דרישה, חושן משפט קלד:א
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 134:1
Open in the reader →1אומן בדבר שהוא אומן כו' דינים הללו דאומן וכל הדיעות שמביא רבינו בב"ב דף מ"ה ומ"ו וממ"ש הפוסקים שם בסוגיא [עב"ח שהביא לשון הגמרא באורך]. ופירש רשב"ם אמר רבה ל"ש אלא שמסרו לו בעדים לתקנו ואז אינו נאמן אפילו ליכא עדים שראוהו עתה ביד אומן. נאמן במיגו דלהד"ם פי' להד"ם שלא מסרתו אתה לידי אלא מיד אחר שאתה מכרתו לו בא לידי שהוא מכרו לי. וע"ז קא"ל אביי כיון דאתה סובר דאמרינן מגו אפילו ראו עתה בידו הואיל ולא נמסר לו בעדים א"כ כ"ש דאנו אומרים מגו היכא דאיכא איפכא דנמסר לו בעדים וליכא עדי ראיה דנאמן במגו דהחזרתיהו לך והשיב לו רבה דשאני התם דכיון דהפקיד לו בעדים צריך להחזיר לו בעדים. ומתיב ליה אביי מהא דתניא ראה עבדו ביד אומן כו' וחזר בו רבה ממאי דאמר המפקיד בעדים צריך להחזיר לו בעדים. שוב איתיביה ר"נ בר יצחק לרבה מהמשנה דקתני אומן אין לו חזקה כו' ע"כ הסוגיא ע"פ פיר"ש ותוספות ומסקי שם התוספות וכתבו בד"ה אי דאיכא עדים וז"ל ופי' ר"ת נראה לר"י דחוק מאוד ע"כ לא כתבתיו עכ"ל התוס'. גם הרא"ש כתב פי' הסוגיא כפי' ר"ש הנ'"ל. ועפ"ז נתבאר דבאיכא עדי ראיה אין לאומן חזקה אע"פ דליכא עדי מסירה ובדאיכא עדי מסירה וליכא עדי ראיה יש לאומן חוקה וכדין דברים העשוים להשאיל ולהשכיר אצל כל אדם. ועוד כתב שם הרא"ש שיש חילוק בין אופן לאחר דבאומן אפי' אם מסרו לידו סתם ל"מ למימר בתורת קנין נתתיהו לידי משא"כ באחר והן הן הדברים שכ"ר ע"פ סברא הראשונה שהרא"ש הסכים אליה. וגם יתר דברי רבי' מבואר שם באשר"י ע"ש. וגרסי' תו התם בד' מ"ו א"ל אביי לרבא תא אחוי לך רמאי דפומבדיתא מאי עבדי א"ל הב לי סרבלאי א"ל להד"ם הא אית לי סהדי דחזיוה גבך א"ל ההוא אחרינא הוה אפיקני' ונחזינה א"ל איברא לא אפיקניה ליה אמר רבא שפיר קאמר ליה ראה תניא ע"כ. ור"ל שפיר קעבדי אומני פומבדיתא ולא היה רמאי דדוקא ראה טליתו ביד אומן תניא שרואה עכשיו ובעדים אבל כאן ליכא ראה עכשיו ולהכי נאמן האומן. כן הוא פירושו לשיטת ר"ש והרא"ש הנ"ל. וז"ל הרי"ף הדין הוא סברא דרבוותא (פי' שכתב שם לפני זה סברות דבעי על כ"פ ראה וכדעת ר"ש ורא"ש הנ"ל) ואנן קשיא לן האי סברא דהא רבה דאית ליה מגו איתותב וש"מ דהאי דינא דאומן לא אמרינן ביה מגו הילכך בין ראה בין לא ראה אע"ג דיכול לומר להד"ם היכא דליכא סהדי א"נ החזרתי לך בדאיכא סהדי כי אמר זבינתיה ניהליה לא מהימנינן והאי דאמרינן ראה תניא לאו למימר דאי לא ראה ואמר זבינתיה ניהלי מהימן אלא דאי אמר לא מפיקנא לה לא אמרינן ליה אפקינהו דליחזינהו ולהכי תניא ראה עכ"ל הרי"ף. והרז"ה בספר המאור שלו הביא לדברי הרי"ף הנ"ל וכתב שהר"י הלוי תלמיד של הרי"ף הקשה עליו שני קושיות גדולות ע"ש. ומסיק הרז"ה וכתב עליו שם ז"ל דנ"ל דמעולם לא עלתה על דעת הרי"ף לומר דלא אמרינן מגו כלל אפילו בלא עדים ובלא ראה אלא ודאי חד מינייהו בעינן אלא שקיצר הרי"ף בדבריו ולצדדין קתני וה"ק בין ראה היכא שמסר לו שלא בעדים בין לא ראה היכא שמסר לו בעדים אע"ג דיכול אומן למימר להד"ם פי' שבא מידך לידי אלא מיד אחר (וכדפיר"ש הנ"ל) היכא דליכא עדי מסירה אע"ג דראו עדים עתה בידו א"נ יכול לטעון החזרתיו לך בדאיכא עדי מסירה ולא ראה מ"מ בטענת לקוח במגו דהני טעמי אינו נאמן כו' ע"ש שהאריך לבאר השמעתתא ע"פ שיטה זו ומסיק וכתב דהא דכתב הרי"ף דהאי דאמרינן ראה תניא לאו למימר כו' לרווחא דמילתא כ"כ דאפילו אם תפרש ההוא עובדא דרמאי דפומבדיתא דמסרי ליה בסהדי ואז לא היינו צריכים ראה אפ"ה ל"ק למה אמר ראה תניא דר"ל דאין צריך לאפקועינהו. זהו כלל דברי הרז"ה שם. והרמב"ן בספר מלחמות שלו השיג על הרז"ה והאריך מאד לדחות דבריו ונדחק בביאוריו ליישב קושיות ר"י הלוי תלמידו ולקיים דברי הרי"ף כפשוטו. ונלע"ד פשוט דרבינו ס"ל פי' דהרי"ף כמו שפירשהו הרז"ה דאליביה נתיישבו קושיות הנ"ל בריוח טפי ומש"ה כתב אדברי ר"ת שמצריך עדי מסירה או עדי ראיה כ"כ הרי"ף. ודע שכמו שמצינו דפליגי בדעת הרי"ף כן מצינו דפליגי בדעת ר"ת דרבינו כתב בשמו דמצריך עדי מסירה או עדי ראיה ואי ליכא חד מינייהו האומן נאמן לטעון לקוח במגו דלהד"ם ובמרדכי בפירקין ס"ס תקע"ב גם בפרק כל הנשבעין גם בסמ"ג כולם כתבו בשם ד"ת ואפילו לא הוי לו עדי מסירה ולא עדי ראיה אינו נאמן וגם בחידושי רמב"ן ובספר מלחמות ה' כ"כ בשם ר"ת בהדיא דס"ל כהרי"ף דבכל ענין א"נ וע"ש בסוף פירושו דשמעתתא דשניהם דכתב ז"ל וכ"כ רבותינו שבצרפת בשם ר"ת וכן מצאתי בספר ראבי"ה בסימן אלף י"ז כ"כ בשם ר"ת ע"ש שפי' שם כל שיטת השמעתתא אליבא דר"ת וכן מוכח לכאורה מן התוס' בס"ד א"ה כו' ע"ש. וא"ל דגם רבינו בשם ר"ת ל"ד קאמר דבעינן עדים שימסרו לו אלא לרבותא כתב כן דאף שיש עדים שמסרו לידו סתם והוה אמינא כיון שמסרו לידו סתם ודאי על שם הקנין שקנה מידו קודם לכן מסרו לידו וכמו שכתבתי בפרישה אמה שכתב לפני זה אפילו אם מסרו לידו סתם ע"ש דודאי אין הל' סובלתו דהא לא הזכיר סתם וגם מדכתב כשיש עדים כו' משמע דבתנאי ובדוקא כ"כ. ונראה דר"ת נמי סתם דבריו ולא קאמר אלא דאינו נאמן בין ראה בין לא ראה כדברי הרי"ף וכמ"ש לשונו בדרישה דברי ראבי"ה בסי' הנ"ל וכתב שם דפסק ר"ת כן אמעשה שבא לפניו ואף שמסיק שם בראבי"ה לפרש השמעתתא ע"פ שיטת ר"ת והרי"ף ומוכח מתוכה דס"ל אליבייהו דאפילו ליכא עדי מסירה ולא עדי ראיה אינו נאמן הא כבר כתבתי דהרז"ה לא פירש כן דברי הרי"ף וצ"ל דראבי"ה כ"כ לפרש שמעתתא אליביה דנפשיה לפי מאי דס"ל פי' דבריהן דאומן אינו נאמן לעולם במיגו ולא שר"ת או הרי"ף פירשו כן הסוגיא בפירוש כמ"ש הוא שם אליבייהו כנ"ל ליישב דברי החולקים ועפ"ז נתבארו דברי רבינו ודוק: