דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה ח

1גם לדעת המ"מ, דהרמב"ם לא ס"ל כלל הא דבדיבורא קעביד מעשה, נמי ניחא מה דפסק דמקדיש בעל מום לוקה. - בזה משכחת לה ע"י מעשה, כשההקדש נעשה ע"י השחיטה משא"כ בתמורה דצריכה להיות דוקא מחיים, כמבואר בתמורה (י, א).

2כ"ז כתבנו לדעת השאג"א (סי' עח), דגם הרמב"ם סובר הא דבדיבורא קעביד מעשה; אכן גם לדעת המ"מ דהרמב"ם לא סבר כלל להאי סברא, נמי יש לנו עצה נכונה איך לישב הא דפוסק דמקדיש בעל מום לוקה, אע"פ דה"ל לפ"ז לאו שאין בו מעשה. -

3עפ"י מה דהבאנו לעיל בסוף שמעתתא הקודמת בשם התב"ש (סי' ה ס"ק כז) והגאון החתם סופר (או"ח סי' קפ), דאעפ"י דאמרינן אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, בכ"ז ע"י מעשה שפיר מקדיש לה; ולכן לדעתם השוחט בהמתו של חבירו בעזרה לשם קדשים יש בזה איסור קדשים. ובזה חדשנו, דאף אם נימא דלא מהני שליחות בהקדש מצד דהוי מילי, אבל כשעושהו שליח על השחיטה לשם קדשים, דנעשה ההקדש ע"י מעשה השחיטה, דשפיר הוה לכ"ע. לפ"ז יתחדש לנו דבר חדש, דגם הלאו דבל תקדישו בבעל מום, יתכן שיעבור עליו ע"י מעשה, כשישחוט בהמה בעלת מום של חבירו לשם קדשים, או גם בבהמה דידיה כשלא הקדישו מקודם, אך שחטו לשם קדשים, דעובר בב"א שני לאוין, היינו בל תקדישו ובל תשחטו ושניהם ע"י מעשה; ולדעת הרמב"ם, הרי ביארנו לפי שיטת המ"מ, דכיון דיש במציאות הלאו עבירתו ע"י מעשה, גם כשעבר עליו ע"י מעשה נמי לוקה; ושפיר פסק דמקדיש בע"מ לוקה, לא מיבעיא לפי הסברתנו בהפרקים הקודמים, דלהרמב"ם כיון דרק יש מציאות בכללא דהלאו עבירה ע"י מעשה לוקין תמיד עליו, אלא אף להסברו של הגאון נוב"י (תנינא או"ח סי' עו). דבעינן שיהיה בעת העבירה מציאות ע"י מעשה, נמי שייך מלקות בזה תמיד, כמובן, דגם כשהקדיש בפיו, בידו היה להקדיש ע"י השחיטה.

4משא"כ בתמורה לא יתכן זאת, דהא תמורה בודאי לא שייכת אלא מחיים כדאמרינן בתמורה (דף י, א): "אין ממירין לא עוברין באיברין", אף כשאומר רגלה של זו עולה דכולה עולה, בתמורה אינו כן, ועי' בתוס' שם (יא, א ד"ה הא) דהוא משום דדריש בהמה בבהמה, או משום דמקיש תמורה למעשר, ועכ"פ בזה בודאי כו"ע מודים דתמורה אי אפשר להיות רק מחיים, וא"כ אי אפשר להיות בזה מציאות מעשה, ולכן מוכרח היה הרמב"ם לפרש, דמפי השמועה למדנו כנ"ל.