכתי "דתניא לא תותירו ממנו עד בקר, והנותר ממנו עד בקר באש תשרופו, בא הכתוב ליתן עשה אחר ל"ת לומר שאין לוקין עליו, דברי ר' יהודה", ובחולין (קמא, ב) מוכח לה מיניה, דר' יהודה סבר בכולהו דוכתי, דלאו הניתק לעשה אין לוקין עליו; ועי' בתמורה (לד, א) פלוגתא דר' יהודה וחכמים באשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק, דר' יהודה סובר, דהוא בקבורה ולא בשריפה, ובפסחים (כח, א): "אמרו לו (חכמים), אשם תלוי וחטאת העוף הבא על הספק לדבריך יוכיחו, שהן בבל תותירו שאנו אומרים בשריפה ואתה אומר בקבורה", ושם בתוס' (ד"ה ואתה אומר): "טעמא דר"י, דריש בתו"כ מ"כי קודש הוא", הוא בשריפה ולא חטאת עוף ואשם תלוי בשריפה"; ומשמעות הדברים, דסוברים כפירש"י בכאן (פסחים שם), דמיירי באשם תלוי כשר שנזרק כדינו ונתותר, ובכ"ז גזיה"כ הוא, דבכאן אין דין שריפה, ולאפוקי ממה שפירש"י בתמורה (שם ד"ה אשם תלוי ישרף), דפלוגתתם היא באשם תלוי, שנודע שלא חטא שהקרבן נפסל. ועי' בצל"ח שם. וכל הנקברין הלא הוא לא מצד מצות ביעור, רק מפני התקלה כמבואר בתוס' תמורה שם (לג, ב ד"ה הנשרפין), דלהכי הנשרפין, אפרן מותר ובהנקברים אפרן אסור, משום דבנשרפים מצוה בשריפתן וכיון שנעשו מצותן אין מועלין בהן, משא"כ נקברין, דליכא מצוה בביעורן; וא"כ לשיטת הרמב"ם הנ"ל קשה בעיקר הדבר, מ"ט הוי נותר לאו הניתק לעשה, הא הלאו כולל יותר מהעשה, דהלאו הרי גם באשם תלוי חמור כמו דאמר להדיא בפסחים שם "שהן בבל תותירו", והעשה של "באש תשרף" אין בהו?

11אך לפ"ז יתיישב היטב עפ"י דברי הרמב"ם בפי"ח מהל' מעשה הקרבנות (הלכה י): "אשם תלוי וחטאת העוף הבאה על הספק שהקריבן בחוץ פטור, שהרי לא נקבע האיסור". אמנם הראב"ד השיג ע"ז, ומסקנתו כיון ד"אשם תלוי יש ממנו למזבח דמו ואימוריו ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה, הלכך הוי ככל הקרבנות הראוים בפנים, ואם הקריב דמו או אימורין בחוץ חייב חטאת". ועי' בכ"מ ובלח"מ שם. עכ"פ המחלוקת מבוארת, דלהראב"ד אמנם אשם תלוי בא על הספק, אבל מהספק נעשה קרבן ודאי, וממילא כששוחטו בחוץ לאו אשם תלוי הוא מחויב אך חטאת ודאי; ולהרמב"ם, כיון דבא על הספק א"א להתהוות מספק ודאי, דזהו סתירה הגיונית, והספק לעולם עומד גם בנוגע לשם הקרבן, וכששוחטו בחוץ לא יתכן בזה חטאת, אחרי דהחטא אינו מבורר; אלא שהוסיף עוד דגם מאשם תלוי פטור, כיון דבעינן איקבע איסורא, ובזה חסר התנאי הזה, והוא מדברי הגמ' כריתות (יח, א) "השוחט אשם תלוי בחוץ ר"מ מחייב, וחכמים פוטרים". ולפ"ז יצא לנו מזה דבר חדש, דכשעובר על לאו דבל תותירו באשם תלוי, לא יתכן שיהא בזה מלקות גם מלבד הטעמים דלאו הניתק לעשה או לאו שאין בו מעשה או גם התראת ספק ל"ש התראה, דמלבד זאת עצם העבירה בספק היא, ואם כי דמו ואימוריו ובשרו נאכל ככל אשמות שבתורה, זהו רק דיש לו כל מצוות הקרבן, אבל עצם שם הקרבן מידי ספיקא לא נפקי.

12וא"כ שפיר קאמר ר' יהודה דכל לאו דנותר לאו הניתק לעשה, וא"א לבוא בזה מצד דהלאו כולל יותר מהעשה לענין אשם תלוי, דזה לא יתכן רק אם באשם תלוי היה באמת מלקות בלאו דנותר, אבל כיון דמלקות בין כך ובין כך לא משכחת לה בזה, תו ישאר החסרון, דלאו הניתק לעשה כנ"ל.

13ועתה, אחרי שנתבאר דהאמת הוא כהצד השני הנ"ל, נחקור נא עוד חקירה אחת, אם יצויר שיהיה הא בהא תליא, כלומר, דאע"ג דכאמור באלו הפרטים בהלאו שאינם נתקים אין מלקות מצד חסרון אחר, בכ"ז אם נימא דיש בעצם הלאו מלקות, גם בהפרטים הנ"ל היה הדין דלוקין, ואם בעצם הלאו לא יהיה מלקות מצד דניתק לעשה, תו גם בהפרטים דאינם נתקים אין מלקות מצד חסרון אחר, איך נורה ונידון באופן שכזה.

14וברור, כיון דלפי דברינו הנ"ל, הא דבהפרטים שאינם נתקים יש מלקות הוא סבה, דבעצם הלאו לוקין ואין חסרון מצד הלאו הניתק לעשה; א"כ ככל סבה התנאי הראשי בזה דהסבה צריכה להיות קודם המסובב, וא"א שתולד הסבה מהמסובב, דזהו סתירה הגיונית; ובכן רק אז אין חסרון מצד לאו הניתק לעשה, במקום דבהפרטים שישנן בלאו ואינם בעשה, באלו הפרטים יש מלקות בכל אופן שיהיה, אבל לפי ציורנו הנ"ל, דזהו גופא תלוי ועומד, אם יש בעצם הלאו מלקות, הרי תו תחסר הסבה והבסיס לזה.

15ועתה אחרי דברי האמת האלה, נוכל לעשות חשבון צדק על הערתנו, דגם בצבור ילקו משום דבדיבורא קעביד מעשה ביחיד, דזה טעות מעיקרה, דזיל לאידך גיסא מדוע לוקין ביחיד הא הוי לאו הניתק לעשה, וע"כ משום דבציבור, דלאו איכא בהו ועשה ליכא לוקין, א"כ הרי אתה סותר את עצמך מיניה וביה מרישא לסיפא, דברישא אתה נותן סבה למלקות הציבור, זה שלוקין ביחיד, ובסיפא אתה תולה להיפך דכל מלקות היחיד היא בשביל מלקות הציבור, וא"כ בכל פעם אתה תולה תניא בדלא תניא ובס"ס חסר גם בשניהם הסבה למלקות בהיחיד דהא הוי לאו הניתק לעשה, ובהצבור דהא הוי לאו שאין בו מעשה. בשלמא אי נימא, דמפי השמועה למדו דבתמורה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו, וא"כ המלקות בצבור יש לה סבה עצמיית, תו גם ביחיד לוקה, דזהו גורם דגם ביחיד לא הוי ניתק לעשה כנ"ל, אבל אם נזדקק גם במלקות הצבור לטעם שיש מלקות ביחיד, נשאר "קרח מכאן וקרח מכאן" ולא היה צריך להיות מלקות לא ביחיד ולא בצבור; וע"כ דמפי השמועה למדו, דלוקין בציבור אע"פ דהוי לאו שאין בו מעשה, וממילא תו לוקה אף ביחיד מסברא, משום דהלאו כולל יותר מן העשה.

16וממילא מובן, דכ"ז רק לפי הטעם השני של הרמב"ם, בהא דתמורה לא הוי בכלל לאו הניתק לעשה, אבל לפי הטעם הראשון, דהוא מפני שיש בה עשה ושני לאוין, וממילא הרי המלקות ביחיד הוא מפני סבה עצמיית, תו גם בצבור ילקה גם אם לא מפי השמועה שמענו זאת, דהא כיון דביחיד לאו שיש בו מעשה הוה, תו אף כשעבר עליו שלא ע"י מעשה נמי לוקה.

17ולכן ר' יוחנן דאמר "לא תתני מימר, דבדיבורא קעביד מעשה" אולי סובר כתירוץ הראשון שבגמ', דלהכי לא הוה לאו הניתק לעשה משום דלא אתי חד עשה ועקר תרי לאוי, ושפיר קאמר דבדיבורא קעביד מעשה, לא רק ביחיד, אך גם בציבור, דממילא הוא כנ"ל; אבל הרמב"ם, שהוסיף גם את הטעם השני לא היה יכול להשתמש בהא, דבדיבורא קעביד מעשה לא רק בציבור אך גם ביחיד כנ"ל, והיה מוכרח לאמר, דמפי השמועה למדו כר' יוסי הגלילי. וממילא מובן, דלפ"ז לא קשה כלל מהא דהמקדיש בע"מ למזבח שפסק הרמב"ם דלוקה, דהרי שם אין זה כלל בגדר לאו הנתק לעשה, ואין חילוק שם בין יחיד לציבור. כמובן שפיר מודה הרמב"ם להאי סברא דבדיבורא קעביד מעשה.