דרכי משה (עמיאל), דרך הקודש, שמעתתא ח' הקדש בתור מושג קניני וממוני יד

1המחלוקת בחטאת השותפין כשמת אחד מהם והמוסכם בחטאת צבור דאין צבור מתים כמבואר בהוריות (ו, א). - חקירה בגדר שותפות אם הוא חצי לזה וחצי לזה, או בגדר כולו לזה וכולו לזה. - הנ"מ כשאחד מן השותפין הוא גר שמת בלי יורשין. - מחלוקת רש"י ותוס' בזה בגיטין (מז, ב). - מחלוקת רש"י ותוס' בכתובות (פג, א) תסוב ג"כ על ציר החקירה הזו ולשיטתייהו אזלי. - גם לדעת התוס' יש חילוק בין שותפות סתם לשותפות דירושה כמבואר בתוס' ב"מ (ב, א). - ראיה להצד השני מתלמודא דמערבא בב"מ ס"פ הבית והעליה. - מעין ראיה שאין עליה תשובה מב"ק (מט, ב). - חקירה בגדר דבר צבורי אם הוא מפרט לכלל או מכלל לפרט. - ראיה להצד השני מח' הרשב"א במגילה (כו, א). - ובזה הוא באמת מחלוקת בן בוכרי ור' יוחנן בן זכאי במנחות (כא, ב) ובערכין (ד, א). - אכן באמת שתי החקירות הנ"ל מבוארות יחד בהגמ' הוריות הנ"ל. - הדבר מבואר באמת בירושלמי שקלים (פ"א הלכה ג). - המחלוקת אי חטאת צבור מתה ואי כהנים שוקלים היא מחלוקת אחת. - ישוב כמה דברים קשים ע"י ההנחות הנ"ל בגדר צבור וגדר שותפות.

2הוריות (ו, א): "ת"ר, מת אחד מן הצבור חייבין, אחד מב"ד פטורין וכו'. מתקיף לה רב יוסף, ונוקמה כרבי שמעון דאמר, ב"ד עם הצבור, מת אחד מן הצבור חייבין, דאין צבור מתים, מת אחד מב"ד פטורין כדאמרינן, דחטאת שותפין היא? א"ל אביי, שמעינן ליה לר"ש, דאמר חטאת שותפין אינה מתה, דתניא, פר ושעיר של יוהכ"פ וכו', ימותו כולן, דברי ר' יהודה, ר"א ור"ש אומרים, ירעו לפי שאין חטאת צבור מתה", ועי' ברש"י שכתב "והכא הוא דקאמר ירעו משום דהא כיפרו בעליה, אבל היכא דמת אחד מן השותפין אימא לך ס"ל לר"ש דקרבה, דחטאת השותפין אינה מתה". ועי' ביומא (נ, א): "לא תימא שאין חטאת ציבור מתה, אלא אימא, שאין חטאת השותפין מתה".

3והנה מבואר מזה, דבחטאת השותפין כשמת אחד מן השותפין, יש מחלוקת אי מתה או לא, אבל בחטאת הצבור כו"ע מודים דכשמת אחד מן הצבור, דקרבה שפיר משום דאין צבור מתים.

4ולהסביר גם את המחלוקת בשותפין וגם את המוסכם בצבור, נ"ל עפ"י החקירות האלה:

5א) יש לחקור בשותפות בכ"מ, אם דהוא בגדר חציו לזה וחציו לזה, או דהוא בגדר כולו לזה וכולו לזה. כלומר, אם נימא דאף דהדבר לא נתחלק עוד בפועל, אך בכח, היינו בדין הוא מחולק, באופן דיש חלק לזה וחלק לזה, אע"פ שלא נתבררו עוד החלקים במציאות, וזו היא הנותנת, שלכ"א הרשות להשתמש בזה; או דמקודם, לפני החלוקה, לא שייך כלל חלק בעוד שיש לו הרשות להשתמש בכל, ונימא דבאמת יש לכ"א כל הדבר וחסר לו רק זה מה שיש לחבירו גם כן כל הדבר; ויהיה איפא ההבדל בין דבר של יחיד לדבר של שותפות קודם שנתחלק, רק בזה, דבהראשון השייכות לזה יעתק את הדבר מכל אדם, ובהאחרון, בשותפות, עוד יש שיור לאיזה איש, שגם לו שייך הדבר כמו לזה.

6ונ"מ, דבר של שותפות ואחד מהם גר שמת ואין לו יורשין, ובא איש אחר שאינו שותף וקדם וזכה בחלקו של הגר, אם זכיתו זכיה או לא, דמובן, דלהצד הראשון אנו אומרים גם בזה כל הקודם זכה, אבל להצד השני לא שייך בזה זכיה, דממילא נעשה חלקו של הגר אחרי מיתתו לקנינו של השותף החי, דהא גם מקודם אינו חסר לו בגוף הדבר, ורק "כח הדוחה" כחו של הגר עמד כנגדו, וכיון שהכח הזה נתבטל ממילא ע"י מיתתו תו נשאר קנינו בשלימות ממילא בלי שיצטרך עוד לשום זכיה מלאכותית.

7והננו מוצאים בזה מחלוקת הראשונים, - ואמנם כבר העירו ע"ז מחברים שונים - למשל, מחלוקת רש"י ותוס' בגיטין (מז, ב) ובכ"מ בהא דאמרינן: "ישראל ועכו"ם שלקחו שדה בשותפות, טבל וחולין מעורבין זה בזה", דדעת רש"י (ד"ה טבל וחולין מעורבין) הוא, דמיניה וביה יכול להפריש, ודעת התוס' (ד"ה טבל), דאין תקנה לטבל זה, דשמא הגיע לו כל חלקו של עכו"ם, או חציו, ולא ידעינן מזה; דמובן, דעל ציר החקירה הנ"ל תסוב מחלוקתם, שכיון דאמרינן דאין ברירה, הרי הוא בדין כאילו לא נתחלק מעיקרא, וממילא להצד הראשון נוכל להסתפק כדעת התוס' "שמא הגיע לו כל חלקו של עכו"ם או חציו", אבל להצד השני אין כאן שום מקום ספק, דבודאי בכל חטה יש גם טבל וגם חולין.

8גם מחלוקתם של הנ"ל בכתובות (פג, א) על הא דמיבעיא לן גבי הא דאמרינן "האומר לחבירו דין ודברים אין לי על שדה זו ואין לי עסק בה וידי מסולקת הימנה לא אמר כלום". - "קנו מידו מהו", ופירש"י (ד"ה קנו מידו מהו) דהאיבעי' קאי אם אמר לשותפו דין ודברים אין לי עמך והתוס' (ד"ה קנו) כתבו: "וקשה לר"י, דמה יש להועיל שם קנין, שהרי למי מקנה אותה והלא לכו"ע מפקר לה?". וגם זאת תסוב על ציר חקירתנו הנ"ל ואזלו לשיטתייהו, ורש"י דתפס כהצד השני ממילא א"ש, דאף שלכו"ע מפקר לה, ממילא זוכה השותף השני כהנ"ל, אבל התוס' לשיטתייהו, וא"כ גם בשותפים אם ירצה אחד מהם לזכות בכל הדבר, נחוץ לו הקנאה בחיוב, ולא סגי בסילוק בעלמא ושיפר הקשו מה שהקשו.

9והתבונן בדברי התוס' בב"מ (ב, א בד"ה וזה נוטל רביע) שהקשו שם: "וא"ת, ונימא דאין ספק מוציא מידי ודאי, דהאומר כולה שלי יש לו בודאי חציה, והאומר חציה שלי ספק אם יש לו בה כלום, כדאמרינן בפ' החולץ (יבמות לח, א) ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא וכו'? וי"ל, דהתם בנו של סבא הוי ודאי יורשו ולא יוציא הספק מספק ממונו, אבל הכא אין סברא מה שהוא ודאי בחציו, שיועיל לו לחציו השני". - ואם נתפוס כהצד השני יובן תירוצם, אשר לכאורה, כמדומה לנו, שחלקו בין השוין. - ואם כי ביארנו מקודם דדעת התוס' כהצד הראשון, יש לחלק בנקל משותפות סתם לשותפות דירושה וד"ל.

10וההכרעה יותר על צד השני.

11ובתלמודא דמערבא מבואר זאת להדיא, דאיתא שם בב"מ ס"פ הבית והעליה (ב"מ פ"י ה"ו): "כותל שבין שתי מחיצות ונפרץ, רב ושמואל, חד אמר, מחצה לזה ומחצה לזה, וחד אמר, כולו לזה וכולו לזה, מה מפקא מביניהון? מצא מציאה" ומבואר להדיא, דבשותפות כולו לזה וכולו לזה, ומ"ד מחצה לזה משום דסובר דזהו לא הוה ענין שותפות, אלא כ"א מכיר מקומו, (עיי' בקצה"ח הל' אבידה ומציאה ס' רס ס"ק א).

12וגם בתלמודא דידן יש כעין ראיה שאין עליה תשובה לזה מב"ק (מט, ב) דאיתא שם: "אמרי משבח ולדות לישמע דמי ולדות, ומדרשב"ג לישמע לרבנן? אמרי, לא, שבח ולדות, דשייכא ידה בגוייהו זכי בהו בכולהו, דמי ולדות, דלא שייכא ידה בגוייהו לא זכיא בהו כלל", אלמא לענין ספיקתנו בדבר של שותפות ואחד מהם גר שמת ואין לו יורשין דהשני זכה בכולהו, וממילא מבואר ג"כ במהות גדר השותפות דהוא כהצד השני, דכולו לזה וכולו לזה.

13ומתוך חקירה זו אנו באים לידי חקירה שניה במהות "דבר צבוריי".

14ב) דהנה יש לחקור בגדר דבר צבוריי אם הוא מפרט לכלל או, בהיפוך, מכלל לפרט. כלומר, אי נימא, דכמו דבר של שנים הנה יען שיש לכל אחד קנין וזכות בהדבר, ממילא הוי דבר של שותפות, ה"נ יען שיש לכל פרט ופרט, כלומר, לכל איש פרטי זכות וקנין בהדבר ממילא הוי של ציבור כולו, וא"כ הוי ג"כ מעין גדר שותפות, וההבדל משותפות הוא רק הבדל כמותיי לבד, דשם הדבר מוגבל רק ליחידים, ובצבור הוא לרבים. או דהוא מכלל לפרט, כלומר דבאמת אין לכל יחיד ויחיד שום זכות בדבר, אך הוא שייך כולו להכלל בתור סוג מיוחד ושם ומהות בפני עצמו, אך ממילא כיון דכל אחד הוא פרט בהכלל, יש לו זכות בהשייך לכלל. ונ"מ כשמת כל הדור ההוא שנדבו להצבור, אם הדור הבא זוכה בזה מצד ירושה, או דאינם צריכים כלל בזה לגדר ירושה, אך פשוט מפני שעכשיו המה הצבור.

15ומצאתי בח' הרשב"א במגילה (כו, א) על הא דאמרינן שם "לא שנו אלא בית הכנסת של כפרים, אבל בית הכנסת של כרכים כיון דמעלמא אתו ליה לא מצי למיזבניה ליה". שכתב: "י"מ, דטעמא דכרכין משום דמעלמא אתו קאתו ליה רבים הוציאו בבנינו ובדברים הצריכים לו ושמא אחד יש בסוף העולם שקנה בו וחלקו מעכב וכו', וקשיא לי לפירוש זה וכו', וא"כ מאי קא מקשה - מנגעים מדאמר רבי יהודה אני לא שמעתי וכו', ואפי' דכרכים אחוזתכם קריא בהו, אלא משום שותפין דליתנהו הכא לא מזדבני? וכו' ואפשר היה לפרש, אבל של כרכין כיון דמעלמא אתו לה ה"ל דרבים וכו' וכאילו הקדישוה לכל ואין לה בעלים, וכענין מקדש, וכן פירש הרמב"ם ז"ל, והשתא מותיב שפיר עלה מנגעים, כלומר, אם איתא דלא מזדבנא משום דהויא לה מקודשת לכל א"כ הוו להו כמקדש ולא קרינן בהו אחוזתכם ולא הוה להו לטמויי בנגעים". דמבואר, דעל ציר החקירה הנ"ל תסוב דבריו מסקנתו הוא דדבר של רבים או של צבור יש בכלל ואין בפרט "ואין לה בעלים כלל ולא קרינן בהו אחוזתכם", כלומר, דאין לשום איש פרטי שום קנין וזכות בזה, אך הוא של ציבור בתור מהות מיוחד בפני עצמו.

16ונוכל להטעים בזה בטוב טעם ודעת מחלוקת בן בוכרי ור' יוחנן בן זכאי במנחות (כא, ב) ובערכין (ד, א) דאיתא שם "דתנן אמר ר' יהודה, העיד בן בוכרי ביבנה, כל כהן ששוקל אינו חוטא, אמר לו רבן יוחנן בן זכאי, לא כי אלא כל כהן שאינו שוקל חוטא, אלא שהכהנים דורשים מקרא זה לעצמן "וכל מנחת כהן כליל תהיה לא תאכל", הואיל ועומר ושתי הלחם ולחם הפנים שלנו היא האיך נאכלין".

17ולכאורה יפה דרשו הכהנים אם גם שכונתם היתה בזה משום "דרוש וקבל שכר"?

18אכן לפ"ז יובן היטב הוכוח, דדרשת הכהנים היא רק אם נתפוס כהצד הראשון של חקירתנו, וא"כ אם ישתתפו בשקליהם הלא יהא בהמנחות גם חלק כהנים, "ומנחת כהן כליל תהיה" ואסור יהיה לאכול כל המנחה בשביל זה, כמובן; אבל האמת היא כהצד השני דצבור בתור "כלל" הוא סוג מיוחד ושם ומהות בפני עצמו, והתורה אמרה רק "וכל מנחת כהן כליל תהיה" אבל מנחת צבור שפיר נאכלת, וגם להכהנים גופא יחשב זאת מנחת צבור.

19אולם באמת דשתי החקירות הנ"ל יחד מבואר בגמ' הוריות הנ"ל שהתחלנו דמבואר כנ"ל דבחטאת השותפין כשמת אחד מן השותפים יש מחלוקת אם למיתה אזלא או להקרבה, אבל בצבור כו"ע מודים "שאין צבור מתים".

20דפנימיות הדבר הוא כנ"ל, דבשותפים הרי יש להסתפק כנ"ל ואי נימא כהצד הראשון, ממילא כשמת אחד מן השותפין כבר נדחה מהקרבה דהא חלקו הרי למיתה אזלא; משא"כ אי נימא כהצד השני הנה בחטאת דלא שייך ירושה, ממילא כשמת אחד מן השותפין הרי כל הקרבן הוא להנשאר חי, דגם מקודם הלא היה כולו שלו וחסר לו רק במה שגם להשני היה כולו שלו.

21וזה הוא מחלוקת בין ר' יהודה לר"א ור"ש. - אך זהו דוקא בחטאת של שותפים, דהמציאות של מתו בעליה הרי משכחת לה, אלא דהמחלוקת הוא, אם בנ"ד יש להמציאות הנ"ל התוצאות שבכ"מ, אך בצבור כיון דהוא לאו גדר של שותפות דיהיה מהותו מפרט לכלל, אך השם ציבור הוא מהות בפני עצמו והוה מכלל לפרט, ובהסוג המיוחד הזה הלא אין כלל במציאות מיתה ד"אין ציבור מתים".

22ושבתי וראיתי, דבאמת כל דברינו הנ"ל בחקירת הגדר ציבור מבואר בירושלמי שקלים (פ"א הלכה ג) דאיתא שם בגמ' על המחלוקת אם כהנים שוקלים: "ר' טבי בשם ר' המנונא, כן משיבין חכמים לר' יהודה, חטאת יחיד מתה, אין חטאת צבור מתה, מנחת היחיד קרבה כליל ואין מנחת הציבור קריבה כליל, וקשיא, משיבין לאדם דבר שאינו מודה בו דתנן שאין חטאת ציבור מתה, ר' יהודה אומר תמות? והוא מותיב לן, זו לא נדבת יחיד היא, ואינון מתיבין ליה, מכיון שנמסרה לציבור כמו שהוא נדבת ציבור". ועי' במפרשים שדחקו בזה הרבה, ולפי דבריהם נשארה הקושיא בלי פרוקא מה שאין דרך הגמ', כי היה להגמ' לסיים ע"ז "קשיא" או "תיובתא" כבכ"מ, וגם לא ידעו לכוון מה ענין זה להא דחטאת ציבור מתה? אבל לפ"ד הרי הדברים ברורים ומאירים, דבאמת המחלוקת אי חטאת הציבור מתה ואי כהנים שוקלים אי לא שניהם בדבור אחד נאמרו, דשתי המחלוקות הללו סובבות על ציר אחד בהחקירה של גדר ציבורי, אם הוא מפרט לכלל או מכלל לפרט, דאם נסבור כהצד הראשון אז גם חטאת ציבור מתה מצד חלק הפרט שמת, וממילא אין לכתחלה לכהנים לשקול מצד מנחת העומר ולחם הפנים - וזו היא דעת ר' יהודה - אבל אם נסבור כהצד השני, ממילא לא שייכת מיתה בחטאת ציבור, דה"כלל" לא מת, והכהנים שפיר מחויבים לשקול, ובכ"ז מנחת העומר ולחם הפנים נאכלים שפיר, וזו היא דעת חכמים ור' יוחנן בן זכאי.

23והמקשה לא הבין שפיר את הדברים ובשביל זה הקשה מה שהקשה, וע"ז בא התירוץ - ולא כפי' המפרשים, דזהו דבר אחר לגמרי - "והוא מתיב לן, זו לא נדבת יחיד היא, ואינון מתיבין ליה, כיון שנמסרה לצבור כמו שהיא נדבת צבור", כלומר דלא באו להשיב בזה בדבר שאינו מודה בו, אך באמת היינו הך, דאמנם לשיטתייהו אזלו בשני הדברים יחד, וסברת ר' יהודה גם לענין חטאת הצבור אי מתה, וגם לענין השקלים של הכהנים היא מצד נקודת ההשקפה שלו "זו לא נדבת יחיד היא" כלומר, דבכל קנין צבור הרי כל משהו ומשהו שבו הוא חלקו של יחיד, וממילא יש לו כל הדינים של יחיד, אבל חכמים יש להם בזה השקפה אחרת לגמרי "כיון שנמסרה לצבור כמו שהיא נדבת צבור" כלומר, דאף חלקו של היחיד, נחשב כבר לא לשל יחיד. אך לשל צבור, דהוא מכלל לפרט, כאמור.

24[ובעצם החקירה בגדר קנין צבורי עי' מה שכתבנו בזה בח"א מספרנו זה (שמעתתא ה פרק י ויא), ועי' עוד בחולין (קלו, א): "(מעקה) כתב רחמנא כי יפול הנופל ממנו (אפילו דשותפין), אלא גגך למאי אתא? למעוט בתי כנסיות ובתי מדרשות" - אלמא מזה ג"כ, דשאני גדר שותפות, דמיקרי שפיר גגך מגדר צבור, כמו ביהכ"נ וביהמ"ד, דהוא ענין של כלל והפרט הוא רק דבר המסתעף מהכלל, כנ"ל. ועי' עוד מחלוקת הרא"ש והר"ן ז"ל בנדרים (סה, ב) בפירוש קושית הגמ' שם "נימא כל דמעני לאו עלי נפיל, מאי דמטי לי לפרנסו בהדי כו"ע מפרנסנא ליה", שהר"ן (ד"ה ולימא) מפרש, דלכן רשאי הוא בזה "שהרי לא יתן לידו אלא ליד גזבר", והרא"ש מפרש דטעם ההיתר הוא מפני ש"מה שאני נותן יתנוהו לאחרים ויפרנסוהו ממה שאחרים נותנים". ונראה ברור, דחולקים אי מותר להנות מודר הנאה אחרי שמסרו לצבור, דהר"ן סובר דמותר, והרא"ש סובר דאסור, וברור דהטעם בזה משום דהרא"ש סובר כהצד הראשון, וכל צבור הוא רק צרוף מפרטים רבים, וכל פרט נשאר בשלו, ולפיכך אסור להמודר הנאה ליהנות מחלקו, אבל הר"ן סובר כהצד השני, ואין בזה פרטים רבים אך כלל אחד, שמזה איננו מודר הנאה כלל.

25ועי' עוד בחולין (קלב, א) במשנה שהקשו שם בתוס' (ד"ה וצריך): "וא"ת, כיון דלית ליה לכהן אלא חצי, חצי ליפטר וחצי ליחייב, מידי דהוה אצבי הבא על התישה דמחייבי רבנן בחצי מתנות?" ולפי דרכנו בגדר שותפות דהעיקר כהצד השני תתישב אולי גם זאת, דלא דמי לצבי הבא על התישה; דשם יש רק חלק פטור, משא"כ הכא, דלכהן בתור שותף קנוי כל הדבר, והוא פוטר ממתנות, ואם כי גם לישראל קנוי כל הדבר, אך מובן מאליו, דבמקום דיש סבה המחייבת וסבה הפוטרת בעצם אחד, הנה סבה הפוטרת גוברת, כמו בכ"מ בשני דברים המתנגדים בחיוב ובשלילה, דנשארת השלילה ולא החיוב, והדברים עתיקים.

26ואולי בדבר שיש בו רוח חיים כו"ע מודו דהגדר שותפות הוא כהצד השני כדאמרינן בביצה (לז, ב) דקא ינקי תחומין מהדדי, ומובן.