דרישה, חושן משפט קפג:ג
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 183:3
Open in the reader →1כתב הרמב"ם הורו מקצת המורים שאם קנה כו' פ"ז דמכירה וכתב המ"מ ז"ל דעת אלו בעלי ההוראה מכח שמועה דהגוזל עצים גבי הנותן מעות לשלוחו ליקח בהם חיטים כו' וכבר האריך הרשב"א להוכיח כן מ"מ הפריזו על מדותיהם במ"ש שהוא נאמן בדיבורו הקל דודאי כשיש עדים ששלח בהם יד לעצמו או שאמר לפניהם שחזר בו משליחותו קונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכ"כ הרשב"א ז"ל וזהו ודאי מוכרח דבסתמא אינו נאמן ודעת המחבר כדעת בעל מתיבות וקרוב לזה דעת ההל' בעסקא בהמקבל עכ"ל ודבריו מבוארים יפה בתשובות רשב"א הביאו ב"י לעיל סימן קע"ו סעיף ל"ו ממחודשים ושם מבואר דהשוה הרשב"א זקף עליו מעות המשלח בפני עדים במלוה לדין שלח בהן יד ונתעסק באותן מעות ששלח בהן יד דבשניהן הריוח לעצמו אלא שכתב שם שמיד שחוזר ומניח המעות ששלח בהן יד למקומן ונתעסק בהן סתם הריוח לבעל המעות ואפי' קודם שהחזירו אם נתעסק בסתם במותר המעות שלא שלח בהן יד הריוח מאותו המותר לבעל המעות ובסוף מסיק הרשב"א וכתב ז"ל ומדברי הרי"ף שכ' בפרק המקבל נראה היפך רל זה (ר"ל שלא מהני זקיפה במלוה בפני עדים או שלח בו יד אלא הריוח לבעל המעות) שהוא כתב דתרי שותפי אי בעי חד למיפלג בלא דעתיה דחבריה כי היכי דליעסוק לנפשיה בחלקו אע"ג דאתני קמי ב"ד לאו כל כמיניה אלמא כל שאינו רשאי לחלוק בלא דעת חבירו אם חנק ונטל לעצמו והרויח לא עשה כלום והרי הוא לבעל המעות ומיהו י"ל דהתם לא נתכוין לגזול אלא כסבור שהוא רשאי ליטול את שלו בלא דעתיה דחבירו ואין נ"ל כן מדברי הרב דמתוך מ"ש שם נראה שהוא סבור שאפילו נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו והרויח בו לעצמו לא עשה כלום עכ"ל ב"י בשם הרשב"א שם והרי נתבאר לפנינו דהרי"ף ס"ל דל"מ לשליח וקיפה במלוה בפני עדים וגם לא שליחות יד במעות השותפים ואפי' אם באותן מעות עצמן ששלח בהן יד נתעסק בהן והרויח הריוח לבעל המעות דאילו במותר המעות גם הרשב"א מודה וכנ"ל ובהדיא כתב הרשב"א בשם הרי"ף דאפי' נתכוין לגזול ל"מ ליה וסיים וכתב דמתוך דברי הרב נראה שאפי' נטל חלק חבירו לעשות מלוה על עצמו כו' משמע דמוכיח דין שליחות יד מתוך מ"ש הרב דזקיפה במלוה בעדים ל"מ ש"מ דשוים הם ועדיף מיניה דבזקף עליו במלוה דעתו היה שהריוח יהיה לו ואפ"ה ל"מ ליה כ"ש בשלח בהן יד תחילה לשעה לצרכו ונתעסק בהן אח"כ סתמא דנוכל לומר דעתו היה שהריוח לבעל המעות דלא יוכל ליקח הריוח לעצמו וה"ה דאפי' שלח בהן יד לצרכו וגם אח"כ בשעה שמתעסק בהן דעתו להרויח לנפשו מוכח שם מדברי הרשב"א בשם הרי"ף דל"מ וק"ל ונראה שודאי כן גם דעת הרמב"ם דאפי' זקף במלוה בעדים ל"מ דכן מוכח מלשונו דאל"כ הול"ל בקיצור הורו מקצת המורים דמקבלים ממנו כשאומר זקפתי לי אותם מעות במלוה ואני אומר שאין זה דין אמת אלא ודאי שגם ארישא דכתבו המורים כתב דאין זה דין אמת אף על פי שיש לו עדים דזקף עליו במלוה וגם מדברי המ"מ הנ"ל מוכח כן ומיניה נתבאר שכן גם כן דעת בעל מתיבות שהרי כתב שדעת הרמב"ם כדעת בעל מתיבות וכ"נ שהוא כוונת רבינו מדכתב סתמא כאן וגם בי"ד ס"ס קע"ד דאם קנה במעות המשלח מוציאין מידו ולא חילק בין זקפם עליו במלוה בעדים או לא וכ"נ מיכרח מדברי רי"ו נכ"ח שכתב ז"ל אמר לשלוחו קנה לי חיטים וקנה שעורים אם הותירו הותירו לבעל המעות ואם אמר בפני עדים לצורך עצמי אני קונה נעשה גזלן על המעות ואם הותירו הותירו לו ודוקא כששינה דקנינהו בשינוי דאם לא שינה ל"מ תנאי בפני ב"ד כו' ע"ש הרי לפנינו דאפי' אמר בפני עדים ואפי' בפני ב"ד לעצמי אני קונה ונעשה גזלן עליהם אפ"ה לא זכה בריוח אם לא שג"כ שינה. נתבאר מכל זה דג' דיעות יש בדבר. דעת המורים שהזכיר הרמב"ם דאם קנה סתם במעות חבירו ובא אח"כ ואמר זקפתי עלי מעותיך במלוה ולעצמי קניתי טענתו טענה. ודעת הרשב"א דודאי לאו כל כמיניה מיהו אם אמר בפני עדים אני חוזר משליחותי ואזקוף מעות פלוני עלי במלוה ואקנה לעצמי אי נמי שלח יד במעות המשלח ולקח מהם בתורת גזילה קנה לעצמו. ודעת הרמב"ם ובעל מתיבות ורי"ו ברי"ף שכתב דלעולם אם לקח במעות המשלח הכל לבעל המעות אפילו חזר בפני עדים או שלח יד במעות. ומהתימה על הב"י דבי"ד ס"ס קע"ז כתב בשם המ"מ בשלח בו יד קנה לעצמו לד"ה וממ"ש מבואר דהגאונים הנ"ל שהם רוב מנין ובנין לא ס"ל הכי. ועוד תימה דשם בי"ד כתב דרי"ו גם כן ס"ל דאם זקפו עליו במלוה בעדים דמהני וכבר נתבאר דרי"ו לא ס"ל כן בשליח. ועוד דבכאן בח"מ סימן קפ"ג ס"ג כתב ב"י דט"ס יש בלשון רי"ו הנ"ל במ"ש דאם לא שינה ל"מ תנאה בפני ב"ד וצריך להגיה אלא בפני בית דין וגם ז"א דהא כבר כתבתי לעיל תשובת הרי"ף שהביא הרשב"א דכתוב ביה גם כן דאפי' התנה בפני ב"ד ל"מ ואמת שהרי"ו כתב בנכ"ז בנותן לחבירו מעות למחצית שכר ליקח בהן סחורה דאם יש עדים דאמר בפניהן לעצמי אני קונה דנעשה גזלן על המעות והכל שלו כו' וכתב שכ"כ בעל מתיבות הרי שחילק בין נתן מעות לשליח לקנות ובין נתן מעות לחבירו למחצית שכר אבל בתשובת רשב"א בשם הרי"ף הנ"ל כתב דאפי' בשותפין ומקבלי עיסקא ל"מ תנאה אפי' בפני ב"ד שיהיה לעצמו וגם יש לתמוה שהנ"י גם כן חילק בין שליח למקבלי עיסקא וכתב הסברא להיפך דמקבל עיסקא מוציאין מידו והשליח מה שעשה עשוי וצ"ל דהנ"י לא איירי בהתנה בפני עדים שקנאו לנפשו אלא אחר הקנין אמר לנפשי זבינתה ודוק ומ"מ נראה דאף לסברת הרי"ף והרמב"ם ל"מ שליחות יד או זקיפה במלוה. כתב רי"ו נכ"ח ח"א ואם קנה במעותיו ומתכוין לזכות לחבירו לא קנה חבירו אפי' אם אמר בפני עדים לצורך חבירו אני קונה במעותי אא"כ הודיעו למוכר בפ"ט דב"ק עכ"ל ביאור דבריו שבב"ק דק"ב מוקי ר' יוחנן להא דקתני אם הותירו הותירו לאמצע כר"י דאמר שינוי אינו קונה מחכו עליה במערבא לר"י אליביה דר' יהודא מי הודיע לבעל החיטין שיקנה חיטיו לבעל המעות ע"כ מבואר מזה דבידיעת המוכר תליא מילתא ואע"פ דקיי"ל המגביה מציאה לחבירו קנה חבירו וא"כ בלא ידיעת המוכר נמי ליקני חבירו ס"ל דש"ה דזכה מהפקר והכל תולה בדעת המגביה משא"כ כאן דיש עוד דעת המוכר המקנה ולא ידע ממנו שום דבר שיקנה לו. וב"י הקשה על רי"ו וז"ל וק"ל שהרי כתב שם הרא"ש דליתא לההוא פירכא דאע"ג דשוי השליח מ"מ אין מתכוין לקנות ודעתו לזכות לבעל המעות ואע"פ שבעל החיטין מזכה החיטין לשליח ידו כיד בעל המעות והוא מתכוין לזכות לו ולא בעינן שידע בעל החיטין שהוא זוכה לבעל המעות עכ"ל. ואני אומר דודאי דברי רי"ו כנים ואמתיים הם וה"ט דאין אדם יכול להקנות לחבירו מה שבידו כ"א ע"י אחר וכיון שקונה משלו ואינו מודיע להמוכר שעל שם חבירו קינהו והמוכר דעתו להקנותו לבעל המעות נמצא דהוה כאילו המקח כבר היה בידו ואמר זה יהיה של חבירי ואני מזכהו לו דלא זכה בו חבירו ויכול לחזור בו ול"ד להא דכתב הרא"ש דלא בעינן דעת המוכר דהתם חבירו נותן לו מעות לקנות לו בהן ונעשה זה שליח וידו כידו וידו של אדם יכול להקנות לנפשו במשיכה או בהגבהה כ"א לפי דינו וזה שדייק הרא"ש וכתב שהוא זוכה לבעל המעות. אבל כשמודיע למוכר אזי המוכר א"ל להאי לוקח קח זה זיכהו לחבירך והו"ל כזכה בו ע"י אחר ומ"ש רי"ו בפ"ט דקמא היינו משום דשם כתב האי סברא דכשמודיעים להמוכר אזי הוא מקנה להלוקח ואף שהרא"ש כתב דשם לא צריכין לאודועי' ה"ט משום דהוא שליח הא בעלמא פשיטא דנשארת אותו סברא הפשוטה דהוה להו לבני מערבא וגם גמרא שלנו שקיל וטרו בה טובא. ובד"מ כתב דליתא לרי"ו מטעמא שכתב ב"י גם אמ"ש בסמוך הרמ"ה דכמאן דאוזפינהו דמי כו' מוכח דלא כוותיה ע"כ ואני אומר דגם מדברי הרמ"ה לק"מ דשאני התם שהמשלח א"ל זיל זבין לי האי מידי ולהכי כי אזיל וקני סתם ומשך ליה ודאי בשליחותיה זבניה ואוזיף הוא דמוזיף ליה ולהכי שוב אינו יכול לחזור בו אפי' לא הודיע למוכר אבל כי הא דמיירי ביה רי"ו שלא שלחו אדם מעולם אלא הוא מעצמו אמר אני קונה זה לחבירי ודאי כי ליכא ידיעת המוכר במה יזכה הלה וראייה לזה מסוף דברי הרמ"ה דכתב כשקנה במעות המשלח ורצה להחזיר צריך להודיע למוכר ש"מ דיש נפקותא בהודעה למוכר ע"כ נ"ל דברי רי"ו שרירן וקיימין ודוק: