דרישה, חושן משפט קעו:טו
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 176:15
Open in the reader →1כתב הרמב"ם המשתתף עם חבירו כו' ברפ"ה דהל' שותפין כ"כ וכתב עוד שם ולא יתעסק בסחורה אחרת וכתב ב"י וז"ל מדהשמיט רבינו דין זה מל' הרמב"ם נראה שדעתו שיכול להתעסק בסחורה אחרת כו' אפילו לכתחילה דדוקא גבי מושיב חבירו בחנות אמרו בפרק א"נ שלא יעסוק באומנותו לפי שאין עיניו על החנות אבל בכה"ג לא עכ"ל. וק"ל לפי הבנת ב"י ופירושו למה חזר הרמב"ם וכתב האי דינא דהמושיב את חבירו בחנות שם בס"פ ז' דשלוחין ושותפין הא נלמד במכ"ש מהאי דינא הנ"ל דלא יתעסק במלאכה אחרת דכתבו לפני זה ברפ"ה דשלוחין ואי משום דלא בעי להשמיט ל' הברייתא כמנהגו הו"ל לכתבו ולכתוב עליו דנ"ל דל"ד המושיב בחנות קאמר. וע"ק דהא הרמב"ם כתב שם אחר כך בפ"ה ז"ל הנותן מעות לחבירו ליקח בהן פירות למחצית שכר רשאי ליקח לעצמו מאותו המין וכשהוא מוכר לא ימכור שניהם כא' אלא מוכר אלו בפני עצמן כו' וא"כ יהיו דברי הרמב"ם סתרי אהדדי ומ"ש המשתתף מהמקבל מחבירו למחצית שכר. ולהב"י צריכין לומר דשאני המשתתף דנשתתף עמו בכל דבר ואין לו פנאי אפי' רגע אחת מה שאין כן בהנותן לחבירו ליקח בהן פירות אבל זה דוחק דודאי המשתתף אינו עוסק כל היום בכל מיני סחורות אלא לוקח פירות ומעכבם בידו עד זמן המכירה וכמ"ש שם ברמב"ם ורבינו לפניו ולאחריו ולא שינה הרמב"ם לכתוב בסיפא הנותן למחצית שכר אלא שנקט ל' התוספתא כדרכו. וע"ק דא"כ ודאי לא הוה משמיט רבי' מלהעתיק כל דברי הרמב"ם כיון דבא לכתוב כאן בשם הרמב"ם מ"ש שם ואי משום דלא ס"ל בהא כוותיה הול"ל עליו שלנ"ל כדבריו ומילתא בטעמא וכדרכו. ועוד דא"כ אין שם מקומו דבא לומר המשתתף בסתם לא ישנה באותו שיתוף והו"ל להסמיך הדינים השוים דהיונו לא ילך באותה סחורה למקום אחר ולא ישתתף בה עם אחרים ולא ימכרנה בהקפה כו' ואח"כ הול"ל ולא יתעסק בסחורה אחרת. לכן נלע"ד דמ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר"ל לא יתעסק לטובת השותפות בסחורה אחרת מאשר התנו להתעסק בה כגון שהתנו לקנות בגד בשותפות לא יהא עסקו בעורות ואע"ג דמתחיל הרמב"ם בהמשתתף בסתם נראה דר"ל סתם שלא פרטו שלא ישנו ממנהג המדינה וה"ק המשתתף עם חבירו באיוו סחורה ואח"כ כתב ולא יתעסק בסחורה אחרת לטובת השותפות כ"א כאשר התנו עליה בתחילה. ואף אם נפרש דמ"ש ברישא המשתתף בסתם מכל וכל מ"מ א"ש דקאמר תחילה דבאותה סחורה שנהגו בה בני העיר לעסוק בה יעסוק בה גם הוא ולא ישנה באותה סחורה למכרה בהקפה או להוליכה למקום אחר כו' ואח"כ אמר ולא יעסוק בסחורה אחרת ממה שנהגו לסחור בני העיר ומדינה אבל גם הרמב"ם ס"ל דמותר לקנות לנפשו ממעות שלו גם כן סחורה ויתעסקו בה דלא אסרו בברייתא אלא דוקא להמושיב בחנות וכנ"ל (ועמ"ש עוד מזה בסמוך) והא דלא העתיק רבינו בדברי הרמב"ם מ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת כי הוא בכלל מ"מ לא ישנה ממנהג המדינה באותה סחורה וע"פ מ"ש ראשונה ואף כי זה דוחק קצת מ"מ נראה לפרש כן מהא דכתב אח"כ בדבר והיפוכו שכתב ואם שינה שהלך כו' עד אי נשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה ואם כפי' הב"י ק' דדבר זה לא הוזכר ברמב"ם כי הרמב"ם כתב שם ז"ל או שנשא ונתן בסחורה אחרת ולפי פי' הב"י הנ"ל ר"ל שנשא ונתן גם בסחורה אחרת עם סחורתו דאל"כ לא יהיה רישא דומיא דסיפא ורבי' שינה וכתב בשמו שנשא ונתן בסחורה שאין דרך לסחור בה ולפי טעמו דב"י מה לי דרכו לסחור בה או לא. אלא ודאי מחוורתא דרבינו פירש גם רישא דדברי הרמב"ם מ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר"ל לא יתעסק בצורך השותפות בסחורה אחרת ממה שהחנו בה או ממה שהוא מנהג בני העיר ונמצא דרבינו לא השמיט דבר מדברי הרמב"ם וג"כ לא פליג עליה בדינא ודלא כב"י ודוק ובש"ע סתם הדברים והעתיק לשון הרמב"ם ובע"ש ביאר הדברים כדברי ב"י בשני סעיפים זא"ז ע"ש והנראה בעיני נכון כתבתי. ובכ"מ הראה מקום וכתב אמ"ש שם הרמב"ם ולא יעסוק במלאכה אחרת ז"ל ברייתא הביא הרי"ף אגב גררא בפ' א"נ גמרא אין מושיבין חנוני למחצית שכר ועיינתי שם ולא מצאתי שהביא הרי"ף אלא ברייתא דהמושיב לחבירו בחנות אם היה אומן כו' ולשיטתו הנ"ל אזיל הב"י וס"ל דאותה ברייתא דהמושיב בחנות ל"ד קאמר וכנ"ל אבל לעד"נ דלא כיון בכל זה ודוק. ויש רוצים ליישב מה שהקשיתי על הב"י הנ"ל מהרמב"ם דכתב אח"ז בפ"ב דרשאי ליקח לעצמו מאותו המין אמרו דוקא מאותו מין ומשום דאין מבטל בו זמן דבשעה שקונה להשותפות קונה ג"כ לנפשו משא"כ כשקונהו לנפשו סחורה אחרת וזהו דוקא שאוסר ברישא כמ"ש ולא יתעסק בסחורה אחרת ר"ל מין סחורה אחרת ממה שעוסק בה בהשותפות ואמרו ג"כ שלזה כיון הרמב"ם במה שסיים וכתב אהא דכתב דרשאי לקנות לעצמו מאותו המין ז"ל ולא יקנה לעצמו חטין ולחבירו שעורים אלא או בכולן חטין או בכולן שעורים כדי שיהיו מעות שניהם שוים בחבילה עכ"ל הרי שאוסר לקנות לנפשו מין אחר ממה שהוא בשותפות וא"כ צ"ל דברישא דמתיר לקנות לנפשו מאותו מין דוקא קאמר כל אלו דבריהן וראיותיהן של המיישבים הב"י וטעות הוא בידם דאין טעם נכון לדבר לומר שמאותו מין דוקא מותר משום ביטול זמן דגם השותף אינו עוסק בשותפותו כל היום ויש לו שעה וזמן לקנות לו סחורה לנפשו והב"י בעצמו כתב בי"ד ס"ס קע"ז (דשם הביאו רבינו) דמ"ש הרמב"ם רשאי לקנות לעצמו מאותו המין דרבותא קאמר דהו"א דאסור משום דישתדל במכירת עצמו יותר מבשל שותפות וכ"ש דרשאי לקנות לעצמו ממין אחר ואשר נסתייע ממה שסיים שם הרמב"ם ולא יקח לעצמו חיטין ולחבירו שעורים כו' טעות הוא בידם דא"כ לא הול"ל ולחבירו שעורים אלא הול"ל ולהעסק או ולהשותפות שעורים גם לא א"ש מה שסיים וכתב שם אלא או בכולן חיטין או בכולן שעורים דלא כולן משמע ולא בחצים ומשמע דיש לשני החצאים שייכות זה לזה ועוד רבינו שם בי"ד כשכתב דינים הללו הפסיק בין שני דינין אלו בדין אחר ע"ש אלא נראה פשוט דלא איירי הרמב"ם בסיפא במה שקונה סחורה לנפשו שקנה ממעות עצמו אלא משום דדמי העסק שקיבל הוא מחצה מלוה ומיחשב כאילו הוא שלו ופלגא פקדון ואותו לבדו מיחשב של חבירו וקאמר דלא יקנה בעד החצי של מלוה דהוה שלו חיטין ויקח הריוח לעצמו ובחצי השניה דהוא הפקדון של חבירו שעורים ויתן לו ממנו כל הריוח והשתא א"ש הנתינת טעם שסיים וכתב ע"ז כדי שיהיו מעות שניהן שוין בחבילה דר"ל הסחורה שנקשר בחבילה יהיה לשניהן בשוה ורבי' גורס כדי שיהיו מעות שניהן שוות בקבלה וא"ש טפי ור"ל בקבלה הן לשכר הן להפסד יהיה לשניהן שוה בה מה שאין כן כשיקנה בחצי של זה חיטין ובחצי של זה שעורין וכ"נ שפי' הב"י והכ"מ לסיפא דדברי הרמב"ם ת"ש גם מה שפי' דמ"ש הרמב"ם ברישא דלא יתעסק בסחורה אחרת ר"ל במין סחורה אחרת ז"א דא"כ הל"ל לא יעסוק לנפשו בסחורה אחרת אלא מחוורתא כדכתיבנא ראשונה ודוק: