דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני טו

1הבנת המפרשים בזה, דהמחלוקת היא בזה, אי חיישינן שמא לא מסרו לצבור יפה יפה. - באמת הדבר הזה לא יתכן כלל. - ברם, שלא רק שאין אנו זקוקים כלל לריב"ז שימסרו לצבור, אלא שלא יתכן כלל בעצם הדבר. - וגם בנשים, עבדים וקטנים אין אנו זקוקים להגדר הנ"ל, דנאמר רק במקום דהיחיד נותן את מה שעל הצבור לתת. - אכן לבן בוכרי שאני. - ובזה מסולקות כל הקושיות. - ובזה יתחוור לנו עוד דקדוק שהגמ' אינה מביאה את הקושיא הנ"ל גם במנחות (מו, ב). - ראיה להנחתנו הנ"ל מזבחים (ד, א), דאל"כ הרי משכחת שנוי בעלים גם בצבור. - מזה אין ראיה כל כך. - בזה תתישב קושית השער המלך בפ"א משקלים.

2והנה המפרשים הבינו את דברי הירושלמי הנ"ל דמחלוקתם מחלוקת רבי יהודה וריב"ז, הוא בזה, אי חיישינן שמא לא מסרו להו לצבור יפה יפה, דריב"ז לא חייש כלל לזה וע"כ כל כהן שאינו שוקל חוטא, ובכ"ז מנחת העומר ולחם הפנים נאכלים שפיר מטעם ד"כיון שנמסרה לצבור כמו שהוא נדבת צבור"; ור' יהודה חייש לזה לכתחלה, ולכן לכתחלה לא ישקול, אך כששוקלים אינם חוטאים, דבדיעבד גם הוא מודה דאמרינן דנמסר לצבור.

3אבל באמת הדבר הזה לא יתכן כלל מפני כמה טעמים:

4א) מהגמ' דמנחות (הנ"ל) וערכין (הנ"ל) דאמרינן: "ולבן בוכרי כיון דלכתחלה לא מחייב לאתויי, כי מייתי נמי חוטא, דקא מעייל חולין לעזרה? דמייתי ומסר להו לצבור". הרי מבואר להדיא, דרק לבן בוכרי בעינן דימסור להו לצבור, ולדברי המפרשים הנ"ל מה ענין זה לבן בוכרי, דהא לכו"ע אי אפשר לקבל שקלים מהכהנים אם לא שימסרו לצבור, דבלא"ה אי אפשר למנחת העומר ולחם הפנים שיאכלו?

5ב) דלפ"ז גם בנשים ועבדים וקטנים שפטורים מלשקול לכו"ע ובכ"ז מקבלין מהם, היינו דוקא כשמוסרים בתור מתנה לצבור, ואמנם כן כתב הרע"ב בפה"מ (שקלים פ"א מ"ה) להדיא, אבל מסתימת לשון הרמב"ם (בפ"א מהל' שקלים הלכה ז) משמע להדיא דלא כן ומה יענה הרמב"ם על הקושיא הא קא מעיילו חולין לעזרה?

6ג) הא בהמחלוקת אי חיישינן שמא לא מסרו יפה יפה הרי חולקים גם ר' יוסי ורבנן בב"מ (קיח, א) ורבנן סברי דחיישינן וכן הלכה, ומדוע פסקינן בזה כר' יוחנן בן זכאי אחרי דכל סברתו הוא כנ"ל משום דס"ל דלא חיישינן? [ועי' בתוס' יומא (לה, ב ד"ה ניחוש), אבל גם דבריהם דחוקים שם כמובן].

7אבל באמת לפי דרכנו הנ"ל הנה לא רק שאין אנו זקוקים כלל לריב"ז, שהכהנים ימסרו לצבור יפה יפה - במובן הרגיל בזה בכ"מ - אלא שלא יתכן כלל בעצם הדבר.

8מה שאין אנו זקוקים לזה הלא מובן ופשוט מאליו, דהא כל הטורח שטרחו לזה הוא כדי שלא יקשה "מנחת העומר ולחם הפנים שלנו איך נאכלין", אבל כ"ז בא להם מפני שלא ירדו כראוי, לההבדל שבין גדר שותפות ובין גדר צבורי, אכן כיון דביארנו למדי כנ"ל דגדר קנין צבורי הוא מכלל לפרט, וגם חלקם של הכהנים לא נחשב למנחת כהן, אך למנחת צבור כנ"ל, וזהו הפירוש בכאן "כיון שנמסרה לצבור כמו שהוא נדבת צבור", ודבר אין לזה עם החששא בכ"מ "שמא לא מסרו לצבור יפה יפה", דבנ"ד הרי נעשה זאת ממילא, דאמנם זהו גופא הגדר צבורי בכ"מ.

9אך באמת, כאמור, מלבד שאין אנו זקוקים כלל לזה הנה לא יתכן כלל בעצם הדבר, דהגע עצמך, הרי הדברים אזלו לריב"ז דאית ליה דהכהנים מחויבים בשקלים דמפרש, כאמור שם, את הכתוב "כל העובר על הפקודים כל דעבר בימא יתן", וא"כ איך שייך למימר דנעתק לגמרי מהכהנים לרשות הצבור, ולהם, להכהנים, אין להם כלל חלק ונחלה בזה בתור פרטים שבכלל הצבור, דהרי בזה אנו סותרים את עצמנו, דא"כ הרי שוב לא יצאו ידי חובתם, חובת השקלים, דכל עיקרה הוא שיהיה להם חלק בהקרבנות והמנחות הנקרבים מהשקלים. ומובן מאליו, דאין הכהנים זקוקים יותר למסירה לצבור מכל ישראל, דהא הישראלים גופא כ"א מוסר את שקלו לצבור, אך מסירה זו אין משמעה סילוק רשות הפרט - הנותן - לגמרי, אלא דאדרבא כ"א נשאר בחלקו בתור פרט מהכלל, ה"נ בכהנים גופא הוא ממש אותו הגדר.

10ולא עוד אלא שגם בנשים ועבדים וקטנים דפטירי משקלים לכו"ע, בכ"ז גם הם אם נותנים ברצונם הטוב אין אנו זקוקים כלל להגדר של מסירה לצבור יפה יפה, דלגדר זה אנו זקוקים רק במקום דהיחיד נותן את מה שעל הצבור לתת, כגון שמביא ק"צ או עצים ושארי דברים הנלקחים מתרומת הלשכה; אבל במקום דהיחיד נותן את מה שנותנים שאר היחידים של הצבור, אף דהוא פטור מזה, שם לא בעינן כלל למסירה לצבור יפה יפה, אך דזהו עצם הצבור בעצמו, דכל עיקרו, שמכל נתינת היחידים יתהוה שם חדש, שיש לו מהות בפני עצמו, ואם כי הוא פטור, אבל כיון שאינו רוצה להוציא את עצמו מן הכלל, הוא נחשב שוב בעצם הצבור.

11אכן לבן בוכרי, כיון דאית ליה דהכהנים הנה לא רק שהמה פטורים מהשקלים אך גם כן דאינם רשאים לתת לכתחלה, והראי' דאמר רק "כל כהן ששוקל אינו חוטא", וע"כ דטעמו משום שאלת הכהנים דמנחת העומר ולחם הפנים איך נאכלין, וע"כ דסבירא ליה דגדר צבור הוא ממש כעין גדר שותפות שהוא מפרט לכלל, הנה לדידיה - ורק לדידיה - שפיר מקשינן "כי מייתי נמי חוטא, דקא מעייל חולין לעזרה" דהקושיא היא ממ"נ, דאם נעשה הקדש הרי יש להם להכהנים שותפות, לשיטתו דגדר צבור וגדר שותפות אחד הוא, ויש בכל מנחת צבור הדין דשל מנחת כהן, ובע"כ דלא נעשה הקדש, וא"כ הרי הוי חולין לעזרה? וע"ז בא התירוץ "דמייתי ומסר להו לצבור", זאת אומרת, שאנו מוצאים בזה דרך ממוצע דאינו נעשה הקדש, אבל להכהנים אין שום חלק בזה, דהמה מוצאים את עצמם מכלל הצבור.

12ומאליו מובן, דלפ"ז מסולקות כל הקושיות שהקשינו בזה, דאמנם רק לבן בוכרי לבד אנו זקוקים להגדר של מסירה לצבור, אבל לדידן גם בנשים ועבדים וכדומה הפטורים משקלים, הנה כששוקלים אין זה בכלל מסירה לצבור, אך בכלל השתתפות בצבור.

13ובזה יתחוור לנו עוד דקדוק שיש לכאורה לדקדק, דהנה האי דבן בוכרי מביאה הגמ' מלבד הא דשקלים הנ"ל עוד בשלשה מקומות, היינו במנחות (כא, ב) וערכין (ד, א) וגם במנחות (מו, ב), אבל קושית הגמ' "כי מייתי נמי חוטא דקא מעייל חולין לעזרה" אין אנו מוצאים רק בשני המקומות הראשונים, והלא דבר הוא; וביותר כי לכאורה הלא גם בשני המקומות הראשונים היא משנה שאינה צריכה לגופה, דבשניהם הובא האי דינא דבן בוכרי רק אגב אורחא, וקושיא ופרוקא זו שייכת היא לכאורה רק בשקלים לשם עיקר מקומו של בן בוכרי?

14אבל לפ"ז מה מדויק הדבר דזהו לשון הגמ' במנחות (כא, ב) הנ"ל: "תנן התם, על המלח ועל העצים שיהו הכהנים נאותין בהן וכו'. אמר ליה רבינא לרב אשי, ה"נ מסתברא, דאי ס"ד מאי 'לקרבנם' למלוח, טעמא דאתני ב"ד הא לא אתני ב"ד לא, השתא לישראל יהבינן לכהנים לא יהבינן? וכו', אמר ליה וכו', לא נצרכה אלא לבן בוכרי וכו', ולבן בוכרי כיון דלכתחלה לא מחייב לאתויי, כי מייתי נמי חוטא הוא, דקא מעייל חולין לעזרה? דמייתי ומסר להון לצבור, ס"ד אמינא כי זכי להו רחמנא לישראל, דאית להו לשכה, לכהנים דלית להו לשכה לא זכי להו רחמנא, קמ"ל".

15וזהו לשון הגמ' בערכין (ד, א): "הכל מעריכין כהנים, לוים וישראלים, פשיטא? אמר רבא, לא נצרכה אלא לבן בוכרי וכו', ולבן בוכרי נמי, כיון דלכתחלה לא מחייבי לאתויי כי מייתי נמי חוטא הוא, דקא מעייל חולין לעזרה? דמייתי להו ומסר להו לצבור, סד"א הואיל וכתיב 'וכל ערכך יהיה בשקל הקודש', כל דאיתיה בשקלים איתיה בערכין, והני כהנים הואיל וליתנהו בשקלים ליתנהו בערכין, קמ"ל".

16הננו רואים דבשני המקומות הנ"ל באו הקושיא ופרוקא לבן בוכרי כעין מאמר המוסגר בתוך התירוצים שתרצו את המשניות הנ"ל דקאי לבן בוכרי; ואמנם לדברינו הנ"ל שפיר צריך כ"ז לגוף הענין, דהא הגמ' רוצה לאמר בזה, דלבן בוכרי אין להכהנים זכות בלשכה, וכן שהכהנים ליתנהו בשקלים, אמנם הרי זהו תליא בשקלא וטריא שלנו, כשהכהנים שוקלים אם נקראים המה משתתפים בהצבור או מוותרים להצבור; דאי נימא כהצד הראשון, הרי שתי הסוגיות האלה יחד לא יתכנו כלל, דבאופן זה, הרי הכהנים שפיר יש להם זכות בהלשכה ואיתנהו בשקלים. ולכן הוצרכה הגמ' בשני המקומות האלה להעמיד את המאמר המוסגר הנ"ל, להראות דלא יתכן כלל לבן בוכרי שהמה יהיו משתתפים בהצבור, דהא אז הרי לא תאכל מנחת העומר כנ"ל, ואם תאמר שלא וותרו ג"כ להצבור הרי הוי חולין בעזרה, ובע"כ עלינו לאמר דמסרו להו לצבור ושמם מסתלק מזה לגמרי, ובנדון השקלים גם כששוקלים לא נחשבו בתוך הכלל אך מחוץ להכלל, כי מסרו את מה שהיה להם למסור ונסתלקו שוב מזה לגמרי, וע"כ רבותא קמ"ל, דבכ"ז מותרים למלוח את קרבנם הבא מתרומת הלשכה מצד תנאי ב"ד, וגם שבכ"ז איתנהו בערכין.

17ולכן במנחות (מו, ב) הנ"ל דשם אין אנו צריכים קושיא ופרוקא זו לגוף הענין לא הביאה זאת הגמ' כלל כמובן.

18ויש לכאורה להביא ראיה להנחתנו הנ"ל, דאף אלה שפטורים מחיוב שקלים, בכ"ז כששוקלים הרי המה בכלל הצבור, מהא דזבחים (ד, א), דכשרוצה הגמ' ללמוד שינוי בעלים משינוי קודש פרכינן שם "מה לשינוי קודש וכו' ושישנו בצבור כביחיד", ועי' בתוס' (ד"ה וישנו) שכתבו: "משא"כ בשינוי בעלים, דאם שחט לשם היחיד הרי הוא בעליו ואפי' לשם עכו"ם לא מיפסיל, דבעינן חבירו דומיא דידיה מחויב כפרה כמותו". ואם נימא, דנשים ועבדים וכדומה אף כששוקלים אינם בכלל הצבור, הרי משכחת שפיר שינוי בעלים גם בק"צ, כששחט לשם נשים וכדומה, דאינם בעלים בהקרבן ובכ"ז הרי הם בודאי בכלל מחויבי כפרה?

19אבל באמת מזו אין ראיה כל כך, דהא עכ"פ לבן בוכרי הנה הכהנים אע"פ ששוקלים אינם בכלל הצבור כנ"ל, א"כ מדוע פשיטא ליה להגמ' דאין שינוי בעלים בצבור, הא לבן בוכרי שפיר משכחת לה כשיחשוב שיהיה לשם הכהנים, דאינם בעלים לדידיה? וגם לרבנן הרי ס"ס משכחת לה כשיחשוב לשם נשים וכדומה, שלא שקלו את שקליהן? אלא ודאי, דאי משום הא לא איריא, דבודאי כל אלה שפטורים משקלים כמו נשים, כהנים לבן בוכרי וקטנים שכבר הביאו ב' שערות, אלא שלא הגיעו עדיין לכ' שנים, דמבואר בירושלמי שקלים (פ"א הלכה ד) דאינם מחויבים בשקלים מד"ת, אבל אין ספק דכיון דמחויבים בכל המצות שבתורה הרי המה בכלל "צו את בני ישראל ואמרת אליהם את קרבני לחמי לאשי" וכו', ואם המה אינם נותנים שקלים בעצמם, אבל המה נכללים בודאי בכלל הכפרה של התמיד; וההבדל ביניהם ובין אלה המחויבים בשקלים הוא ההבדל שבין מקדיש ובין מתכפר, זאת אומרת, דכל אלה המחויבים ונותנים שקלים המה בכלל מקדישי הק"צ, אכן גם אלה שפטורים מזה, נכללים בכלל מתכפרים; וכיון דשינוי בעלים לא שייך רק ככפרה דחושב שיתכפרו בו בעלים אחרים כמבואר להדיא בזבחים (י, א) ועי' ברש"י שם (ד"ה שחט לשם פלוני): "דאין שינוי בעלים חל על השחיטה, דלא שייך שם בעלים אלא על הכפרה". וא"כ הדבר ברור, דלכו"ע לא שייך שינוי בעלים בק"צ, דאף כהנים לבן בוכרי ונשים ועבדים וכדומה הפטורים משקלים לכו"ע, הנה נהי דלא הוו בכלל בעלי הקרבן בתור מקדישים, אבל עכ"פ הוו בכלל בעלים בתור המתכפרים. וממילא יצא לנו מזה אגב אורחא דבר חדש, דבדינא דמנחת כהן כליל תהיה אנו מביטים על המקדיש ולא על המתכפר, ואף אם המתכפר הוא כהן, אך כיון דהמקדיש הוא ישראל יש לה דינא של מנחת ישראל, דאל"כ גם לשיטת הכהנים יוקשה מנחת העומר ולחם הפנים איך נאכלין והבן.

20אכן אם כי הראיה נדחית אבל עצם הדבר שחדשנו בזה, כמדומה לנו שהוא ברור בלי שום ספק.

21ובזה תתישב ממילא גם קושית השער המלך (ריש שקלים) לשיטת הרמב"ם (בפ"א משקלים הלכה ז) דיש רק שני חלוקים בקטנים של קודם י"ג ולאחר י"ג, היינו דכשהביאו שתי שערות כבר חייבים הם מדאורייתא, וא"כ איך אמרינן במשנה שם בשקלים דקטנים אם נתנו מקבלין מהם, הא קי"ל דקטן אקנויי לא מקנה רק מדרבנן, ולהסוברים דאין קנין דרבנן מועיל לדאורייתא (עי' באבן העזר ס' כא סעיף יג) א"כ מאי מהני מסירתם לצבור, הא מדאורייתא ק"צ אינו קרב משל יחיד? ועי' שם שדחק לאמר, דמה"ת בטלי השקלים ברוב של צבור דחד בתרי בטיל, ורק דמדרבנן כל דבר חשוב ומטבע בכלל אינו בטל, ומדרבנן הרי מהני שוב מסירתם. אך באמת דבר זה לא ניתן לאמר, דהא מבואר בסוף ביצה (לח, ב), דממון אינו בטל מה"ת כדאמר שם "הרי שנתערב לו קב חטין בעשרה קבין של חבירו יאכל הלה וחדי" - וכבר הקשה זאת המנ"ח (מ' קה אות א במהד' מכון ירושלים).

22אבל כל הדחוקים האלה באו להם מפני שתפשו, דכל אלה הפטורים צריכים למסור לצבור בתור סלוק, כמו בכל הקנאות דעלמא, שהמקנה מסתלק מזאת ומעתיק זאת לרשות הקונה, וה"נ בנשים עבדים וקטנים כששוקלים המה עושים הקנאה פשוטה להצבור, והמה נשארים מחוץ להצבור, וע"כ היתה קשה להם כל זאת; אבל לדברינו הרי אין כלל בזה סלוק אלא דזהו עצמיות גדר הצבור, דכשכל אחד משתתף בזה יתהוה מזה שם ומהות בפני עצמו, שם צבורי, וגם אלה שאינם מחויבים, בכ"ז כשאינם רוצים להבדל מן הכלל, הרי הוו ג"כ בכלל הצבור - וא"כ ממילא מובן שאין לקושיא הזו שום מקום.