דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ז' מחשבה ואמירה בהקדש ותרומה ט

1דרך יותר ישרה בישוב דברי הרמב"ם הנ"ל. - חקירה מה הוא עיקר האיסור בתמורה אם הוא ברצונו או במעשהו. - ראיה מגמ' תמורה (ט, א) כהצד השני. - מרבינו גרשום וגם מהשטה מקובצת נראה, דהיה להם גרסא אחרת בגמ' שם. - ראיה מרמב"ם ספ"ד מהל' תמורה (הלכה יג) דסובר כהצד הראשון. - מהגמ' גופי' שם מוכח ג"כ כהצד הראשון, - באמת דבר זה במחלוקת הרמב"ם והראב"ד שנויה, שם בפ"א (הלכה ב). - מחלוקתם הוא בשלש, אבל באמת הן אחת דהרמב"ם סובר כהצד הראשון, והראב"ד סובר כהצד השני. - חקירתנו זו מתלי תלויה גם במחלוקת אביי ורבא באי עביד מהני. - הא דבדיבורא קעביד מעשה, לא שייך רק אם נימא כהצד השני. - לאו שיש בו מעשה נקרא רק אז, כשסבת העבירה הוא במעשה. - ראיה מזבחים (כט, ב). - ר' יוחנן לשיטתו בתמורה (יז, א), דסובר כהצד השני.

2אכן על דרך יותר ישרה וקצרה בישוב דברי הרמב"ם, שפסק, דמקדיש בע"מ לוקה אם שסובר דתמורה ה"ל לאו שאין בו מעשה עפ"י הצעה זו.

3הנה עצם גדר התמורה הלא הוא בנוי משני דברים א) רצונו בחילוף הדברים מקודש לחול ומחול לקודש. ב) מעשהו דמהחולין נעשה באמת קודש.

4וממילא הרי נופל הספק, מה הוא עיקר האיסור בתמורה שבשבילו מחויב מלקות; אם הוא בהראשון, על רצונו שתצא ההקדש מזו, או על מעשהו שנכנס ההקדש בהחולין, דאעפ"י דעצם ההקדש לאו עבירה היא, אכן הקדש בסגנון כזה עבירה היא בידו.

5והנה בתמורה (ט, א) איתא: "ת"ר לא יחליפנו בשל אחרים, ולא ימיר אותו בשל עצמו. ולכתוב לא יחליפנו ולא בעי לא ימיר אותו? אי כתב הכי, הוה אמינא תצא זו ותכנס זו הוא דלקי אבל ממיר דתרוויהו קא מקדיש להו אימא לא לקי קמ"ל". ולכאורה משמע מזה להדיא, דאע"ג שלא היה כלל ברצונו להוציא את הקדושה, אך להכניסה על בהמה אחרת, נמי לוקה מצד איסור תמורה, וא"כ מוכח לכאורה כהצד השני. אכן עי' בפי' רבינו גרשם ונראה דגרס "אבל מימר דתרווייהו מצי מקדיש להו", כלומר, כיון דשניהם שלו, הרי ביכלתו אם היה רוצה להקדיש גם שניהם, משא"כ ב"לא יחליפנו" דמיירי בשל אחרים הלא גם רצונו אינו מעלה ואינו מוריד בזה לענין הקדש, דאע"ג דמיירי דאמר כל הרוצה להמיר יבא וימיר, אבל באופן שכזה בהקדש, כלומר, כשאמר מריה דבהמה כל הרוצה להקדיש יבא ויקדיש בודאי לא היה מועיל, דע"י זה ס"ס הרי לא נעשה הדבר שלו, ולא נראה דמשום שליחות הוא דמהני, דא"כ ל"ל קרא "לא יחליפנו" בשל אחרים, כיון דבשליחות הוא עביד הרי הוא כבשל עצמו; עכ"פ לפי גרסא זו אין ראיה כלל לחקירתנו הנ"ל, ועי' בשטה מקובצת שהביא ג"כ גרסא בסגנון זו, "וצריכי דאי אשמעינן ממיר משום הכי לקי דהקדיש ברשותיה, אבל חליפין דלאו ברשותיה אימא לא, ואי אשמועינן חליפין משום דקאמר חדא לחולין, אבל מימר אימא ליקדיש לתרויהו ולא לקי קמ"ל". וגם מדברי הגרסא זו משמע דהוא רק ס"ד שנימא כך, וקמ"ל דבאמת לא כן הדבר.

6ובאמת נראה שגם הרמב"ם ז"ל גריס כאחד מן הגרסות הללו, אך עכ"פ לא כגרסת הגמ' דילן; דלא אשתמט בשום מקום לכתוב שבאופן כזה, דיאמר להדיא דמוקדש תרווייהו משום תמורה דילקה. ועי' בפ' שני מהלכות תמורה (הלכה א) שכתב: "התמורה הוא שיאמר בעל הקרבן על בהמת חולין שיש לו, הר"ז תחת זו, או הרי זו חליפת זו, ואצ"ל אם אמר הר"ז תחת חטאת זו או תחת עולה זו שהיא תמורה". אבל עכ"פ כל הלשונות הללו מורין, דכונתו דההקדש יצא לחולין.

7אכן נ"ל להביא ראיה ברורה, דהרמב"ם ז"ל סובר כהצד הראשון שבחקירתנו. והראי' דבספ"ד מהל' תמורה הנ"ל (הלכה יג) כתב בלשונו הזהב: "אע"פ שכל חוקי התורה גזירות הם כמו שביארנו בסוף מעילה, ראוי להתבונן בהן, וכל מה שאתה יכול ליתן לו טעם תן לו טעם, הרי אמרו חכמים הראשונים שהמלך שלמה הבין רוב הטעמים של כל חוקי התורה. יראה לי שזה שאמר הכתוב 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש' כענין שאמר 'ואם המקדיש יגאל את ביתו ויסף חמישית כסף ערכך עליו', ירדה תורה לסוף מחשבת האדם וקצת יצרו הרע, שטבע של אדם נוטה להרבות קנינו ולחוס על ממונו, ואע"פ שנדר והקדיש אפשר שחזר בו וניחם ויפדה בפחות משוויו, אמרה תורה אם פדה לעצמו יוסיף חומש; וכן אם הקדיש בהמה קדושת הגוף שמא יחזור בו, וכיון שאינו יכול לפדותה יחליפנה בפחותה ממנה, ואם תתן לו רשות להחליף הרע ביפה יחליף היפה ברע, ויאמר טוב הוא; לפיכך סתם הכתוב בפניו שלא יחליף, וקנסו אם החליף ויאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש'. וכל אלו הדברים כדי לכוף את יצרו ולתקן דעותיו". עכ"ל המתוק. והדברים מדברים בעדם, דסובר דכל קנס התמורה היא מפני רצונו של יצר הרע שבאדם, והא דגם התמורה נעשית קודש הוא דבר מסתעף מהקנס ההוא, ולא שזו תהא סבת העבירה; ומזה ראיה שאין עליה תשובה, דסובר כהצד הראשון, וגם דלפניו לא היה כלל גרסתינו "דתרויהו קא מקדיש להו", דא"כ הרי טעמו אינו מספיק כלל.

8אמנם נ"ל להביא ראיה מהגמ' גופא לזה, דלכאורה בלתי מובנת כלל קושית הגמ' שם "האי בשל אחרים ה"ד, אי נימא בהמה דהקדש דידיה וחולין דעלמא מי מצי מקדיש, 'איש כי יקדיש את ביתו קודש לד'' אמר רחמנא, מה ביתו ברשותו, אף כל ברשותו, ואלא בהמה דהקדש דעלמא וחולין דידיה מי מתפיס בדבר שאינו שלו?" דקארי לה מאי קארי לה, אחרי דבאמת ההקדש נשאר בתקפו, אלא דע"י זה נתוסף גם קדושה בהחולין, והחולין הרי דידיה הוא, ואטו בהתפסת נדרים באומר ככר זה כזה, האם נ"מ לן בהככר שע"י נעשה ההתפסה, אם שלו הוא או לא? ומצאתי שכבר העיר ע"ז אחד מן המחברים.

9אבל אי נימא כהצד הראשון ניחא. דהנה כיון דכל עונש התמורה הוא מפני רצונו הרע, לכאורה נחוץ להבין, דמכ"ש דילקה באומר שמההקדש יעשה חולין בלי שום חילוף על בהמה אחרת? ובע"כ עלינו להקדים, דרק אז נקרא רצון, כשיש בכחו להביא לידי תוצאות, לולא האיסור המונעו מזה; למשל, באומרו בלשון חילוף זו תחת זו, הרי לולא הלאו שלא יחליפנו בודאי היה רצונו מועיל, דהרי מצינו בהקדש גדר חילול וגם "הקדש שוה מנה שחיללו על שוה פרוטה מחולל", אבל בלי חילוף הרי הן דברים שאין בהן ממש, אף אם לא הזהירה התורה ע"ז בלאו דלא יתכן דקדושה תפקע בכדי; וזהו קושית הגמ', אחרי דהקדש דעלמא, אם כי החולין דידיה, הלא גם בלי שום אזהרות מצד התורה לא היה מועיל רצונו, דהיתכן שיעשה בשל אחרים כאדם העושה בתוך שלו, ועי' בתוס' מנחות (עא, ב ד"ה ומתירין), דגם בהקדש שוה מנה שחיללו על ש"פ מחולל, הוא רק דוקא בבעלים ולא באחר "דאין סברא שיוכל כל אחד לפדות הקדש חבירו שוה מנה על שו"פ ויקחנו לעצמו". וכמובן, דבקדשי מזבח, דרצון הבעלים הוא להקרבה, גם אם יתן את כל שויו לא שייך בזה לאמר דיועיל, והוה דברים בעלמא שאינם מעלים ואינם מורידים; ושפיר קא מקשי המקשן, דבזה לא שייך עונש דדבר שאין בו ממש הוא, ואיצטרכינן לאוקמי דמיירי דוקא באומר כל הרוצה להמיר.

10אכן כ"ז לא שייך, כמובן, רק אם נתפוס כהצד הראשון שבחקירתנו, אבל להצד השני, דסבת העונש הוא לא הרצון אך המעשה, ומעשה ההקדש בהחולין הלא יש גם בזה, דהא החולין דידיה הוא, וא"כ למה זקוקים אף לכל הרוצה להמיר יבא וימיר, דגם בל"ז נמי ילקה.

11שבתי וראיתי דחקירתנו זו במחלוקת הרמב"ם והראב"ד היא שנויה, עי' שם בפ"א (הלכה ב): "אחד הממיר בזדון או שהמיר בשגגה הר"ז עושה תמורה ולוקה. כיצד, המתכוון לומר, הר"ז תמורת עולה שיש לי, ואמר הר"ז תמורת שלמים שיש לי הר"ז תמורה ולוקה; אבל אם דימה שמותר להמיר והמיר, או שאמר אכנס לבית זה, ואמיר מדעתי ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו, הר"ז תמורה ואינו לוקה עליה". וכתב ע"ז הראב"ד: "א"א בפי' אמרו בגמ', כסבור שמותר להמיר והמיר גבי תמורה לקי, גבי קדשים לא לקי. ופירושו, הגוזז והעובד באותה תמורה לוקה, אבל בקדשים אינו לוקה מפני שהוא הקדש טעות, וכן כל הענין שנתפרש בגמ' על אותה פסקא עשה שוגג כמזיד בתמורה וכו' על זה הדרך מתפרשים". וגם על הא דכתב הרמב"ם "ונכנס ושכח והמיר שלא מדעתו" פליג הראב"ד ואומר: "א"א אין כאן שכחה, לפי ענין הגמ', אלא טעה שטעה באותו בית סבר שהוא הבית שאמר אכנס בו ואקדיש ואמיר זהו הקדש טעות וגבי תמורה קדוש". וא"כ הוא פליג על הרמב"ם בתלתא: א) בעיקר הפירוש בגמ', דהרמב"ם מפרש דעשה שוגג כמזיד בתמורה הוא, דלקי בשוגג משום הלאו דלא יחליפנו ולא ימיר אותו; והוא - הראב"ד ז"ל - מפרש דהוא רק לענין הגוזז והעובד אח"כ משום איסור עבודה בקדשים, אבל מלקות משום תמורה אין בזה. ב) באומר מותר, דלהרמב"ם לא נימא בזה עשה שוגג כמזיד, ולהראב"ד אחת הוא. ג) בתמורה ע"י שכחה וטעות, דלהרמב"ם ג"כ לא שייך בזה עשה שוגג כמזיד, ולהראב"ד גם בזאת בחדא מחתא מחתינן.

12אבל באמת המחלוקת היא בשלש שהן אחת, דהעיקר היא בהא, בפירוש הגמ', אם הוא לענין מלקות של הלאו דתמורה, או מפני עבודה בקדשים אח"כ, שבאמת על מדוכא זו נתלבטו גם רבותינו בעלי התוס', עי' שם (יז, א בתוס' ד"ה גבי תמורה לקי), שכתבו: "ואית ספרים דגרסי גבי תמורה קדיש כו'. ולפי גר' ראשונה משום דשוגג דתמורה לקי, דגזה"כ הוא משום דכתיב יהיה לרבות שוגג כמזיד. ורבינו ברוך ורבינו שמשון שאנץ איפלגו בה הרבה, אם יש מלקות בשוגג דתמורה, ומצאו בה ספרים חלוקין הכא". וכל שאר המחלוקת בין הרמב"ם ובין הראב"ד בזה מכללא אתמר, דמסתעפים ממילא מפלוגתא א' הנ"ל כאשר יתבאר בזה.

13עי' בפ"א מהל' אסורי מזבח (הלכה ג): "מי שדימה שמותר להקדיש בע"מ למזבח והקדיש הר"ז קדוש ואינו לוקה", ובראב"ד שם שכתב: "א"א טעה בזה, כי מי שדמה שמותר להקדיש בעל מום למזבח והקדיש אינו קדוש כלל שהוא הקדש טעות, וה"ג בתמורה עשה שוגג כמזיד בתמורה ולא עשה שוגג כמזיד בקדשים וכו'. וזה המחבר שדמה גבי קדשים לא לקי אבל קדוש הוי וגבי תמורה מילקא נמי לקי על שהמיר, טעות גדולה טעה, שלא מצינו ולקה על השוגג, ואמר מותר שוגג קרי ליה". ועי' בלח"מ שם בהלכות תמורה שכתב: "וא"ת, יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, מי שדימה שמותר להקדיש, דבקדשים תפוס והוי קדוש, כאן אמרת דאינו לוקה בתמורה, ומי שנתכוין לעשות עולה ועשה שלמים, דבקדשים לא תפוס כלל בתמורה אמרת דלוקה? וי"ל, דלענין המלקות אזלינן בתר הכונה, ובנתכוין לאמר עולה ועשה שלמים הרי נתכוין להמיר, וכיון דנתכוין לקי וכו' אבל דימה שמותר להמיר כיוון דאין כוונתו לאיסור אינו בדין שילקה וכו'. אבל היכא שדמה שמותר להקדיש בעל מום למזבח הרי נעשית מחשבתו, שבעל מום שחשב להקדיש הקדיש, אע"פ שטעה לענין הדין, מ"מ הענין יצא לפועל כמו שחשב".

14אכן נקודת הכובד שבכל הדין ודברים הללו הוא רק ציר חקירתנו הנ"ל. הראב"ד תפס כהצד השני, וממילא כל אלו הדברים, כסבור לאמר שחור ואמר לבן, כסבור לאמר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים גם כסבור שהוא מותר להמיר, או המיר והקדיש שלא מדעתו, בכולהו בחדא מחתא מחתינהו, דבכל אלה הלא הוא שוגג במעשה העבירה גופא, דזהו התפסת הקדושה בהחולין, דנעשה בכאן בלי כונתו כלל כמובן, והאופנים הראשונים עוד גרועים ממותר להמיר דשם לא ידע רק מתוצאות הדבר, אבל לעצם פעולתו התכוין; וממילא צדק הראב"ד באמרו "שלא מצינו לוקה על השוגג", דזהו מהמושכלות הראשונות דאין מלקות אלא במזיד ובהתראה, ולכן ע"כ לשיטתו נחוץ לפרש, דהא דאמרינן בזה עשה שוגג כמזיד, הכונה רק על חלות התמורה לבדה, וממילא הא דאמרינן דבקדשים לא עשה שוגג כמזיד הכוונה דלא חל כלל שם הקדושה. ומסתעף ממילא מזה, דגם באומר מותר להמיר או בהמיר והקדיש שלא מדעתו, נמי יש הבדל בין תמורה להקדש, דגם זה נכלל בהאי כללא, דבתמורה עשה שוגג כמזיד, משא"כ בהקדש; והרמב"ם בזאת אמנם אינו חולק גם הוא, דלא מצינו לוקה על השוגג, אבל הוא סובר כהצד הראשון והעבירה היא בהרצון א"כ מה מאד צדק באמרו, דבתמורה אמנם עשה שוגג כמזיד גם לענין מלקות ומשום דדוק ותשכח דבאופנים אלו שחשב "התכוין לאמר תמורת עולה ואמר תמורת שלמים" וכדומה, אם כי שוגג הוא בהתפסת התמורה אבל מזיד הוא בסבת העבירה, דזהו הרצון להפשיט ולסלק את הקדושה, ואם כי פיו הכשילו ולא אמר כרצונו, הלא בין כך ובין כך רצונו אינו מעלה ואינו מוריד כלל, ורק לוקה על רצונו וכונתו הרעה ה"נ. וממילא מובן דבאומר מותר או בהמיר שלא מדעתו, דשם הוא שוגג בהרצון גופא, וא"כ הלא הוא שוגג בעצם סבת העבירה, שם אין מלקות משום דכאמור גם הרמב"ם מודה דלא מצינו מלקות בשוגג.

15משא"כ לענין מקדיש בע"מ, דשם האיסור והמלקות הוא בשביל התפסת הקדושה. הנה לענין מלקות אין הבדל בין אומר מותר או כסבור לאמר עולה ואמר שלמים, דבין כך ובין כך הלא הוא שוגג בסבת העבירה גופא; אבל לענין חלות הקדושה שם אמנם יש הבדל בין אופני השוגג, אבל ההבדל הוא להיפך מהנ"ל, דבהתכוין לאמר עולה ואמר שלמים לא חל כלל ההקדש, משום דהשוגג הלא הוא בעצם חלות ההקדש, משא"כ באומר מותר, דהשוגג הוא רק בהעברה שבדבר, ההקדש שפיר חל.

16עכ"פ נתבאר מזה, דהרמב"ם סובר כהצד הראשון; ובאמת מוכרח זאת גם מצד אחר, דהא כאמור, דעתו ז"ל, דגם בצבור ושותפין אם כי אין תמורתן תמורה, בכ"ז לוקין ע"ז, אבל הלא כמובן גם זאת בחקירתנו תליא, דאי נימא כהצד הראשון גם בזה יש סבת המלקות, דהוא רצונו לסלק הקדושה, אבל להצד השני הלא כיון דאין תמורתן תמורה, ממילא הרי העיקר חסר מן הספר, במה לחייבו מלקות, דהא מעשיו לא אהנו כלום.

17שבתי וראיתי עוד, דחקירתנו זו באמת במחלוקת אביי ורבא היא שנויה אי כל מלתא דאמר רחמנא ל"ת אי עביד מהני או לאו; דהלא מהפלוגתא הזו מסתעפת עוד מחלוקת במקום דאמנם לא מהני אי לקי או לא, דלאביי שם לא יתכן מלקות, דהא הוא היה אומר "דאס"ד לא מהני אמאי לקי", ולרבא גם בזה יש מלקות, "משום דעבר אמימרא דרחמנא" (תמורה ד, ב), ועי' בתמורה (ו, א) בתוס' ד"ה והשתא שכתבו: "וקשיא לרבינו ברוך, אמאי לא קאמר דפליגי בהכי, כגון אם פדה בכור, או מעשר, או חרמים דלא מהני לכו"ע כדמפרש סוגיא דלאביי לא לקי, כיון דלא מהני וכו', ולרבא לקי משום דעבר אמימרא דרחמנא?" - והבן. נמצא, דלאביי ע"כ המלקות בתמורה הוא, מצד המעשה שבדבר, דאס"ד מצד הרצון אמאי לקי הא לא מהני, אבל לרבא יותר קרוב לאמר, דהמלקות הוא שפיר בשביל הרצון להאי דלקי משום דעבר אמימרא דרחמנא. - ולפ"ז גם הא דכתב הרמב"ם דבציבור לוקה, ע"כ משום דפוסק כרבא, דלאביי בודאי אין לוקה בזה, ויהיה מזה סייעתא, דהרמב"ם פוסק כרבא בזה, ודלא כהלח"מ פ"ו מהל' בכורות (הלכה ח). ועי' בפ"ג מהל' מלוה (הלכה א) שהביא בעצמו בשם הריב"ש דהלכה כרבא, ועי' במשנה למלך פ"ח מהל' מלוה (הלכה א).

18אמנם דוק ותשכח, דגם הא דא"ר יוחנן לא תתני מימר דבדיבורא קעביד מעשה, לפ"ז לאו הלכה פסוקה היא; דהנה הא ודאי דרק אז נקרא הלאו לאו שיש בו מעשה כשהמעשה הוא סבת העבירה, אבל במקום דהעבירה איננה מסבת המעשה, אע"פ שאי אפשר לבוא לידי עבירה בלי מעשה קודם, שם לא נקרא לאו שיש בו מעשה. והראי' מזבחים (כט, ב), דמחשב בקדשים נקרא לאו שאין בו מעשה, אם כי עיקרה הוא במחשב בד' העבודות, ובלי זאת אין כלל עבירה, דמחשבה, בעלמא בלי עבודה בצדה לאו כלום היא, ובכ"ז נקרא זאת לאו שאב"מ, אחרי דהעבירה היא לא בהעבודה דאדרבא זהו מצוה, אך כל העבירה היא דבעת שיעבוד אסור לו לחשוב, ובזה אין מעשה. וא"כ אי נתפוס כהצד השני, דהעבירה הוא בהתפסת הקדושה, שפיר אמרינן דבדיבורא קעביד מעשה, אבל אם נימא כהצד הראשון מה מועיל מה דבדיבורא קעביד מעשה, אחרי דהמעשה לאו עבירה היא, אך להיפך מצוה, והעבירה היא רק בהרצון, שאינו פועל מאומה.

19אמנם ר' יוחנן דאמר לא תתני מימר דבדיבורא קעביד מעשה לשיטתו אזיל - עי' שם בתמורה (יז, א) בסוגיא דבתמורה עשה שוגג כמזיד משא"כ במוקדשין, דעל שאלת הגמ' ה"ד שוגג כמזיד? "ר' יוחנן אמר, באומר תצא זו ותכנס זו, גבי קדשים באומר, קדשים שנולד בהם מום נאכלין בלא פדיון לא לקי, גבי תמורה לקי". ועי' בכ"מ שם פ"א מהל' תמורה (סוף הל' ב) שכתב "ויש לתמוה, למה השמיט רבינו ההוא דאמר ר' יוחנן, באומר תצא זו ותכנס זו"?

20אבל לפי דברינו חדא מתורצת בחברתה, דהתבונן וראה דאוקימתא זו דר' יוחנן לא יתכן רק אם נתפוס כהצד השני, ולכן חידוש הוא, דאע"פ דמקח טעות היה בכאן, דלו ידע דהראשונה לא תצא מקדושתה לא היה מתפיס זו בקדושה, אפ"ה לקי; אבל אם נימא כהצד הראשון, תמוהים הדברים, דאיך שייך בזה להקרא עשה שוגג כמזיד, בעוד שזהו גופא דחשב דתצא זו, זהו גופא כל עיקר העבירה, ואדרבא זו היא הנותנת דמלקינן אותו על הזידו לחשוב כן.

21והרמב"ם לשיטתו דסובר כהצד הראשון, לכן לא הביא זאת כלל.

22וממילא יתיישב הכל. דהא דמצינו לא תתני מימר דבדיבורא קעביד מעשה הלא מאריה דשמעתתיה זו הוא ר' יוחנן, והוא לשיטתו אזיל, דסובר כהצד השני, אבל הרמב"ם לשיטתו בע"כ קרי זאת לאו שאין בו מעשה, כ"ז הוא בתמורה, אבל במקדיש בעל מום, דשם בודאי העבירה היא התפסת הקדושה ואהני ליה מעשיו, ד"המקדיש בעלי מומין למזבח, אע"פ שהוא בל"ת, מה שעשה עשוי" כמבואר שם בתמורה (ה, ב), בודאי לאו שיש בו מעשה הוי, ולכן פסק שפיר דלוקין.