דברים ניחומים על איכה ה:א

1זכר ה' וכו' הן אמת כי מרגלא בפומי דכל ב"א כי אינו דומה צער העני אשר מימיו לא ראה עושר לעשיר גדול ובא עד ככר לחם כי אשר לא ראה טובה מעולם נעשה לו עניו כדבר טבעי והוא צער בנוני מתמיד בו אך העושר ונתרושש אין כהה לשברו ומאנה הנחם נפשו כי מר לו מר ומה גם בהראות בבגד עדים ופת יבש נקודים בפני אשר ראוהו ביקר תפארת גדולתו כי אחת אפים על חוסר לחמו ירגיש חרפתו כי יחרד לבבו וזה יהיה מאמר בני הגלות אשר ירדו לשערים בגלות המר והנמהר באומר' זכר ה' כו' לומר כי נפילתינו היתה מגבוה מעל גבוה עד תהום רבה כי אלו היינו מתחילה ממלכה שפלה לא גדלה חרפת ירידתנו כ"כ גדולה אך זכור ה' מה היה לנו בזמן מלכותנו וע"י זכרך גודל גדולתנו הביטה בשומך לפניך הגלות ההיא וראה את חרפתנו עתה לפי הערך ההוא:

2או יאמר אם אין בצרותינו די בער אשמותינו בגלות צרף צרת החרבן והשוד והשב' והרעב והחרב והשבי שהי' לנו אז עם החרפ' אשר לנו בקרב הגוים ויגיע' שניהם ינכו כל אשמותינו וזהו זכר ה' מה היה לנו כלו' בזמן ההוא ועם זה הביטה וראה את חרפתנו:

3או יאמר בשום לב אל תיבת הביטה שהיה חסרת ה' אחרונה ולבא אל הענין נזכירה מאמרם ז"ל האומרים כי ביה ה' צור עולמים אל תקרי צור אלא צר שברא העה"ב ביוד והעה"ז בה"א עוד ארז"ל על פסוק הבט נא השמימה אין הבט אלא מלמעלה למטה מלמד שהעלהו הקב"ה למעלה מכיפת הרקיע ואמר לו הבט נא השמימה שתחת רגלך. ונבא אל הענין אמר זכור ה' כלו' בבחינת שם הרחמים מה היו לנו ואם נסתלקת מהעה"ז הביטה מלמעלה למטה ובלתי היותו בעה"ז נרמז בחסרון הה"א מהביטה לרמוז כי ההבטה היא על שהעה"ז משולל הוא ית' ממנו כלו' השראתו רק השגחתו ואמר ההבט' מרחו' שוב לעולם ומקרוב ראה את חרפתנו כי בושנו מאד והבשת הוא מספיק להתם פשע כמשז"ל על שאול שעל שנתבייש זכה למחיצת שמואל ואם תאמר נא אלהינו כי טמאה ארץ אחוזתנו וע"כ תמנע השראת מהעולם כי נחלתינו נהפכה לזרים בתינו לנכרים ראה ה' והביטה כי יתומים היינו אין אב בעלותך מאתנו ואתה נקראת אבי יתומים ולמה תעזבנו ולא עוד אלא שהן אמת שנסתלקה שכינה מעל הארץ אך לא לגמרי כי לא זזה בחינת שכינה מכותל מערבי וזהו אמותינו שהן ציון וירושלם המתייחסו' לאמותינו שע"כ יקראו אותנו בת ציון בת ירושלם הן כאלמנות ולא אלמנות ממש כי לא זזה שכינה מכותל מערבי והוא מאמרנו על פסוק עיר האלהים סלה באופן כי לא כמו זר יחשב שובך להשרות שכינתך היא הבחינה הגדולה שנסתלקה כיון שלא מאסת עירך מלהשאיר מציאות התפשטותם ע"י מה שתזכור מה היה לנו שעי"כ תביט מלמעלה ואחר בחינת הבטה שהיא מרחוק תעשה גם בחינת ראיה שהוא בקרוב:

4או יאמר הנה שנים הם הלוקים בחרבן אנחנו וירושלים שסבלה אשמותינו ואומרים אנו בני ישראל האמללים בצרת הגלות המר והנמהר הלא אמרת ברוח קדשך אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני אנא ה' כאשר תזכור ירושלים שהוא על מה שהיה לה בשבילנו זכור ה' ג"כ מה היה לנו מהצרות כי גדלה מאד וגם הביטה וראה את חרפתינו כי גדלה על צרת נחלתנו שסבלה בשבילנו כי הלא נחלתינו לא נמוקה כמונו בחרב ורעב ושבי שהוא מה שהיה לנו כי אם שנהפכה לזרים שנהפכה מהיות לנו ותהי לזרים וכן בתינו לנכרים אך בעמדם יעמודו שלא נמוקו כמונו שבני ציון היקירים נחשבו לנבלי חרש ויזובו מדוקרים ועוד כי אנו יתומים היינו אין אב שנסתלקה ממנו אבינו השמימה אך אמותינו ציון וירושלים כמדובר בדרך הקודם לא נסתלקה מהן להתייחס לאלמנות כ"א כאלמנות ולא אלמנות ממש כי לא זזה שכינה מכותל מערבי אך אנו יתומים כי זזה מהם עד מראת יחזקאל בבבל כנודע מספר הזוהר:

5או יאמר נחלתנו וכו' כי הנה ארז"ל על פסוק והרגתי אתכם בחרב והיו נשיכם אלמנות וכו' כי מי לא ידע שאם יהרגום בחרב שיהיו נשיהם אלמנות ובניהם יתומים אלא שיהרגו במלחמה ולא יבואו עדים שראו אותם הרוגים ואין מורידין את הבנים לנכסים ולא יניחו הנשים לינשא שלא ידעו אם מתו אם נשבו ואפילו אין מורידן קרוב לנכסים אמר נחלתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים ואלו היינו ספק יתומים אך אוי לנו כי יתומים היינו אין אב בודאי ואמותינו היו כאלמנות כאלו יש ספק באלמנות והיא רעה גדולה כי בתינו אשר כל אלמנה נותנים לה מדור שהיתה בו עם בעלה היתה לנכרים ולא לאמותינו. ואם נשים לב אל השמטת ה"א מהביטה ווי"ו מואין אב אפשר ירמוז ענין מז"ל על פסוק כי יד על כס יה כי נשבע הקב"ה שלא יתחברו אותיות ו"ה עם י"ה עד עת הנקם מעמלק שהוא לעת קץ גם ידוע כי אותיות י"ה תמיד מחוברות אך ו"ה הן נהפכות ויהי' הרמז שאומר זכר ה' הוא שם של ד' אותיות מה היה לנו וכו' כלו' שצרתינו עשו שלא יתעכב השם מלהיות שלם כי הנה הה"א והוא"ו הן כנשמטות ונפרדות וזהו שהשמיט הוי"ו מואין אב והה"א מהביטה ומה שהשמיט היא מהביטה הוא כי בתיבה ההוא יש ה"א ראשונה וה"א אחרונה ורמז כי האחרונה היא שנתפרדה לא הראשונה שלא תפרד מהיו"ד כנודע: