דברים ניחומים על איכה ב:ג

1גדע בחרי וכו'. הנה אמרו רז"ל השיב אחור ימינו אמר ר' אלעזר משל למלך שכעס על בנו ומסרו ביד עבדו והיה מזדעזע מבן המלך עד שכפת לו ידי בנו כן השונא היה מתיירא עד שכפת לו ידי מיכאל. ע"כ:

2הנה פירשו כי מיכאל שהוא שר ימין מרכבתו יתברך לישראל השיבו אחור מלעזור ובזה נבא אל הביאור לפי דרכנו והוא כי אחר דברי רוח הקודש שמה שבלע ה' לא חמל את כל נאות יעקב והרס מבצרי בת יהודה היה לתועלת ישראל חזר הנביא ואמר הלא אמרת שמה שבלע נאות יעקב והרס מבצריו היה כדי שיאמר די על צרת העם ע"י הסיר השררות בלבד ולא יאבד האנשים והלא הנה לעומת זה שמלבד מה שבלע נאות יעקב ושחת מבצרי בת יהודה וגם איבד וקיצץ כל מיני השררות כי גדע בחרי אף כל קרן ישראל שהם כל מיני שררות זולת שררות מלכות הנזכר ועכ"ז זה וזה לא הועיל לנכות צרת העם כי הלא אין צריך לומר שלא הציל ה' את העם מיד האויב כי אם שאפי' השיב אחור את מיכאל הוא ימינו שישוב אחור מלעזור את ישראל שלא יעכב את האויב מלהכות בישראל. או ע"ד הכתוב במאמר שאומר המקונן אוי לרעה גדולה כזו שהגיעה גם על כבוד ה' כי הלא גדע בחרי אף כל קרן ושררות ישראל ולא עוד אלא שאפי' מדת החסד שהיה מעכב הרעה כי חפצה חסד היא השיב אחור מפני אויב למען יערב האויב אל לבו ליכנס למקדש ואין זה לפי כבודו יתברך ואוי לנו מאותה בושה על זאת רוח הקודש תוסיף ותשיב אמריה ואומרת גם זו בשביל ישראל כי ע"י כן נמשך שרוב הכעס הוטל בזה כדי שבהגיע ליעקב הם הבלתי כשרים הנקראים יעקב בער בו כאש להבה בכ"ף הדמיון ולא אש להבת הדין וזהו ויבער ביעקב כאש להבה וגם אכלה סביב לומר דע איפה כי הרבה מאד הועילו שני הדברים הריסת הבנינים וגריעת השררות בכללות העם כי הנה דרך האש כי תחלה אוכל' במקומה ואחרי כן סביבותיה ופה אכלה סביב בלבד והוא כי עיקר אש הגזירה היתה תוך ירושלים וכל שכן סביבותיה ועם כל זה לא השליט ה' את האויב רק סביב כמקרא שכתוב מחוץ תשכל חרב ומחדרים אימה כי לא היה כי אם בחוץ אך בחדרים אימה בלבד וכן הוא אומר שפכו דמם כמים סביבות ירושלים וכו' וכן הוא אומר מחוץ שכלה חרב בבית כמות שהאימה היתה כמות הטבעי' אך לא חרב והוא רחמים גדולים מאתו יתברך כי לפי גודל העונות היתה ראויה כליה חלילה וע"י הריסת הבנינים והשררות לא היה רק סביב בלבד ותישאר פליטה כי העם אשר בירושלים רובם נשבו ושאריתם השאיר נבוזראדן לכורמים וליוגבים והמליך עליהם מלך את גדליה וכמאמר הכתוב ואת יתר העם הנשארים בעיר ואת אשר נפלו על המלך בבל ואת יתר ההמון הגלה נבוזראדן ומדלת עם הארץ השאיר לכורמים וליוגבים. ושמא תאמר זה היה אם האויב הנזכר לא היה שולט בעם אך כמה וכמה נפלו בחרבו ובקשתו ע"כ אני מודיעך כי האויב הנזכר בסמוך דרך קשתו כאויב בכ"ף הדמיון בלבד ולא אויב ממש וכן נצב ימינו כצר ולא צר ממש ועם היות בכ"ף הדמיון בלבד ויהרוג כל מחמדי עין ודע כי מה שלא הרג זולת המחמדי עין היה מפני שמתחלה כצר באהל בת ציון שפך כאש חמתו שאל"כ גם את כל העם היה מכלה וזהו ויהרוג כל מחמדי עין כלומר בלבד ואיך היה זה אחר שלא היה זכות לישראל כי אם במה שהתחיל בבה"מ עד כלתה חמתו לגמרי ובזה היה מקום להציל את ישראל מלכלותם והוא ענין מקרא שכתוב כלה ה' חמתו כו' ויצת אש בציון כי ע"י שבציון כלה חמתו תחלה שבא לישראל והוא יתברך חימה אין לו על כן הי' מקום לרחם על ישראל וזה יאמר עם שדרך קשתו כאויב ולא אויב ממש עם שנצב ימינו ולא היה רק כצר בכ"ף הדמיון עם כל זה הצרה היתה כ"כ מתוחה שגם שויהרג כל מחמדי עין מה שלא היה כ"א המחמדי עין בלבד הוא על כי באהל בת ציון הוא בה"מ כבר שפך כאש חמתו שאל"כ כלה היתה נעשית חלילה ושמא תאמרו כי הלא אמרתי כי האויב הנזכר בפסוק הקודם הוא אשר היה כאויב ולא אויב ממש וכן היה כצר ולא צר ממש שע"כ לא הרג הכל והיה זה על כי באוהל בת ציון שפך כאש חמתו ושמא תאמר כי אולי גם שם אדני שנאמר למעל' יעיב באפו אדני את בת ציון היה לנו כאויב ולא האויב בשר ודם דע כי מה שהיה אדני כאויב לא לכם היה רק לי' השבטי' וזהו היה אדני כאויב היה כאשר בלע ישראל והוא כי לא היה להם ב"ה וגם כשהושע בן אלה ביטל הפרדסאות לא היו עולים כי מאסו בו ע"כ היה אדני כאויב ויבלע ישראל לגמרי ולא שוה למו מה שבלע כל ארמנותיה שחת מבצריו אך בבת יהודה שהיה להם ב"ה להטיל בו הכעס לא בלעם לגמרי ולא היה להם כאויב כ"א שוירב בבת יהודה תאניה ואני' שדכאם בצרות ונשארו קיימים:

3או בדרך אחרת אם תאמרו למה עשה ה' ככה לשפוך חמתו באהל בת ציון הוא בית מקדשו והיה די יבלע וישחית נאות יעקב וינתוש וינתוץ ויאב' ויהרוס כל מבצריו וארמנותיו ובהם יכלה חמתו ושפוך חרון אפו להקל מעל ישראל עמו ולא יבלע וישחית בית קדשו לזה גומרת רוח הקדש מאמר' ואומר דע איפה כי לולא שליחות יד בב"ה שהספיק לכפר בעד ישראל לא היה מספיק חרבן טירותם ומבצרם וארמנותם להקל מעליהם והראיה מעשרת השבטים הנקראים בשם ישראל כי הנה עם היות שהיה ה' כאויב ולא אויב ממש שעל כן גלו ולא הרגום עם כל זה בלע ישראל שנבלעו ממקומם כאבודים לגמרי עם היות שבלע כל ארמנותיה שחת מבצריו ולא הספיק בליעת ארמנותיה והשחתת מבצריו לבלתי יבולעו הם ואין זה כ"א על כי לא היה להם בה"מ מכפר חרבנו בעדם משא"כ בגלות יהודה שוירב בבת יהודה תאניה ואניה שהוא על מבצרים ועל המקדש שביגיעת שתיהם מכפרת עונותם להקל מעליהם:

4או שיעור הכתוב שאחר אמור רוח הקודש מה שעל ידו החריב הוא יתברך את ביתו ואת כל נאות יעקב ומבצרם עד היסוד בם היקל כעסו מעל ישראל שבגלות יהודה אמרה ראו עתה איך נהיה הדבר הזה משל למלך שהיו לו שני בנים וכל א' היו לו בתים טובים ומשכנות מבטחים סרח האחד מהם כעס עליו וגרשו מעליו לאפסי ארץ שלא ישוב עוד ולא נח רוגזו עד שאחר כך הרס בעברתו אהלי אפדנו סרח אחר כך השני אמר אם אני עושה כאשר עשיתי בראשון אשכל גם שניהם ע"כ מה עשה התחיל במשכנותיו וארמנותיו החריבם ונח בזה רוב כעסו וכשבאה אחר כך ליסר את בנו ביסוריו שם מועד לגרושו להשיב שבותו כך הוא ית' היו שני בנים עשרת השבטים הנקראים בית ישראל ושבט יהודה ובנימין הנקראים בית יהודה סרחו ישראל לא היחל לפקוד על מבצריו וארמנותיו כ"א התחיל בבנו ובהחילו בו עודנו בכל כעסו גרשו גרושין גמורים לאפסי הארץ ואף שאחר כך שלח ידיו בארמנותיו לא עלתה ארוכת בנו כשסרחו אח"כ בית יהודה אמר אם אני אתחיל בו כאשר עשיתי בישראל הלא יגורש גם הוא עד עולם ע"כ כבשו רחמיו את כעסו וגזרה חכמתו להתחי' בבה"מ ומבצריו על כן כאשר אחרי כן פקד עליו היחל בפקידה וישם להם מועד שבעים שנה ואחר ישובו מארץ אויב וזה מאמר רוח הקודש הנה היה ה' כאויב במה שבלע ישראל הם עשרת השבטים ואח"כ בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו וע"כ לא נתקן מה שבלע ישראל כיון שהתחיל בו על כן וירב בבת יהודה תאניה ואניה והוא כפירוש המתרגם שמפרש אבילותא ואנינותא והלא היה לו להפך אנינותא קודם לאבילות. אך הוא כי על חורבן הבית יצדק עליו אבילות כמד"א שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. אך לא יצדק אנינות כי אם על מיתת בני אדם ובכן יתכן כי תאניה שהיא אבילות יהיה על בה"מ ואנינות על אשר מתו אנשים בחרב וברעב ותהיה הכונה לפי דרכנו כי בישראל בלע אותה תחלה נשארו מבולעים גם שאח"כ בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו ע"כ בבת יהודה שהיו באחרונה היפך הסדר וירב בבת יהודה תאניה תחילה שהיא אבילות על בית המקדש ואח"כ אניה על מתי העם באופן שעל ידי סדר זה היחלה רעתם כמדובר:

5או יהיה שיעור הענין ויהיה או' דרך קשתו כאויב כו' עליו יתברך הנז' בפסוק ראשון ושני שדרך קשתו נגד עמו כדרך המפרשים והוא כי דרך קשתו וכו' לומר ראה במה הועיל לישראל בית המקדש כי על כן ריחם בין בגלות יכניה מלך יהודה בין בחורבן בימי צדקיהו מה שאין כן בגלות עשרת שבטים שלא היה להם בית המקדש והוא כי ביהודה היה דורך קשתו כמו שדרך האויב אך לא היה הוא כאויב וכן אח"כ נצב ימינו כצר שהוא כמו שעושה הצר אך לא היה הוא עצמו כצר אך בישראל שהם עשרת השבטים שלא היה להם בית המקדש אינו אומר שדרך קשתו כמו אויב אלא היה ה' עצמו כאויב שע"כ בלע ישראל גם שבלע כל ארמנותיה וכו' וביאור הענין כי הנה יש הפרש בין אויב לצר כי אויב יקרא גם שלא יצר בפועל אך צר הוא המיצר בפועל והענין כי הנה דרך האויב שדורך קשתו שכונן חציו על יתר ביד שמאלו להבעית את שכנגדו להורות הכנה לירות לו חציו אך עדיין אינו מציב יד ימינו לאחוז ביתר לפעול יריית החץ ובבואו לגמור פעולת הכאת החץ שאוחז ביתר עד מול ערפו ומורה ומכה את האויב אז יקרא צר וידוע כי זמן החורבן שהוא תשלום מנין ונושנתם היה בימי צדקיהו כמאמרם ז"ל פרק הניזקין אלא שהוא יתברך הקדים כמתרה בהם י"א שנה גלות יכניה והיה גלות בלבד בלי מכת חרב והרג וכשלא שבו הביא עליהם את הרעה בתשלום הזמן שהוא בסוף מנין ונושנתם וזה מאמר רוח הקודש ראו נא איך התנהג יתברך ברחמים כי תחלה לא פעל צרת מות רק כמתרה כמי שדורך הקשת בשמאל שכונן החץ על יתר אך אינו מורה כחץ להכות בו כך בגלות יכניה היתה הבעתה בלבד בגלות אך לא היתה מכת חרב והרג אך אח"כ בתשלום הזמן כי לא שבו נצב ימינו כצר המציב ימין לאחוז ולמתוח יתר הקשת שבשמאלו להשמיט ולהכות בחצים כמו שעושה הצר הבא לפעול המכות ועל כן שלא היה הוא יתברך כאויב ולא כצר אלא שעושה פעולה כמו שעושה האויב וכמו שעושה הצר על זה ויהרוג ביריית החצים לא הכל כי אם כל מחמדי עין בלבד ולה היו כל כך רחמים על כי באהל בת ציון שפך כאש חמתו ושככה עיקר החימה בבית המקדש ויקל הכעס ביהודים אך בעשרת השבטים שלא היה להם בה"מ לשכך בו הכעס אז לא נאמר שדרך קשתו כמו שדורך האויב או שהציב ימינו כמו שמציב הצר כי אם שהיה הוא יתברך כאויב וזהו היה ה' כאויב במה שבלע ישראל לגמרי עם שגם בלע כל ארמנותיה שחת מבצריו ולבל יאמרו כמאמר עשרת השבטים כשגלו כי הקב"ה היה נושא פנים ליהודה בני היכלו על כן וירב בבת יהודה צרת זולת הגלות בנותרים עד נכו כל אשמותם מה שאין כן בעשרת השבטים שהוליכום כאשר המה ועל כן ארז"ל שכשידעו ענין החרבן וגלות יהודה בושו והודו כי לא היה משוא פנים חלילה: