דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה ה

1ראיה להנחתנו הנ"ל בהקדש מתמורה (ג, ב) בצרוף הגמ' כריתות (ג, ב וד, א). - ואם שמזה עוד איננה ראיה מוכרחת כ"כ, משום דעשה שוגג כמזיד בתמורה כמבואר בתמורה (יז, א). - הנה ראיה חזקה מהא דמקדיש בעל מום למזבח לוקה, כמבואר בתמורה (ו, ב). - ובס' החנוך (ס' רפה) אמנם פוסק, דמקדיש בעל מום אינו לוקה, ואולי הוא מחלק מתמורה עפ"י החילוק הנ"ל.

2נחזור לעניננו, להנחתנו שהנחנו, דאף דמרבינן בהקדש גמר הלב לבד מהא דכתיב כל נדיב לב, הנה זאת פועל רק חיוב להקדש וההחלטה נעשית רק ע"י האמירה. הנה שבתי וראיתי ראיה מפורשת לזה מהא דתמורה (דף ג, ב) "א"ל ר' יוחנן לתנא, לא תתני ומימר, משום דבדיבורו עשה מעשה". ובכריתות (ג, ב וד, א) אמרינן: "לר' יוחנן דאמר, כפיפת קומתו הוי מעשה, עקימת שפתיו נהוי מעשה גבי מגדף? אמר רבא, שאני מגדף הואיל וישנו בלב, אבל בעלמא עקימת שפתיו הוי מעשה". ועי' ברש"י שם (ג, ב ד"ה גליון): "הואיל וישנו בלב, עיקר איסורו במחשבת הלב, ואין כאן מעשה ומה שמדבר אינו אלא משמיע איסורו; אבל כפיפת קומתו היינו עיקר איסורו, דאילו היה מדבר במקבל עכו"ם בלא השתחואה, לא מחייב, דאין עיקר בלב, אלא כפיפה היא החיוב".

3ולמותר להגיד, כי לכאורה הרי בולטת הסתירה שיש בשני המאמרים הללו, דהא כיון דגם הקדש בגמר הלב לחודא סגי, א"כ גם כשמדבר בתמורה הרי בהדיבור לא עביד מעשה האיסור, אך משמיע האיסור, למה חשיב זאת למעשה, משום דבדיבורו עביד מעשה? וביותר יקשה, דהא בשני המקומות הלא אליבא דר' יוחנן קאי? [ועי' בשיטה מקובצת בבא מציעא ס"פ המפקיד (מג, ב) מה שכתב שם לענין פיגול עי"ש ודו"ק].

4אם לא כהנחתנו הנ"ל, דהדיבור פועל פעולה מיוחדת, ולולי הדבור היה רק אולי עליו חיוב להמיר מצד המחשבה, או כפי שהבאנו בשם הגאון "ושב הכהן" (סי' יח וע"ע לעיל פ"ב שהביא ד"ז גם מספרו שאלת הכהנים תורה), דבתמורה גם חיוב לא שייך, אחרי דכל המקור הוא מ"נדיב-לב" וזה לא שייך בתמורה, דלא רק שנדיבות אין בזה, אך איסור יש בדבר; אך איך שיהיה, כיון דהחלטת התמורה נעשה ע"י הדיבור שפיר קאמר דבדיבורא קעביד מעשה.

5ואמנם מזה עוד יש מקום לדחות, דבתמורה אף אם נימא דבמחשבה לחודא הוי תמורה, בכ"ז שפיר קאמר דבדיבורא קעביד מעשה, משום דבכל האופנים לא נוכל למימר בזה "עיקר האיסור במחשבת הלב ומה שמדבר אינו אלא משמיע האיסור", דבתמורה בזאת כו"ע מודים דהדיבור לחוד בלי שום מחשבה פועל חלות הדבר, כמבואר בתמורה (יז, א), דעשה שוגג כמזיד בתמורה; ולכן בכסבור לאמר תמורת עולה, ואמר תמורת שלמים, או כסבור לאמר שחור ואמר לבן קדוש ולקי, וכן פוסק הרמב"ם בפ"א מהלכות תמורה (הלכה ב); ול"ד למגדף, דשם בודאי כשמדבר ולבו בל עמו לא עביד מעשה האיסור, א"כ הדיבור כשהוא לעצמו לא מעלה ולא מוריד והוא רק גילוי דעת על מחשבתו, מש"ה לא חשיב למעשה, משא"כ בתמורה, אע"ג דאם נימא דהמחשבה לעצמה פועלת איסור, אך ס"ס הלא הדיבור כשהוא לעצמו ג"כ פועל איסור, ולכן כשמדבר שפיר נימא "בדיבורא קעביד מעשה".

6אבל באמת גם לאחר כל אלה עוד ראייתינו חזקה מצד אחר, דהרי קי"ל ג"כ דהמקדיש בע"מ למזבח לוקה כמבואר בתמורה (ו, ב) המקדיש בע"מ למזבח עובר משום חמשה שמות ואחת מהן "בל תקדישו", ושם (ז, א): "אמר רבא השתא דאמור טעמא דבעל מום דלקי", וברמב"ם פ"א מהלכות איסורי מזבח (ה"ב): "וכל המקדיש בהמה שיש בה מום לגבי המזבח עובר בלא תעשה ולוקה על הקדשו"; ועי' בלח"מ שם שכתב: "אע"ג דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה? שאני הקדש, דבדיבורא עביד מעשה, דעושה מחולין קדשים, והכי אמר ר' יוחנן לא תתני מימר, דבדיבורא עביד מעשה". ואם נימא דהגמר בלב לבד פועל החלטת ההקדש, הרי גם שם יקשה כנ"ל, ושם ליכא לתרוצי כמו שתירצנו בתמורה, דהרי מבואר להדיא שם (יז, א) דלענין בע"מ לא עשה שוגג כמזיד, ובעינן דוקא כונת הלב והדיבור בעצמו אינו פועל, וכן פוסק הרמב"ם שם (הל' ג): "לפיכך המתכוון לומר על בע"מ עולה והקדישו שלמים, או שלמים ואמר עולה, אע"פ שנתכוון לאסור אינו לוקה"?

7אם לא כדברינו הנ"ל, דהמחשבה אינה פועלת החלטה רק חיוב, ובכאן אולי גם חיוב לא שייך, כיון דכל החיוב הוא "מנדיב לב", וזה לא יתכן במקום דבמלוי המחשבה איסורא קא עביד, האיסור של מקדיש בע"מ למזבח, כמו דכתב הרב "ושב הכהן" לענין תמורה כהנ"ל.

8ועי' בספר החינוך (ס' רפה), דאמנם דעתו, דמקדיש בע"מ לא ילקה, משום דה"ל לאו שאין בו מעשה, אע"ג דבתמורה מודה דלוקה גם משום הטעם דבדיבורא קעביד מעשה כדכתב בעצמו (בס' שנ) ואולי דעתו באמת לחלק ביניהן מהטעם הנ"ל, דתמורה בטעות הוי תמורה ובהקדש בכה"ג לא הוי הקדש; אבל באמת הדבר ברור, דגם במקדיש בע"מ לוקה, כאשר הביאנו לעיל, וכמבואר מלבד זה במנחות (פה, ב) דבעי רבא בסולת שהתליעו וביצים ושמן בכה"ג, אם הקדישן מהו שילקה משום בע"מ, ושם (פז, א) בעי ר' יוחנן ביין שעלה בו קמחים והקדישו, אם ילקה משום בע"מ, מכל הלין מבואר בפירוש דלוקה.