דרישה, חושן משפט רה:ב
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 205:2
Open in the reader →1בד"א שראו עדים כו' כבר כתבתי ברה"ס לשון הגמרא דאר"נ א"ל הונא כו' ורב ביבי מסיים בה שדה אין לו מעות יש לו במה דברים אמורים שאמרו עדים בפנינו מנה כו' משם נלמד האי חילוק דכ"ר בין בפנינו מנה ובין בפנינו הודה ואע"ג דרבינו כתב דלא כר"ב דהא רב ביבי אמר שם דאע"ג דיש עדים דבפניהן מנה אפ"ה שדה אין לו הא מסיק שם דלא קי"ל בהא כר"ב. ודע שהתוספות הקשו שם בד"ה ורב ביבי מסיים בה ז"ל ק"ק הל' דהא ר"ה פליג כדאמרינן לקמן ורב הונא לא מיירי בהכי אלא בהודה ולא במנה עכ"ל ור"ל כיון דרב נחמן אמר דבריו הנ"ל כולן ראייתן ראייה חוץ מגזלן משמיה דר"ה איך אמר דר"ב מסיים באותה מימרא שדה אין לו מעות יש לו הא ד"ה פליג אדרב ביבי וכדמסיק הגמרא לשון דקאמר דר"ב מימרא ומימרא לר"ה לא ס"ל ולא הו"ל בגמרא לכתוב דר"ב מסיים אלא בלשון פלוגתא וגם אין עניינם אחד דמימרא דר"ה איירי בלא ראו נתינת מעות ור"ב איורי בנתינת המעות וליישב קושיא הגדולה הזאת הנראה לעינים נראה דמשום הכי כתבו הרי"ף והרא"ש שם בתר מימרא דרב ז"ל וה"מ בדמסר מודעא אזביני אבל אי מסר מודעה אזביני אע"ג דאניס זביניה זביני מ"ט סברא הוא דאגב אונסא גמר ומקני הרי לפנינו דכתבו אדברי ר"ב דמיירי במסר מודעה כו' ובא"כ נתיישב קושיית התוספות הנ"ל דהא ר"ה ג"כ מודה בזה ואף דמימרא דר"ה הנ"ל (ודאי מימרא נמי) [מיירי] בעידי הודאה (דהא. מ"ש) [דוקא מ"מ] כולן יש להן ראייה (וסיים) [דסיים] בה ר"ב דגם בגזלן ראייתו ראיה קצת דהיינו להחזיר לו מעותיו וחזר ופירש דבריו דהיינו באית ליה ראייה שבפניהן מנה ואפ"ה שדה אין לו כשמסר מודעא וכדפירשו הרי"ף והרא"ש [מודה ר"ה וא"ת א"כ אי הוצרך הגמרא הנ"ל לסיים ולומר דר"ב לר"ה לא ס"ל הא שפיר ס"ל כשמסר מודעא י"ל דהגמרא קאמר כן לפי ס"ד דהמקשן דמקשה מיניה למימרא אחריתי דר"ה דאמר תליוה וזבין זביניה זביני וס"ד מדסתם ר"ב דבריו דאיירי אף בלא מסר מודעא ע"ז השיבו התרצן לפי סברתך ר"ה לא סבירא ליה כר"ב ואפשר דלא גרסי' בדברי המקשה ולר"ב דמסיים בה אלא ה"ג ולר"ב דאמר משמיה דר"נ כו' ובלה"נ צ"ל כן דהא לא שייך לומר דמסיים בה דלשון בה משמע דמסיים כן באותו ברייתא אמימרא דאיירי בו לכני זה וזה אינו דהא לא סיים כן כ"א אמימרא קמייתא דר"ה וכנ"ל אבל לפי האמת דר"ב קאי אמימרא קמייתא דר"ה וכתב לשם ור"ב מסיים בה צ"ל מכח קושיית התוס' הנ"ל כמ"ש הרי"ף והרא"ש הנ"ל ונ"ל שלזה כיון בעל הג"ה הנדפס ברש"י שסביב הרי"ף שם דכתב אדברי הרי"ף הנ"ל ז"ל ולפ"ז רב ביבי מצי סבר כר"ה עכ"ל ע"ש ורבינו ודאי ג"כ ס"ל כהרי"ף והרא"ש אביו ורבו והא ראייה שלעיל סי' קנ"א העתיק רבינו הדברים אות באות כמו שסדרן הרי"ף והרא"ש דהיינו מימרא דר"ה ואח"כ מימרא דר"ב ואוקימתא שמוקי הרי"ף והרא"ש בדמסר מודעא וע"ד שפירשתיהו ע"ש מ"מ ס"ל דהאי חילוק בין בפנינו מנה ובין בפנינו הודה קאי גם אכשלא מסר מודעא וכסברת המקשן וגם אין טעם לחלק בינייהו בזה ודו"ק ועד"ז נתוישבו ג"כ דברי הרמב"ם דפ"י דהלכות מכירה וכ"ר בסמוך בסי"ג גם לעיל בס"ס קנ"א דכתב דהווזל והוחזק גזלן ואח"כ לקח שדה שגזלו אין המוכר צריך למסור מודעא עכ"ל והוא נגד הגמרא וכל הפוסקים דפסקו כר"ה הנ"ל דס"ל דאגב אונסיה וזוזי גמר ומקני ומקחו מקח אם לא מסר מודעה וכבר השיגו הראב"ד בזה ובדרך שכתבתי ניחא די"ל דס"ל להרמב"ם דיש חילוק בין סתם גזלן להוחזק גזלן ומכח קושיות התוס' הנ"ל דקאמר ור"ב מסיים בה ס"ל דמוכרחים אנו לומר דל"פ ר"ב אר"ה אלא ר"ה איירי בכל מיני גזלנים ור"ב מסיים ואמר דיש גזלן דשדה אין לו מעות יש לו והיינו בהוחזק גזלן דבו מודה רב הונא דלא אמרינן ביה דאגב אונסא וזוזי גמר ומקני אפילו לא מסר מודעא והגמרא דסיים וקאמר דר"ה לית ליה דר"ב השיב כן לפי סברת המקשן דס"ד מדסתם ר"ב דבריו איירי בכל מיני גזלן וכדר"ה דקאי עליה וכמ"ש בשיטת הרי"ף והרא"ש הנ"ל וק"ל. וא"ת א"כ מאי פריך הגמרא שם אר"ה לקח מסיקריקון כו' הנ"ל הא סיקריקון ודאי הוחזק גזלן הוא י"ל דמ"מ כיון דחזר וקנהו מב"ה הול"ל דמקחו מקח דהא (הב"ה) [הלוקח] לא הוחזק גזלן והסקריקון אינו מטיל אימה כ"פ כשחזר וקנהו מב"ה להיות גרוע מסתם גזלן כנ"ל והב"י נחת ג"כ בס"ג ליישב הרמב"ם קצת בדרך זה אבל רוב דבריו הן ע"א ודבריו דחוקים: בד"א שראו עדים כו' כבר כתבתי שהוא נלמד ממימרא דרב ביבי וכן כתב הב"י והוסיף וכתב ז"ל דגם להרמב"ם באנס ס"ל דהדרא ארעא למרא אם לא שראו נתינת המעות כו' ע"ש ויש לתמוה על דבריו שמדברי הרמב"ם לא משמע כן שהרי ברפ"י דמכירה כתב ז"ל מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח אפי' תלאוהו עד שמכר ממכרו ממכר כו' עד אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים עכ"ל וכתב המ"מ שם עליו דר"ל דאפילו לא נודע לעדיה שקיבל ממנו דמים אלא הודה לפני עדים שקבלם אפ"ה כחב דמקחו מקח להחזיק אפי' לא ראו שמנה המעות אלא שהודה בפניהם וגם הב"י בעצמו בס"ב הביא דברי הרמב"ם הללו וכתב שנראה מדבריו דמיירי בהודה בעדים שקיבל אפי' מכחיש הקבלה לבסוף ואומר שהוצרך להודות ושכך פי' דבריו הראב"ד והמ"מ ובאמת יש לתמוה על כולם איך מלאו לבם לפרש דברי הרמב"ם דמיירי בהודה שקבלם ולבסוף מכחיש כו' הא מתחיל הרמב"ם וכתב מי שאנסוהו עד שמכר ולקח דמי המקח כו' ולשון זה משמע דידוע הוא בעדים או שמודה הוא עדיין שקבל ועל פירוש זה מוכרחים אנו לפרש דמה שסיים שם הרמב"ם וכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים דר"ל שהוא טוען אמת שקבלתי המעות אבל לא ברצון אלא מחמת אונס הוצרכתי לקבלם וע"ז כתב אעפ"י שלא קיבל המעות בפני עדים ואין בידינו לברר האמת שקבלם באונס או ברצון אפ"ה מקחו מקח דקי"ל כר"ה דאמר תליוהו וזבין מקחו קיים וביותר התימא הוא על הראב"ד שכתב בהשגות שם על סוף דברי הרמב"ם ז"ל א"א טעה בזה בדברי הרב ז"ל שהוא לא אמר אלא אע"ג שבשעת התלייה והמכירה לא ארצי ליה זוזי אלא לבסוף מכירה הוא ולעולם צריך שיתן בפני עדים דאי לא מצי א"ל לא יהבת לי מידי עכ"ל וכתב המ"מ עליו וז"ל נראה שהר"א סובר שדברי המחבר הם אפי' כשהמוכר אומר לא קבלתי ונאמן הלה כיון ששטרו בידו לומר נתתי ואיני יודע מנ"ל להר"א כו' עד שהודה לו כו' ולדידי תגדל התמיה איך פי' הר"א לדברי הרמב"ם במ"ש שאנסו עד שמכר ולקח דמי המקח ונראה ליישב כל זה אחר שנעורר עוד תמיה אחת בדברי הר"א והוא למה כתב על הרמב"ם שטעה בדברי הרב ולמה לא דנו לכף זכות לומר שלא ע"פ הרי"ף כ"כ. כ"א ע"פ הגמרא דפח"ה הנ"ל שמסקינן שם דהלכתא אפילו לא ארצי ליה זוזי ושפירשו הרמב"ם אפילו לא ארצי זוזי כלל לכ"נ שהר"א והמ"מ וגם הב"י ס"ל בפשיטות דמסיים הרמב"ם וכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בעדים ולא כתב אעפ"י שלא נתרצה בקבלת הדמים לפני העדים ש"מ דר"ל דטען עתה שלא קבל מהאנס דמים כלל ומ"ש הרמב"ם בריש דבריו ולקח דמי המקח אינו ר"ל שקבל הדמים דא"כ וקבל דמי המקח הול"ל אלא אל תקרי ולקח בקמץ הלמ"ד אלא וליקח בחירק הלמ"ד ואאנסוהו דלפניו קאי וה"ק שיש עדים שאנסוהו עד שמכר והן גם כן מעידים שבשעה שאנסוהו על המכירה האנס עומד וצועק ואומר להמוכר בא ליקח מידי דמי המקח ואין העדים יודעין אם הלך אח"כ המוכר וקיבל ממנו הדמים או לא וזהו שסיים הרמב"ם וכתב אעפ"י שלא לקח הדמים בפני העדים ור"ל ועתה הן מחולקין בהקבלה והשתא א"ש דברי הר"א ודברי המ"מ והב"י דהמ"מ כתב שהר"א פירש לדברי הרמב"ם דאפילו אין עדים שהודה בקבלת המעות אפ"ה מקחו מקח מדשמעו דבשעת דנחית האנס לאנסו במכירה ורצה ליתן דמים ועתה השטר מכירה בידו נאמן האנס ורמא עליה המ"מ מצד העניין ולא מצד הל' דהרמב"ם והוא דהא אפילו במוכר ולוקח דעלמא בלא אנסו במכירה ויש שטר מכירה ביד הלוקח אינו נאמן לומר כבר נתתי דמי המקח ומש"ה פירשו המ"מ להרמב"ם שעדים [מעידים] שהודה שקבלן וכנ"ל והשתא אין לתמוה על הר"א במ"ש על הרמב"ם שטעה בדברי הרי"ף משום שדברים הללו שכתב הרמב"ם בריש דבריו שאנסוהו על המכירה וא"ל בא וקבל דמים לא מצינו בגמרא כ"א בדברי הרי"ף שכ"כ בפרק הניזקין אמתניתין דלקח מסיקריקון וחזר ולקח מב"ה מקחו בטל כו' ע"ש דמשמעות לשונו מדכתב מתחילה ז"ל וכי א"ל בתר הכין תא שקול זוזך כו' גם סיים וכתב ז"ל התם בתלייה וזבין דעתיה למיתן ליה זוזי פו' משמע דאף דאין עדים שקיבל בפניהן המעות מ"מ מדיש עדים דנחית אדעתא למיהב ליה זוזי מאמינים להאנס ע"פ שטרו שבידו שנתן לו המעות וע"פ משמעות דברי הרי"ף הללו כתב הר"א על הרמב"ם שטעה בדבריו שהוא פירשו ג"כ כפי משמעות זה וז"א שמ"ש הרי"ף דא"ל שקול זוזך ולא ארצי ליה זוזי היינו דוקא בשעה שאנסו על המכירה אבל בעינן שיהא ידוע שלבסוף נתן לו המעות והמ"מ כתב שהרמב"ם פירש ארצי ולא ארצי בעדים הנזכר בגמ' דמיירי בהודה וכתב שם שאפשר שהר"א ג"כ פי' לדברי הרמב"ם כן ואפ"ה כתב על הרמב"ם שטעה ולא רצה לפרש לדברי (הר"א) [הרי"ף) ולדברי הרמב"ם בשוה ושמיירי בשיש עידי הודאה דבזה לא היינו מאמינין להאנס כיון דהמוכר מצי לומר לא קבלתי המעות וק"ל: ודע דהב"י הביא ג"כ לדברי הרי"ף והרמב"ם והר"א והרא"ש הנ"ל ומסיק על דברי הר"א וכתב ז"ל ולפ"ז דעת הרמב"ם שוה לדעת הרי"ף דלעולם בעינן שיקח דמי המכר הא כל שלא לקחם עדיין אעפ"י שכתב שטר לא הוי זביניה זביני ולא ידעתי מי דחקו להר"א נפרש כן דברי הרי"ף והוה מצי לפרש דבריו בריוח כמ"ש עכ"ל דוק דברי ב"י הללו ותמצא דמ"ש דלפ"ז זה דעת הרמב"ם שוה כו' [ט"ס הוא] וצ"ל לפ"ז דעת הראב"ד שוה לדעת הרי"ף כו' ואדלמטה מיניה קאי וה"ק לפירוש זה הראב"ד והרי"ף שוים בזה דבעינן דוקא שלקח המוכר דמי המכר ואז דוקא אין המוכר חוזר הא כו' ולאפוקי לפירוש הב"י דפירש לפני זה דמפשט דבריו דהרי"ף משמע כו' אין המוכר יכול לחזור אפי' עדיין לא קיבל מהאנס המעות אלא כיון שיש עדום דמתחילה היה רוצה ליתנם לו וגם עתה לבסוף רוצה ליתנם לו אלא שאין המוכר רוצה לקבלם זביניה זבינא ועל פירוש זה שנשמע מפשט דבריהם תמה הב"י על הראב"ד שכתב עליו ז"ל ולא ידעתי מי דחקו להראב"ד שלא פירש הוא ג"כ כן וק"ל: