דרישה, חושן משפט יב:ב

1ומצוה לדיין להתחיל להם בפשרה שיאמר כו' ל' הגמרא שם פ"ק דסנהדרין (דף ו' סוף ע"א) ת"ר כשם שהדין בג' כך ביצוע בג' נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע וריב"ק אמר מצוה לבצוע כו' אמר רב הלכתא כריב"ק איני והא רב הונא תלמידו דרב הוה כי הוו אתו לקמיה בי תרי א"ל אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו מאי מצוה נמי דקאמר ריב"ק מצוה למימר להו אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו. היינו ת"ק א"ב מצוה ריב"ק סבר מצוה ת"ק סבר רשות ע"כ וכתב ע"ז הב"י ז"ל ומשמע שאע"פ שמזכיר הדין תחילה שאמר אי דינא בעתו כיון שתכף אמר אי פשרה בעיתו מתחיל בפשרה מקרי וכן נראה דעת הרמב"ם בפרק כ"ב דסנהדרין וא"כ יש לתמוה על רבינו ששינה ל' הגמרא וכתב שיאמר במה אתם רוצים יותר בפשרה כו' דמשמע דצריך שיקדים הזכרת הפשרה ומנ"ל האי וי"ל דרבינו ל"ד קאמר א"נ ס"ל כרש"י שכתב ז"ל מצוה למימר ברישא דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דפתחינן ליה בפשרה בעיתו עד כאן לשונו וס"ל דרש"י ר"ל דאומר להו בתחילה אי פשרה בעיתו עכ"ל בקיצור. ודוחק הוא וגם ל' רש"י אינו משמע כן דא"כ לא הול"ל למכתב דפתחינן דמשמע דזה פשוט מל' התרצן דפתחינן כן אלא הול"ל כלומר דפתחינן כו' לכן נראה דכדברי רבינו מוכח שם בגמרא הנ"ל דפריך הגמרא היינו ת"ק כו' דיש להקשות מאי קפריך היינו ת"ק הא בהדיא אמר ריב"ק מצוה לבצוע ות"ק אמר רשאי ואי כפירש"י דפי' דלריב"ק נמי רשות הוא ור"ל כיון דאמר אי דינא בעיתו או פשרה א"כ מאי קמשני ליה א"ב מצוה אלא ע"כ צ"ל דהשיב לו התרצן דאע"ג דא"ל אי דינא בעיתו מ"מ כוונתו דמצוה להדר אחר פשרה ולדבר על לב בעלי דינים אולי יפשרו כי הוא הטוב להם. ובזה שא"ל אי דינא בעיתו דסבר להן שהפשרה עדיפא יותר כי לאחר שבאו לפניו ומסתמא בקשו לדון ביניהם א"ל אי דוקא דינא בעיתו כדבריכם או ל"ד אלא לפשרה מאחר שהיא עדיפא וכן יאמר כל דיין בלשונו והסברתו להודיע שפשרה ניחא טפי ולכן כ"ר שיקדים הפשרה. וא"ש נמי מה שמסיק רבינו וכתב ז"ל וכל דיין שעושה פשרה תמיד הרי זה משובח דודאי פשרה עדיפא לפי המסקנא וגם רבינו פי' ל' רש"י הנ"ל שכתב מצוה למימר להו ברישא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דפתחינן להו בפשרה ע"כ דר"ל דמסביר להן באופן דמגלה דעתו דניחא להו בפשרה וזה מיקרי פתיחות בפשרה ופרש"י כן לפי האמת דמסיק הגמרא א"ב מצוה וק"ל: וא"א לא חילק. פי' וס"ל דבכל ענין פשרה צריכה מחילה ועפ"ר במאי קמיפלגי.