דרישה, חושן משפט רז:ט
דרישה · Drisha, Choshen Mishpat 207:9
Open in the reader →1מכר קרקע והתנה המוכר כו' בב"מ [עיין לשון הגמרא בב"מ] ופירש רש"י דא"ל מדעתי אם ארצה אחזירנה ולא שתתבעני בדין הלכך מותר דאי נמי חזר ונטל כל מעותיו עד עכשיו שלו היתה וחזר ומכרה לו אבל רישא ע"כ צריך להחזיר מעיקרא לאו מכר הוא והרא"ש כתב ז"ל סיפא מיירי דהתנה עמו להחזיר לו אלא שא"ל אם תשתנה דעתי ולא ארצה להחזירה לך איני מחוייב להחזיר לך אבל אם אמר באותה שעה אם יעלה בדעתי להחזירה לך אחזירנה לך אין זה קרוי תנאי ולא הוה דומה לרישא עכ"ל ואחריו נמשך רבינו במ"ש כן אעשה אם לא תשתנה דעתי וק"ל והא דאיתא בנוסח הגמרא שבידינו בדברי רבא הנ"ל רישא דלא אמר מדעתיה ליתא ברי"ף והרא"ש וגם בח"ש ל"ג ליה דהא ודאי ברישא כיון שהמוכר מתנה מה לי בדעתיה דלוקח ולעד"נ דא"צ למחקו דה"נ קאמר ברישא הוא תנאי גמור דהא אין שייך כאן אמירת מדעתיה כמו בסיפא דשם שייך אמירת מדעתיה ודרך הגמרא לומר כן ולדברי רבינו יתיישב יותר במאי דהוסיף וכתב עוד בבא דאינה נזכרת בגמרא ולא ברי"ף ורא"ש ורמב"ם והיא במ"ש או לאחר שהתנה עליו המוכר השיב הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי אבל כו' דנ"ל דלמד מדברי רבא הללו דאמר רישא דלא אמר מדעתיה וס"ל דהמקשן דהקשה מ"ש רישא ומ"ש סיפא משום הכי הקשה מ"ש משום דפשוט ליה דהרישא דקתני דבהתנה המוכר ואמר אם יהיו לי מעות החזירה אסור ואינו אסור מכח תנאי המוכר אלא מכח שהסכים הלוקח לאמירתו והבטיחו ע"כ וכיון שכן הקשה שפיר מ"ש רישא ומ"ש סיפא הא גם בסיפא הבטיחו והשיב רבא רישא דלא אמר מדעתיה ר"ל דרישא מיירי שהסכים הלוקח עם המוכר בחזרה גמורה ולא תלהו בדעתו משא"כ סיפא דתלהו בדעתו ומזה למד רבינו להוסיף בבא זו דהא מוכח מינה דאף אם התנה המוכר והשיב לו הלוקח כן אעשה אם לא תשתנה דעתי שמותר שהרי רבא משום הכי הוצרך לומר דרישא מיירי דלא אמר מדעתיה וק"ל אבל אין כוונת רבינו דסיפא דברייתא דקתני לכשיהיה לך מעות אחזירה לך מיירי דהקדים מוכר להתנות והשיב לו לוקח אחזירה לך מדעתי דא"כ מאי קא"ל רב אשי לאמימר (בעובדא דאכתוב בסמוך) אסיפא זו דמוכר הו"ל להתנות ולוקח התנה ואפילו הכי בעינן לומר מדעתיה דהא הקדים המוכר להתנות אלא ודאי ס"ל דסיפא מיירי דלא הקדים מוכר להתנות כי כן מוכח לשון הסיפא דקתני לכשיהיה לך מעות אחזירה לך (נמי) [ואי] מיירי דהקדים מוכר הו"ל לכתוב בתשובתו דהלוקח בקיצור ואם א"ל כן אעשה מדעתי ואף לבסוף דהשיב אמימר דנעשה כמו דא"ל מדעתיה איתמר לא השיב כן אלא אסיפא אבל ברישא אתי דברי רבא כפשוטו דלא אמר מדעתיה וכמ"ש ודוק. ואיתא תו התם ההוא גברא כו' עיין ריש לשון הגמרא הבאתי בר"פ זה אלא מתניתא דקתני לכשיהיו לך מעות אחזירנה לך מותר דמוכר הוא דבעי לאתנויי (פירוש שהרי לטובתו היא הפדיון) מוכר לא אתני ולוקח [אתני] ואמרינן מ"ש רישא ומ"ש סיפא ואמר רבא סיפא דא"ל מדעתיה טעמיה דא"ל מדעתיה הא לא אמר ליה מדעתיה לא אמרינן פטומי מילי א"ל נעשה כמו דא"ל מדעתיה איתמר (ופירש רש"י א"ל הא דרבא נעשה כאומר כו' איתמר והכי קאמר רבא לעיל סיפא כיון דבעי מוכר אתנויי ולא אתני והלוקח קא"ל מנפשיה נעשה כא"ל מדעתי אחזירה אם ארצה ואע"ג דלא פריש מדעתיה כמאן דפריש דמי ואין עליו לכופו הלכך אי נמי אהדרינהו השתא הוא דהדר זבין ליה עכ"ל) וכפי' רש"י כן פירש הרא"ש ורבינו והראב"ד ז"ל וכתב ב"י ז"ל משום דאסיקנא דכל שא"ל הלוקח מעצמו לכשיהיה לך מעות אחזירנה מותר כ"ר אבל אם אמר הלוקח מעצמו אחזירנה כו' ומאי דס"ד דרב אשי לפרש דברי רבא דא"ל בהדיא מדעתיה במכ"ש דלא הוה תנאי עכ"ל ונראה דבא הב"י לפרש מראה מקום לשני הדינים שכ"ר אבל אם אמר הלוקח מעצמו כו' או לאחר שהתנה כו' וכתב דהאחד הוא מסקנת הגמרא והשני הוא לפי מאי דס"ד רב אשי ואף שלא סליק דברי רב אשי לפי המסקנא מ"מ הדין נלמד במכ"ש ולדבריו רבינו זו ואצל"ז קתני ועוד לדבריו משמע דר"א ס"ד דסיפא מיירי דהקדים המוכר להתנות והלוקח השיבו כן אעשה מדעתי וכדברי רבינו וכבר דחיתי זה דאם כן לא הוה פריך ר"א לאמימר כלום וכנ"ל ועוד דלאו כ"ש הוא וכמ"ש בפרישה אלא מחוורתא דכוונת רבינו הוא כמ"ש לעיל בסמוך כאן לא זא"ז קאמר כמ"ש בפרישה ודוק: